[מאמר ראשון בסדרה]
במאמרו בגליון חג הפסח של 'הארץ' ("לנסח ממלכתיות חדשה", 4 באפריל 2023) הציע תומר פרסיקו ניתוח מעמיק לסוגיית המתח בין האתוס הליברלי, המאחד את שלל הקבוצות המשתתפות בימים אלה במחאה נגד ההפיכה המשטרית, לבין האתוס השמרני, האנטי-ליברלי, של שתיים מהאוכלוסיות התומכות בהפיכה - החרדים והחרד"לים. כך, למשל, פרסיקו קבע כי עבור מרבית החרדים והחרד"לים, "לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח)" - בניגוד לחברי אוכלוסיות ליברליות יותר, שהן לדעתו בהכרח גם קפיטליסטיות יותר - אלא שהם "דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה אל העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים". אך טבעי הדבר, ממשיך פרסיקו, ששמרנים, על פי רוב, אינם יזמים טכנולוגיים; בה בעת, טבעי לא פחות שכאשר שמרן מסורתי פונה למרות הכל החוצה, יחול על פי רוב מפנה בתפיסתו הדתית: "במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסויים נהיה הייטקיסט, הוא נהפך לבנט. הוא עודנו איש ימין, אך קו ליברלי נשזר בחשיבתו, תפיסתו את המסורת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראותה - או את העולם - בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר 'לא דתי' או לא דתי 'באמת'. מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות איתו עסקים".
טבעי הדבר, כותב פרסיקו, ששמרנים, על פי רוב, אינם יזמים טכנולוגיים; בה בעת, טבעי לא פחות שכאשר שמרן מסורתי פונה למרות הכל החוצה, יחול על פי רוב מפנה בתפיסתו הדתית.
אפשר להתווכח על פרט זה או אחר בתיאור של פרסיקו; ספק בעיני, למשל, אם השימוש בסמוטריץ' ובבנט כאבות-טיפוס גנריים מוצדק (בין היתר, משום שבנט מעולם לא היה סמוטריץ'; הרקע שממנו בא עשה אותו מלכתחילה פתוח יותר למגע עם העולם החיצוני). אבל ליבו של הטיעון נכון ומשכנע, ומוליך למסקנה שאפשר להסכים איתה בהסתייגויות קלות: "החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני הליברלי כדי לשגשג, כדי לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטארטאפים. מנגד, החילוניות וכלכלתה מאיימות על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלה תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפישת עולמן, ובתוך כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו".
ניכרים דברי אמת. ההסתייגות היחידה שלי היא מהזיהוי הישיר מדי בין חילוניות וליברליות, המושפע בין היתר מכך ש'חילוניות', עבור פרסיקו, יותר משהיא קטגוריה סוציולוגית, היא מהות רעיונית, בעוד המציאות מורכבת יותר: בל נשכח כי דתיים רבים (וגם לא מעט חרדים) מתנגדים להפיכה המשטרית משום שבעומק הווייתם הם ליברלים הרבה יותר מאנשי ליכוד חילונים התומכים בה. בדומה לכך כבר הצעתי בעבר במקום אחר ('הבדלו מתוך העדה הזו: קריאה למרד דתי ליברלי', סרוגים, 27 בנובמבר 2022) שהקו החוצה כיום את החברה הישראלית איננו בין ימין ושמאל במובנם הקלאסי, ואף איננו בין חרדים ודתיים לחילוניים, אלא בין מי שרואים את עצמם שותפים במידה זו או אחרת בעולם הליברלי, למי שמתנגדים לו. ניתוח ברוח זו הציע גם חברי פרופ' ברוך ברזל במאמרו בישר ('יהודית, ולכן דמוקרטית', 28 במרץ 2023), ואני מרשה לעצמי להעריך בזהירות שאם פרסיקו חולק עלינו, מדובר במחלוקת עדינה למדי.
כבר הצעתי בעבר שהקו החוצה כיום את החברה הישראלית איננו בין ימין ושמאל במובנם הקלאסי, ואף איננו בין חרדים ודתיים לחילוניים, אלא בין מי שרואים את עצמם שותפים במידה זו או אחרת בעולם הליברלי, למי שמתנגדים לו.
ואולם, הבדלי הגוון הדקים בינינו מעמיקים בפיסקה אחת לקראת סוף מאמרו, וכדאי להתעכב עליה: "האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד האחר. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל אינה יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית בלי החברה החילונית-ליברלית ובלי כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד, צריך להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי".
