"שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד… הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי… הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ…" (ירמיהו לא). פסוקים אלה החותמים את הפטרת היום השני של ראש השנה מרגשים אותי מדי שנה. אפרים, הבן האובד, הבן שחטא ונענש, חטא ונענש, עד שהוגלה ולכאורה נשכח - זכרונו שב ועולה בתודעה, קולו נשמע מרחוק ומעורר געגועים.
קולות דחויים של יחידים שבים ונשמעים בקריאות ובהפטרות של ראש השנה. קולו של ישמעאל, "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם", נשמע כאשר גורש ביוזמת שרה ובהסכמת הקב"ה והושלך על ידי אמו "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". המלאך פונה בשם אלוהים אל הגר, אחרי שאמרה "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד". חנה - "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" - אך הסיפור כולו משמיע את קולה הדחוי בגאון. רחל, אשר צאצאיה הוגלו, משמיעה את קולה ברמה. ייחוליהם של אברהם ושרה נשמעו אף הם, עת "פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר", וכמעט מתבקש להשלים את קריאת המלאך אל אברהם בהר המוריה, "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", בטעם שלא נאמר שם, "כי שמע אליהם אל קול הנער".
שמיעת קולם הכואב של היחידים אינה נחלתו של הקב"ה בלבד בפרשות אלה. גם אבימלך שומע את קולו של אברהם, "עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם", וכך נוצר אמון המאפשר כריתת ברית.
מנקודת המבט של שמאל חברתי וביקורתי, נוח להזדהות עם הקולות הדחויים - של חנה או של ישמעאל, אך גם של היחידים והקולקטיבים אשר רק שפתיהם נעות כיום וקולם עדיין לא ישמע.
מבעד להיבט הלאומי של סיפורי בראשית ושמואל ושל נבואת ירמיהו, הניסוחים המקראיים מדגישים את שמיעת קולם של היחידים, למרות הריבוד החברתי, יחסי הכוח האנושיים, הנסיבות ההיסטוריות וגזירותיו של הקב"ה. הקריאות וההפטרות מעצבות אפוא את ראש השנה כיום שבו נשמעים קולות דחויים - קודם כל על ידי הקב"ה, וממילא על ידי האדם שצווה להידמות לו. הד לכך אפשר למצוא במסורת היפה המתוארת במסכת ראש השנה (ל ע"א), "כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה, לא שמע איניש קל אוניה, מקול תקועיא דיחידאי" [כאשר מסיים שליח הציבור את התקיעה ביבנה, לא שמע אדם קול אוזנו, מקול התקיעות של היחידים]. בצד הקול המאוחד של הציבור המושמע באמצעות שליחו, היחידים משמיעים את קולותיהם, האישיים, המגוונים, המושתקים. מתבקש אפוא לעצב בעזרת מסורות אלה אתוס של רגישות שלנו, ציבור ויחידים, לשתיקות הרועמות של היחידים שסביבנו, ושל חובה לתור אחר הקולות הבלתי מושמעים.
מנקודת המבט של שמאל חברתי וביקורתי, נוח להזדהות עם הקולות הדחויים - של חנה או של ישמעאל, אך גם של היחידים והקולקטיבים אשר רק שפתיהם נעות כיום וקולם עדיין לא ישמע. בשולי המחאה הנוכחית, כמעין תוצר לוואי שלה, הצליחו כמה קולות דחויים להישמע בזירה הציבורית: קולם של נשים וגברים בחברה הערבית בארץ, אשר חיים באימה מהאלימות של ארגוני הפשיעה; קולן של נשים אל מול הסדרים קיימים ואל מול מדיניות מתוכננת, קולם של יוצאי אתיופיה, קולם של מבקשי המקלט, קולם של הורים החרדים מפני הכרסום בחינוך הליברלי, קולם של להט"בים, קולם של החיים ללא ביטחון תזונתי וקולות נוספים. ובין לבין עיסוק בתוככי החברה בישראל עצמה, עולה גם קולם של הפלסטינים, תושבי השטחים, אשר דווקא הוויכוח על מקומה של ההתנגדות לכיבוש בתוך המחאה הנכיח בעקיפין את קולם והציב סימן שאלה על ההפרדה בין דמוקרטיה מכאן ושלטון צבאי מכאן.
