לזכרו של היקר באדם, משה לנזמן – אמת, חסד ושלום בו נפגשו.
המלחמה שהוטלנו אליה נמשכת זמן רב ואין יודע מתי תסתיים. וכמו בכל מלחמה נשמעים קולות ענות מלחמה, קריאות קרב, וקול השלום אינו נשמע. דווקא משום כך, דווקא בעת מלחמה, עלינו לזכור את מעלת השלום. וכפי שנראה להלן, הדבקות בשלום איננה רק בחירה דתית, מוסרית וערכית, אלא גם הכרעה אסטרטגית שקולה, שבה הישר בעיני אלהים והישר בעיני אדם מתמזגים לאחד.
'הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו', למדונו חז"ל. יש בין חכמי יוון בעת העתיקה שעבורם היתה המלחמה לערך עליון, ובעקבותיהם הלכה רומא, וממנה חלקים נכבדים בתרבות המערב. לדידו של הרקליטוס, פילוסוף יווני פרה-סוקראטי, שראה את הניגודיות והסתירה כאידיאל, הנשגב נמצא במריבה - ושיאו במלחמה: "קְרָב לכל הוא אב, לכל הוא מלך... האמיצים יגיעו למעלת אלים, החלשים ומוגי-הלב יהיו עבדים''. המלחמה מארגנת את העולם מחדש ויוצרת הרמוניה בין חלקיו.
אפלטון בספר החוקים קורא להפקיד את השלטון, גם בימי שלום, דווקא בידי אנשי צבא: "ואם בשעת מלחמה חייבים הם... להפקיד את השמירה עליהם בידי מפקדים וחיילים, הרי גם בימי 'שלום' עליהם לעשות כן, כי זה שנקרא ברגיל 'שלום' בפי בני אדם, אינו אלא שם ריק, ולמעשה נטושה מלחמה בכל עת ובכל שעה בין כל מדינה למשניה, לפי החוק הטבוע בטבע הדברים". הגל, ניטשה ואחרים המשיכו את קו המחשבה הלוחמני לפיו שלום ושלווה הן אידיאות חסרות פשר וסיכוי המנוונות ומעכבות את קידום החברה האנושית. כידוע, יש בין החוקרים הרואים קשר הדוק בין שיטה פילוסופית זו לשואה האיומה שפקדה אותנו מאוחר יותר.
על חרבך תחיה?
בהגות היהודית לדורותיה אפשר למצוא עמדות מגוונות ביחס למלחמה, אך רעיון מרכזי אחד נראה מנוגד באופן קוטבי לתפיסות שהוצגו לעיל. לפי רעיון זה, דווקא השלום - היפוכה של המלחמה - מזוהה עם השלמות; הוא מחבר ומאחד קולות שונים, מתחים וסתירות, ויוצר מהם קול הרמוני אחד. קול המורכב ניגודים. שהרי שלום ושלמות אינם אלא דבר אחד (אש ומים היוצרים שלמות על פי בר-קפרא; צריך שיהיו הפכים כדי שיתאחדו – על פי הראי''ה קוק), ובאחרית הימים ''לא ישא גוי אל גוי עוד חרב ולא ילמדו עוד מלחמה''.
מול מצהלות הקרב וההילה האופפת כלי נשק, נפסק להלכה כי נשיאת כלי מלחמה היא בבחינת גנאי לאדם: ”לֹא יֵצֵא הָאִישׁ (בשבת) לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. שאֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר 'וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות'" (בבלי שבת סג, א).
"על חרבך תחיה" (בראשית מז, מ), אמר יצחק לבנו עשו, ולכאורה ברכו בהישענות על חרב ומלחמה. והנה גם כאן נרתע המדרש מן האלימות, ומבקש למנוע את עשו מן הרציחה: "רבי לוי אמר עוּל חרבך ואת חיי" (בראשית רבה, סז), כלומר, "הכנס חרבך לנדנה שלא תרצח, ואז תחיה" (על פי רש"י במקום). נמצא אפוא כי התורה דורשת גם מאומות העולם להימנע מן החרב.
