בט' באב, לקראת סיום הצום, השר עמיחי אליהו התראיין בכאן 11 על עלייתם של ראש מפלגתו ויותר מאלף יהודים דתיים להר הבית. בהמשך לטענתו של איתמר בן גביר, לפיה על ישראל להראות את משילותה במקום, טען השר אליהו שהסכמי אוסלו הוכיחו ש"אם מדברים בשפה המערבית שהיא לא מבינה את השפה המקומית, אנחנו מקבלים פיגועים, אנחנו אוכלים הרבה מאוד טרור".
האמירה הזאת לא נשמעת בפעם הראשונה, וכנראה יש בה אמת לא מעטה. כמי שגדל בבלגיה, אך הזדמן למקומות רבים בארץ ובעולם, שמתי לב לא מעט פעמים שהמדיניות והעמדות ה"מערביות" אכן לא תמיד מבוססות על הבנה מלאה של המציאות המקומית המורכבת. אבל בעוד אמנם יש צורך לנהל את המגעים בין אוכלוסיות בשפה המקומית שלהן, הניסיון של ה"מערב" יכול דוקא לעזור להבין איך שיח מקומי מוצלח יכול להיראות, ומהן הסכנות של יחסים שבהם מדברים רק בשפת הכוח.
במהלך חלק לא קטן של המאות הקודמות הייתה למדינות מערב אירופה, ואחר כך גם לארצות הברית, השפעה כבירה על שאר העולם. המשפט הבינלאומי, שצבר דומיננטיות רבה במהלך המאה האחרונה, מבוסס גם הוא בעיקרו על מסורות ועקרונות מערביים. אם בצדק ואם לאו, המצב הזה מוביל בקלות לשיח על ניאוקולוניאליזם, כבוד לשוויון ריבוני (עיקרון המעוגן במגילת האו''ם!) וסטנדרטים כפולים. בכל זאת, אולי בתקופה הנוכחית, במאה ה-21, גם במדינות המערב יש יותר הבנה לכך שלא תמיד אפשר פשוט להעביר כללים ממקום אחד למקום אחר ללא משא ומתן מעמיק עם בעלי העניין המקומיים.
גם יבשת אירופה חוותה סכסוכים טריטוריאליים ולאומניים במשך מאות שנים... לכן, גם אם העקרונות והכללים של ה"מערב" לא מושלמים וגם אם יש לשים לב להקשר המקומי, הניסיון המערבי לא לגמרי בלתי שימושי.
אבל למרות הרצון לא לכפות את הפרספקטיבה המערבית, נראה כי אפשר ללמוד מהניסיון שלה לא מעט: בל נשכח כי גם יבשת אירופה חוותה סכסוכים טריטוריאליים ולאומניים במשך מאות שנים. אכן, מצב מלחמה לא היה חריג בשביל תושבי אירופה במשך דורות. פעמים רבות, הסכסוך היה על סטטוס של טריטוריה מסוימת שכללה בני אוכלוסיות אתניות, לשוניות או דתיות שונות. אפשר לחשוב על אירלנד, חבל הסודטים וחבל אלזס, או על אזורים בבלקן, שבכמה מהם הסכסוך עוד לא תם. גם אם כמה סכסוכים הוסדרו במאה ה-19, שראתה את היווסדותן של מדינות לאום אירופיות, קונפליקטים לא פתורים גררו לשתי מלחמות עולם במאה שלאחר מכן. תוצאותיה של הפעלת כח צבאי בלבד הן עדיין זכרון טרי יחסית גם באירופה של ימינו. לכן, גם אם העקרונות והכללים של ה"מערב" לא מושלמים וגם אם יש לשים לב להקשר המקומי, הניסיון המערבי לא לגמרי בלתי שימושי.
שפה מקומית נטולת אלימות
בנוסף, לגורם חיצוני, מערבי או לא מערבי, עשויה להיות נקודת מבט נוספת, כזו ששני הצדדים המצויים בסכסוך ממושך כבר אינם מסוגלים לראות. לכן יש צורך בפונקציה מגשרת ומתווכת. במקרה הישראלי-פלסטיני, למי שצופה מבחוץ ברור מזמן ששני הצדדים כלואים בספירלה של אלימות ואיומים. לרבים מתושבי השטח שבין הים לנהר קשה להסתכל מעבר למאבק ההישרדות העצמית, ולשמוע דברים חוץ מהאידיאולוגיה המוכרת.
קיימות הזדמנויות לכל צד לדבר בשפה שלו ולהקשיב לשפה של הצד השני, בלי אלימות ואיומים. גם זה לדבר בשפה המקומית של המזרח התיכון
השר אליהו צודק בדבר אחד: אכן הכרחי לדבר את השפה של המזרח התיכון, של היהודים ושל הערבים. אבל יש להיות מוכנים לשיחה ממושכת ולגמרי לא פשוטה, כי בשתי השפות ייאמרו דברים נוראים ובשני הצדדים יש כעס וכאב עצום.
הדרך עוד ארוכה. אבל ישראלים ופלסטינים שכבר היום נכנסים למגע אחד עם השני – אפילו רק בעניין עסקי או בהקשר תעסוקתי – יודעים שהשפה של הצד השני היא לא רק של אלימות ואיומים. אלא שגם במצב הבטחוני הנוכחי, שכמובן תמיד צריך לקחת בחשבון, קיימות הזדמנויות לכל צד לדבר בשפה שלו ולהקשיב לשפה של הצד השני, בלי אלימות ואיומים. גם זה לדבר בשפה המקומית של המזרח התיכון. ועם קצת עזרה ורעיונות מבחוץ, יתכן גם מהמערב, הקשבה יכולה אולי להוביל לעתיד טוב יותר, עתיד של ביטחון וכבוד לכולם.
ד''ר אלכסנדר לונגרוב הוא עמית בכיר במכון למשפט בינלאומי באוניברסיטת לוון שבבלגיה. בעבר ניהל מיזם אירופאי לחילופי סטודנטים וסגל אקדמי עם שותפים ישראלים, פלסטינים ומצרים. הוא שימש כפרשן לשאלות הנוגעות בנושא הישראלי-פלסטיני עבור מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, אירגון “Israel Policy Forum" ואתרי החדשות "The National Interest" ו- "The Brussels Times". עבד גם בוועדה החברתית והכלכלית של האיחוד האירופי והדעות שלו מחייבות אותו בלבד, ולא כל גוף של האיחוד האירופי.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.