אין צורך בהכשרה אקדמית ברטוריקה או בלוגיקה כדי לשים לב לכך שמה שפרסיקו מנסה להציג כסימטרי, איננו סימטרי כלל ועיקר. ככל שהפיסקה מתקדמת, כך לשונה נעשית מגומגמת יותר: מול "האמת הפשוטה" הקובעת בחדות "שמדינת ישראל אינה יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית בלי החברה החילונית-ליברלית", דבר אינו יכול להיות שקול; כל שנותר לכותב הוא לציין ש"צריך להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי". אלא שאם מול 'החיים עצמם' (שרידות, כלכלה, קיום, בטחון), המובטחים על ידי המחנה הליברלי, ניצבת לא יותר מאשר תביעה מעורפלת לתחושת חובה מלאכותית, כפויה, כלפי תרומתו המסתורית של המחנה הנגדי - כי אז אנחנו בבעיה.
* * *
אנחנו בבעיה, משום שאי-שוויון סופו להתפרץ, ועל כן סופה של תביעה זו לקרוס. זאת משום שערכיו הדתיים של אותו מחנה נגדי - באותה גרסה קיצונית שהפכה פתאום לדרך המלך בימין הישראלי - אינם עוד "מרכיב בפסיפס הישראלי המגוון", כפי שנוהג הנשיא הרצוג לומר, אלא ערכים שכל תכליתם היא לשמוט את הקרקע תחת עצם האפשרות לקיום ליברלי.
אנחנו בבעיה, משום שאי-שוויון סופו להתפרץ. ערכיו הדתיים של אותו מחנה נגדי - באותה גרסה קיצונית שהפכה פתאום לדרך המלך בימין הישראלי - אינם עוד "מרכיב בפסיפס הישראלי המגוון", כפי שנוהג הנשיא הרצוג לומר, אלא ערכים שכל תכליתם היא לשמוט את הקרקע תחת עצם האפשרות לקיום ליברלי.
אדגיש: איני מדבר על חרדים 'סתם', אלה שחיים את חייהם ותמהים בחודשים האחרונים מה להם ולצרה זו - ויש רבים כאלה! - אלא רק על אלה מתוכם (בעיקר, כנראה, מהציבור החרד"לי), התומכים בהפיכה בלהט יוקד. עליהם אני חושב כאשר, כאדם דתי, אני קורא את מאמרו של פרסיקו, ופשוט מתקשה להבין: מהו ההון התרבותי והזהותי שתומכי ההפיכה האידיאולוגים הללו מקרב החרדים והחרד"לים אוצרים עבורי? על מה בדיוק חבריי ואני אמורים להכיר להם תודה? אם על לימוד תורה - ובכן, גם אנחנו לומדים; כך הדבר גם ביחס לשמירת מצוות. אז על מה התודה? על יידישקייט? על ניגונים ופיוטים? לשיר גם אני יודע. או שמא על התנגדותם להשכלה כללית? על הגזענות הבוטה של חלקם? על יחסם של לא מעט מהם לנשים במרחב הציבורי? על שירותי הדת שלהם, שאותם היינו מחליפים בחפץ לב באלה של צהר ודומיהם? על חדירתם הפרובלמטית של החרד'"לים למערכת החינוך של ילדינו?
האמת הפשוטה היא, במילים אחרות, שאין סימטריה: מדינה ליברלית יכולה - וצריכה - להכיל קבוצות אנטי-ליברליות, ואולי אפילו להעניק להן אוטונומיה מסוימת; מדינה לא-ליברלית, לעומת זאת, אינה יכולה להכיל קבוצות ליברליות. והרי לא מדובר בתיאוריה מופשטת, אלא בניסוי אמפירי שכולנו היינו ועודנו חלק ממנו: זו בדיוק הסיבה לכך שממשלתם הליברלית-יחסית של בנט ולפיד לא הוציאה רבבות חרדים וחרד"לים להפגנות מחאה ברחובות: היא פשוט לא פגעה בהם כלל, ולא איימה לפגוע בהם. אורח החיים החרדי והחרד"לי לא נפגם ממדיניותה בכהוא זה, ורק המחשבה שהשמאל והערבים יושבים על יד שולחן קבלת ההחלטות היא שהוציאה אותם מכליהם. על הצלחתה המרהיבה של הממשלה האנטי-ליברלית הנוכחית בהוצאת רבבות לרחובות, לעומת זאת, אין צורך להכביר מילים.
האמת הפשוטה היא, במילים אחרות, שאין סימטריה: מדינה ליברלית יכולה - וצריכה - להכיל קבוצות אנטי-ליברליות, ואולי אפילו להעניק להן אוטונומיה מסוימת; מדינה לא-ליברלית, לעומת זאת, אינה יכולה להכיל קבוצות ליברליות.