מול מצהלות הקרב וההילה האופפת כלי נשק, נפסק להלכה כי נשיאת כלי מלחמה היא בבחינת גנאי לאדם. אפילו ברכת יצחק לעשו בנו, 'על חרבך תחיה', נתפרשה במדרש דווקא כנסיון למנוע את עשו מלרצוח.
כידוע, הרתיעה ואף הסלידה מן המלחמה, מן האלימות ומשפיכות הדמים הכרוכות בה, קיבלה ביטוי עילאי בספר דברי הימים, בהסברו של ה' לדוד מפני מה ניטלה ממנו הזכות להקים את בית המקדש, "שהוא לשלום ולכפרת עונות ולעתרת תפלה" (רד"ק): "ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א כב, ח). פעמיים מוזכרת שפיכות הדמים, לפני הבשורה 'לא תבנה בית לשמי' ולאחריה. חזרה זו כמו באה להדגיש את המיאוס שיש בשפיכות דמים. ומי ראוי לבנות את הבית? אדם של שלום, שלווה ומנוחה. ''הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו".
''וקראת אליה לשלום'' – מצווה שמקורה אנושי
דומה כי מצוות עשה לקרוא לשלום טרם מלחמה היא היחידה בין המצוות שמקורה והשראתה מידי בן-אנוש באו. המדרש מייחסה למשה שיזם קריאה לשלום בניגוד מפורש לציווי ה' לצאת למלחמה עם סיחון מלך חשבון האמורי: "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה" (דברים ב, כד), אומר הקב"ה, ומשה ממרה מיד את פיו וקורא לשלום: ''ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל'' (שם, כו). משה אינו מתווכח עם אלהים, אינו שוטח טענות בדבר עדיפות דרך השלום, אפילו אינו מבקש רשות. הוא קם ועושה מעשה כנגד רצון ה', כנגד ציווי מפורש לצאת למלחמה. ובינו לבינו, אין לו ממה לחשוש, שהרי מובטח לו ניצחון: "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך…". ההתרסה הגלוייה כלפי שמים לא נעלמה מעיני חכמים, שראו בה את גדולת משה, ואף את נצחונו כביכול על אלהים. ואלה דברי המדרש:
"וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ... והשלישית בהן: בִּימֵי סִיחוֹן וְעוֹג. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ הִלָּחֵם עִמּוֹ, סְכוֹר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ. וּמֹשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, עָשִׂיתָ כָּרָאוּי, שֶׁאֲנִי מַסְכִּים עַל יָדְךָ. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (תנחומא שופטים יט). ובתוספת למדרש: ''ראה גדולים דברי שלום שבטלו ישראל מה שאמר להם והתגר בו מלחמה ולא כעס עליהם…" (תנחומא בובר).
הקריאה לשלום טרם מלחמה היא היחידה בין המצוות שמקורה והשראתה מידי בן-אנוש באו. המדרש מייחסה למשה שיזם קריאה לשלום בניגוד מפורש לציווי ה' לצאת למלחמה עם סיחון מלך חשבון האמורי.
הראשונים, שראו את הקריאה לשלום כמצווה, עמדו על טעמיה בנימוקים מתחום האמונה ועבודת המידות: הרלב"ג כתב שמטרתה "להודיע שראוי לאדם לרדוף אחר השלום ולהרחיק המחלוקת והמלחמה ואע"פ שיתברר לו שהוא ינצח... כדי שיתישב בלבנו שראוי בכל המקומות לרדוף אחר השלום לפי מה שאפשר, כי אין השם יתעלה חפץ במיתתן של רשעים", וספר החינוך כתב "לפי שמידת הרחמנות היא מידה טובה וראוי לנו זרע הקודש להתנהג בה בכל ענייננו, גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו". הצד השווה בשניהם שהם מתעלמים משיקולים אסטרטגיים, וממקדים את המבט בהעמקת מידת הרחמנות בתוכנו אנו. השגת השלמות בנו, לטובתינו ולמעלתנו, נועדה לכך שלא יהיה לנו חפץ במוות, גם לא של אויבים, גם לא של רשעי עולם.
"נצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאוד" (דון יצחק אברבנאל)
עד כאן, אפשר שהדברים ידועים למדי; ובכל זאת, מפאת נחיצותם, ראוי לזוכרם ולהעלותם על הכתב. כיוון מפתיע יותר, וידוע פחות, עולה מדברי דון יצחק אברבנאל. בפירושו למצות הקריאה לשלום הוא אינו מסתפק בהסברים מעין אלו שנזכרו לעיל, כי אם מפליג בנימוקים הקשורים בהבנת שדה הקרב, באסטרטגיה צבאית, ובפוליטיקה. אברבנאל - יועץ, שר אוצר בחצרות מלכי פורטוגל וקסטיליה, שהיה עד לכמה מלחמות בתקופתו - ידע דבר או שניים על אודות ניהול מלחמות. הוא רתם את נסיונו המדיני במתן טעמים למצוות הקריאה לשלום טרם יציאה למלחמה. בבסיס דבריו: ''שראוי במלחמה לשאול לשלום ולחזור אחריו ולברוח מהריב ועוצם המלחמה''.
אברבנאל - יועץ, שר אוצר בחצרות מלכי פורטוגל וקסטיליה, שהיה עד לכמה מלחמות בתקופתו - ידע דבר או שניים על אודות ניהול מלחמות. הוא רתם את נסיונו המדיני במתן טעמים למצוות הקריאה לשלום טרם יציאה למלחמה.
טענתו הראשונה מזכירה את שרש המצווה על פי בעל ספר החינוך, אבל גם בה יש מן החידוש. קריאה לשלום היא הליכה בדרכי אלהים, "לפי שראוי לשלמים שילכו בדרכי השם יתברך... וידוע שהשם יתברך לא יחפוץ במות המת ולא ירצה בהשחתת עולם". על כן לכו בדרכי ה', בקשו שלום ואל תזרעו הרס. גם כאשר הניצחון מובטח לכם, הימנעו מן ההרס. השלום על פי אברבנאל אינו היפוכה של המלחמה, הוא הפך ההשחתה והחורבן; הוא הווייה של בנייה ויצירה. אלא שעל כך מוסיף אברבנאל ומביע דאגה וחמלה יתרה לנשים ולילדים, אלו שאינם נוטלים חלק בקרב, ואף על פי כן נדונים למוות בסערת המלחמה, שאינה מבחינה בין אויבים לוחמים למי שנקלעו שלא בטובתם למצב: "הנשים והטף לא יעשו מלחמה לא בגבורתם ולא בעצתם כפי טבעם, וכיון שאין עושים מלחמה אין ראוי שימותו בה... שמדרך הגבורים שלא ילחמו בחלשים ולכן הנשים והטף שהם חלושים מאד ואין להם ידים לעמוד על נפשם, אין ראוי לאיש חיל שישלח יד בהם ויהרגם".
אך כאמור, אברבנאל אינו מסתפק בנימוקים תיאולוגיים והומאניים. הוא מתייחס גם לפרקטיקה של מלחמות, לשיקולים של מצביא שקול וקר-רוח - שאינם קשורים לענייני דת ואמונה ומוסר:
ראשית, הוא מביע הסתייגות ממתן כח בידי עריצים, "מה שהוא במלכים סכנה עצומה להתמדת מלכותם". כאשר שליט עריץ, שמלכותו מתארכת, מסגל תכונות של רוע ואכזריות הנרכשות בעת מלחמה - כרוכה בכך סכנה עצומה. וכאן מצטט אברבנאל דברים בשם הפילוסוף סנקה: "כי למלכת הדבורים אין עוקץ בפיה"... בעת שלכל החיילים הפשוטים בצבא הדבורים יש עוקץ. מדוע שלל הטבע את העוקץ מן המלכה? "מפני היכולת החזקה אשר לה, מכאן ילמדו מלכים בני אנוש, שימנעו מן החרון (המלחמה) ויתמידו במלכותם בלי ריב וחרון אכזרי". מתן כלי נשק הרסניים בידי שליטים מעלה את מידות העריצות והאכזריות הטבועות בהם.