קול חרדה שמענו
אלא שיש גם קולות אחרים. "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", מצווה ה' את אברהם, אשר רע הדבר מאד בעיניו, ומחייב אותו בשם אותו ציווי לשלח את הגר וישמעאל, המוחלשים גם כך. הפסוק הזה אינו רק שיקוף של העבר; יש לו השלכות אף על האתוס והמעשים כאן ועכשיו. בדומה לכך, בהפטרה אנו שומעים אף את קולה של פנינה, המכעיסה את חנה "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ", וקשה שלא להתרעם על התנהגות זו של פנינה אל מול מצוקתה של חנה.
קל לדחות את הקולות של שרה ופנינה כביטוי של מי שמנסה לשמר את יחסי הכוח במשפחה בעזרת אלימות והדרה. אך אפשר גם להתאמץ ולהאזין לכאב שעומד ביסודם.
השקיפות מצד מי שנמצא בעמדת הכוח מובנת על ידי פנינה כביטוי לברית שנרקמת מעל ראשה. הזעם מופנה אל מטרה נוחה, אל חנה, ולא אל אלקנה. אך חוסר הצדק אינו מוחק את עצם האפשרות לשמוע את הכאב העומד ביסוד התנהגותה.
נשמע לרגע את קולה של שרה. מרגע הופעתה בספר בראשית, שרה משמשת כלי בתכנית גדולה. היא נלקחת לארץ שבו אישהּ ייעשה לגוי גדול; היא נמסרת לפרעה ("אברהם אבינו חטא חטא גדול", רמב"ן על בר' יב, י) ולאחר מכן לאבימלך; היא אינה יולדת ("לוֹ", כלומר לאברם). וכאשר סוף סוף קולה נשמע, "בְּקִרְבָּהּ", הקב"ה נוזף בה באמצעות אברהם, והיא נאלצת להכחיש את צחוקה. אמת, הכעס של שרה מופנה, פעמיים, אל הגר ואל ישמעאל, אך האם זהו העניין? או שמא זהו המקום הנוח - עבורה - להתפרצות של כאב רב שנים על קולה הנאלם? יתר על כן, שרה רואה כיצד נרקם שיתוף אינטרסים בין אברהם ובין הגר וישמעאל וכיצד אברהם מפנה רגשות אהבה משפחתיים כלפיהם. אף אם מנקודת המבט שלנו כקוראים אנו רואים כמה אברהם מתרגש מלידת יצחק, שרה חווה את הדברים אחרת.
וקולה הכועס של פנינה, "צָרָתָהּ". פנינה עשתה בדיוק את המצופה ממנה בחברה המקראית - ילדה בנים ובנות לאלקנה. ובכל זאת, אהבתו נתונה לאחרת. אף אם בניה ובנותיה קבלו מנות ולמרות שאת ה"מָנָה אַחַת אַפָּיִם" שהעניק אלקנה לחנה אפשר לדון כתשומת לב על רקע מחסורה, פנינה יודעת, "כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב". אף כאן, השקיפות מצד מי שנמצא בעמדת הכוח מובנת על ידי פנינה כביטוי לברית שנרקמת מעל ראשה. הזעם מופנה אל מטרה נוחה, אל חנה, ולא אל אלקנה. אך חוסר הצדק אינו מוחק את עצם האפשרות לשמוע את הכאב העומד ביסוד התנהגותה.