הבעיה במודל המאוזן-לכאורה של פרסיקו היא, אפוא, שהוא מאמץ בבלי דעת את השפה של מחנה תומכי הרפורמה, כאילו מה שעומד כאן על הפרק הוא הכרעה בין אופיה הדמוקרטי של המדינה לאופיה היהודי. בעשותו כן הוא מקבע הפרדה דיכוטומית בין 'מסורתיים' ו'ליברלים', שבדומה לדיכוטומיה הבעייתית בין 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השניה', מפספסת, ואף עלולה להחריב חלילה, את כל מה שבאמצע - דהיינו, את רוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית ('ישראל השלישית', קרא לכך לאחרונה אריאל דוד במאמר מעורר מחשבה ב- Ynet): ישראל המצטיינת דווקא במוביליות חברתית, שבה הבדלים עדתיים הולכים ונשחקים, ושבה אנשי ימין ושמאל, חילונים ודתיים וחרדים, מוסלמים ונוצרים, דרוזים וצ'רקסים, ליברליים יותר או פחות, מסורתיים יותר או פחות, מצליחים לשתף פעולה די בקלות. בישראל השלישית, הכל שותפים במאמציהם לטובת 'החיים עצמם' - לכלכלה, לבטחון, לרפואה - ולכן קל להם יותר להכיר זה בתרומתו הסגולית של זה לרקמת החיים המשותפת; בישראל השלישית, הכלה פשוטה - חֲיֵה ותן לחיות - מתקיימת על בסיס יומיומי; בישראל הזו, ורק בה, קל יותר לדבר על סימטריה, משום שהיא אמיתית - ולא מלאכותית; בישראל הזו, המתנהלת בדרך כלל בענייניות ובמקצועיות, אפשר יהיה אפילו להגיע להסכמות רחבות על שינויים במערכת המשפט ובתפקודן של שלוש הרשויות בכלל.
הבעיה במודל המאוזן-לכאורה של פרסיקו היא, אפוא, שהוא מאמץ בבלי דעת את השפה של מחנה תומכי הרפורמה, כאילו מה שעומד כאן על הפרק הוא הכרעה בין אופיה הדמוקרטי של המדינה לאופיה היהודי.
יש לומר ברורות: פירוקה של הממשלה הקודמת על ידי עידית סילמן בגלל 'חוק החמץ' לא נבע מ'יְהוּדִיּוּת' ומדבקות במסורת, אלא מוולגריזציה מעוותת שלה; לא פלא שרבנים חרדיים בולטים התנערו ממנו רק לאחרונה, למורת רוחם של הפוליטיקאים. זאת ועוד: וכי יעלה על הדעת שהרב שלמה ברין והרבנית אסתי רוזנברג, למשל, שתיארו רק לאחרונה (בהקלטה שפורסמה בערוץ שבע) את תופעת בן-גביר וסמוטריץ' כ'חרפה מוסרית' וכ'חילול השם', הם יהודים טובים פחות, נניח, מטלי גוטליב ומירי רגב? מפתיע שיש לחזור על כך שוב ושוב, אך יהדותם של החוגים האנטי-ליברליים תומכי המהפכה אינה יותר אותנטית או נאמנה משלנו, הדתיים והחרדים מתנגדי-המהפכה, או החפצים באיזונה; דמם אינו סמוק מדמנו, שמירת המצוות שלהם אינה קפדנית יותר משלנו, ולימוד התורה שלהם אינו עולה על לימודנו. לא פלא שכמה מהדוברים הקולניים ביותר שלה הם, באופן פרדוכסלי, חברי כנסת ימניים שאינם דתיים כלל.
חובתנו הקדושה, אני מעז לומר, היא להיאבק ללא הרף בניגוד הכוזב הרואה את הדָּתִיּוּת המחויבת לזכויות אדם, לסובלנות, לחירות, לשוויון ולהשכלה, כפשרנית וכ'לא-יהודית-מספיק'; ניגוד המייצר אשליה לפיה רק דָּתִיּוּת כזו חיה בדיסוננס מתמיד, בעוד אצל שלומי אמוני ישראל ה'אמיתיים' הכל נע על מי מנוחות.
חובתנו הקדושה, אני מעז לומר, היא להיאבק ללא הרף בניגוד הכוזב הרואה את הדָּתִיּוּת המחויבת לזכויות אדם, לסובלנות, לחירות, לשוויון ולהשכלה, כפשרנית וכ'לא-יהודית-מספיק'; ניגוד המייצר אשליה לפיה רק דָּתִיּוּת כזו חיה בדיסוננס מתמיד, בעוד אצל שלומי אמוני ישראל ה'אמיתיים' הכל נע על מי מנוחות. ההיפך הוא הנכון: דָּתִיּוּת כזו, אם לא די בכך שהיא חוליה נוספת, אותנטית ביותר, בשרשרת מפוארת של חיים יהודיים קשובים, עשויה להיות המפתח היחיד לשרידותה העתידית של המסורת כגוף חי, רלוונטי, משמעותי ומעניק-משמעות, בעולמנו המשתנה בסערה.
[המאמרים הבאים בסדרה ('חירות' ו'אחווה') יתפרסמו בימים הקרובים].
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.