שנית, כמי שהתנסה בימיו במלחמות, מעלה אברבנאל טענה פרקטית: בעת יציאה למלחמה יש להטיל תמיד ספק בתוצאותיה. "נצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאד". הניצחון כלל אינו מובטח, גם כאשר רבים הסיכויים להשגתו. "והלא נוכחנו כי המעטים, חסרי הסיכוי, פעמים שינצחו למרבה ההפתעה את הרבים, ויש והצודקים ינצחו, אך יש גם מצבים בהם דווקא הבלתי צודקים, הרשעים והרעים ינצחו". וכיוון שביציאה למלחמה אין לדעת אף פעם את תוצאותיה, "על כן ראוי לבחור בשלום האמיתי, מאשר לצאת למלחמה ולהסתכן בספק באשר לתוצאותיה".
ובהמשך, דחיקת האויב ללא פתח לנסיגה, מעצימה את המוטיבציה שלו למעשי גבורה, ואפילו למעשי הקרבה והתאבדות טרם מותם הוודאי. "גם היות הנלחם אשר במצור ובמצוקה מתייאש מן השלום וההצלחה, ומחכה למיתתו, ישתדלו לנקום נקמתם קודם שיומתו ויעשו מעשים נפלאים, מנשרים קלו מאריות יגברו" (מעניין לציין כי אברבנאל בוחר משום מה בדימוי השמור לבני ישראל, הבאים לעשות רצון ה'). אברבנאל אומר זאת כמובן מניסיונו האישי, אך נסמך על ההלכה: "יש כאשר יצורו אל עיר לא יקיפוה מארבע רוחותיה, אבל יניחו צד אחד בלתי מוקף שיוכלו לברוח בו. וכל זה לפי שאיש המתייאש מן החיים והשלום יסתכן בנפשו להכות באויביו מכה רבה. ולזה ראוי תמיד לבחור בשלום".
אברבנאל מביא בחשבון את הקורבנות אשר יפלו בהכרח בעת מלחמה, "גם בעת בהיות הניצחון בטוח [כלומר גם אם נתעלם מן הספק המובע לעיל, ונדע בוודאות כי נכה את האוייבים] הנה בהכרח יפלו במלחמה גם מן המנצחים". שהרי אין מנוס נפילת חיילים בעת מלחמה. "מכל זה צווה השם יתברך וקראת אליה לשלום".
אברבנאל מדבר במפורש על ההכרח להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים (נשים וילדים); על הסיכון במתן נשק למנהיגים, באופן העשוי להגביר את עריצותם ואכזריותם; על חשיבות הטלת הספק בסיכויי הנצחון; על המחיר שעתיד להיגבות מהצד המנצח; ואף על התועלת בהימנעות מדחיקת האויב יתר על המידה.
פרשנותו של אברבנאל מציבה אפוא שיקולים רציונאליים לכל מנהיג ואומה טרם יציאתם למלחמה. החיפזון, תאוות הנקם, הרהב, כל אלה מעוורים את העיניים, את ההגיון ואת שיקול הדעת. גם כאשר אתה בטוח בצדקתך, בכוחך, ואפילו מאמין באמונה שלמה שאלהים עמך, עדיין עליך להטיל בכך ספק; ואפילו אם תנצח במלחמה, קרבנות חפים מפשע יפלו, גם מקרבך, וגם מקרב נשים וילדים מן האויב. ועל כן, קרא על העיר לשלום, עשה הכל כדי להימנע מן המלחמה. לו אך היו כל הששים אלי קרב, המתלהבים ונרגשים לשמע תרועות ממלחמה, שמים אל ליבם את דברי ההיגיון, הדעת והחמלה בפרשנותו של אברבנאל, כי אז היה נמנע העולם ממלחמות מיותרות ומשפיכת דם רב; ולמרבה היגון והצער, יפים דבריו גם לימים האלה ממש.
מקורות לעיון נוסף: מרדכי הכהן, שלום במלחמות ישראל לאור ההלכה, מחניים קכא, 1969; מרדכי פירון, המלחמה בהשקפת היהדות, סקירה חדשית, ירחון לקציני צהל, 1977; שלום רוזנברג, הרהורים על המלחמה במחשבת היהדות, מורשת 1985; יהודה שביב, מלחמת התורה במלחמה, מורשת 1985.
מוטי קפלן הוא בוגר ישיבת היישוב החדש, עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית. עורך תמ''א אחת – תכנית המתאר הארצית האחודה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
לתמיכה ב'ישר' - כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.