הידיים והקול
ובהתאם, קשה, קשה מאד, להאזין לקולותיהם של תומכי הממשלה הנוכחית. פעמים רבות אלו הם הקולות של קידום חקיקה הרת אסון למדינת ישראל, תמיכה בלתי מסויגת במנהיג שאיבד את דרכו, ריסוק מנגנוני ההגנה מפני שחיתות, חקיקה פרסונלית, ומעל הכל גזענות, הדרה, הסתה ועידוד אלימות. קשה אף לשמוע את השקרים העובדתיים, את הדמגוגיה ואת הכסות הכביכול-דמוקרטית של המהלכים השואפים אלי דיקטטורה. אולם, מבעד לכל אלה, שומה עלינו גם לשמוע את הכאבים. הזעם מופנה, כמו אצל שרה ואצל פנינה, אל היעדים הלא-נכונים: כלפי מערכת המשפט, כלפי המבקשים לקדם את ערכי השוויון וכבוד האדם וכלפי אוכלוסיות מוחלשות, שמחוץ לקולקטיב האזרחי-יהודי. בבסיס הזעם עומדת לעתים התחושה של ברית הנרקמת בין המחנה הליברלי - הנתפסים כבעלי הכוח, החברתי, הכלכלי והסימבולי - ובין "אחרים", מעל ראשן של אוכלוסיות אחרות. בין אם תחושה זו מבוססת על עובדות ובין אם לאו, ואף אם הזעם מועצם ביד מכוונת ממסדרונות השלטון ותומכיו, יש טעם לבודד את הכאב ולהאזין לו. בקשב לכאבים הללו אין קמצוץ של הצדקה לגזענות, להדרה ולהסתה, אך הפניית האוזן מהכאבים הללו אינה מעלימה אותם.
הדרך לריפוי החברה עוברת גם דרך פינוי מקום לכאבים הללו והכרה בהם. דחייה אינסטינקטיבית, ציניות ותיאוריות מלומדות אינן תחליף לזיקוק הקולות ולהאזנה להם.
אפשר לטעון חבילות חבילות של טענות באשר לפער העדתי, לאחריות על התמשכותו ולשימוש הציני בו; אפשר לנמק היטב מדוע ההתנתקות היתה צעד הכרחי ומוצדק מבחינה בטחונית, מוסרית ומשפטית; אפשר לדחות את החשש הקיומי של מתנחלים הנוסעים בדרכים כזעקת קוזק נגזל, לנוכח עוולות הכיבוש; אפשר להתייחס לתחושות של תושבים בדרום תל-אביב כגזענות, המותססת על ידי פוליטיקאים שהסתתם היא אמנותם. אפשר גם לומר שלא כל הכאבים שווים. אבל הדרך לריפוי החברה עוברת גם דרך פינוי מקום לכאבים הללו והכרה בהם. דחייה אינסטינקטיבית, ציניות ותיאוריות מלומדות אינן תחליף לזיקוק הקולות ולהאזנה להם.
זו אינה קריאה לקיום פאנלים של "בעד ונגד הרפורמה", או, חס ושלום, לדיאלוג עם שורפי כפרים. יש קולות רצחניים, אלימים, אשר יש להיזהר זהירות רבה מפני הלגיטימציה להשמעתם במרחב הציבורי ומפני קסמם המסוכן. זו אף אינה בקשה ליצירת סימטריה. אך קשב עמוק יותר לכאבים, יכול להועיל לעיצוב דרכי הפעולה בעת הזאת, מתוך ערנות לבחירת המילים והסמלים, מתוך מודעות ליחסי הכוח ולהשתקפותם של צעדי מחאה אצל אוכלוסיות פריפריאליות ומוחלשות. מחאה היא כלי אחד, חשוב מאד, בארגז הכלים העכשווי. אך כלי זה אינו יחיד וככל אמצעי, יש לו מחירים. [הקשבה, ללא ויתור על עמדה עקרונית, עומדת בבסיס המיזם "בואונדבר דמוקרטיה", למשל].
ראש השנה נושא קריאה להשמעת קולות דחויים ולהאזנה להם. לתושבי מסאפר יטא ובקעת הירדן המתענים תחת ידינו, לקולות של אזרחיות ואזרחים שנפגעים ישירות מהסדרים חברתיים קיימים ושמאויימים בגופם ובחירותם מהצעדים הבאים עלינו לרעה. [על שמיעת קולות דחויים ראו עוד במאמריהם של אור רפל-קרויזר ושל אריאל שוורץ ב"ישר"]. גאולתו של אפרים, טוען ירמיהו, עוברת דרך שמיעת קולו, דרך ההכרה האוהבת בכך שאף הוא בן בכור. וכמעשה אלהינו, כך מעשה אנוש.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמדרשת רוני. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.