פתח דבר - ד"ר טפת הכהן-ביק (בשם מערכת ישר)
לפני כמה שבועות שלח לי חברי רואי רביצקי מאמר שפורסם בידיעון עוז ושלום בתשרי תשל"ח (גליון 8) תחת הכותרת "על התנחלות, ריבונות והשתעבדות". הוא שלח לי את המאמר כי חשב שאשמח לגלות שסבא שלי, הרב מרדכי ברויאר ז"ל, כתב אותו. כבר בקריאה ראשונה התרגשתי מהטור ומצאתי בו דרישת שלום רלוונטית מן העבר. אבל בגלל שגדלתי על ברכי סבי האהוב, והטמעתי היטב את חששו העקבי מן הבלבול בינו ובין בן-דודו, שאלתי מיד את השאלה שליוותה אותו כל חייו: "מרדכי ברויאר הרב או הפרופסור?". הטור החתום רק בשם וללא תואר הצריך בירור. אלא שלמרות משאלת הלב לפגוש את סבי במילים אלו, נראה כי כותב המאמר היה דווקא פרופסור מרדכי ברויאר, שהיה ממקימי קבוצת "עוז ושלום" ופעל במסגרתה. בירור סגנוני ורעיוני נוסף בקרב בני משפחתי וידידים נוספים תמך בהשערה זו.
מזל, עם זאת, שרואי חשב בטעות שהמאמר נכתב על ידי סבי, כי כך זכינו לגמרי במקרה בטקסט יוצא דופן: קולו של פרופ' מרדכי ברויאר מתגלה בו כקול מוסרי ודתי צלול, נדיר, שכמו נשלח לחזק אותנו ברגע המשברי הנוכחי. ברויאר יוצא כנגד "סילוף דמותה של יהדות-של-תורה והצגתה-הסתאבותה בדמותה של מעין כנסיה-לוחמת". בלשון תיאולוגית בהירה הוא טוען כי "עבירה היא אם מדינת היהודים תדכא אוכלוסיה ערבית גדולה ותשלול ממנה זכויות אזרח המקובלות בעולם הדימוקראטי. עבירה היא אם יהודים ישלטו בגרים אשר בשעריהם בכוח החרב ולא יוותרו להם על אף שעל אדמה משום דרכי שלום. עבירה היא אם יהודים יחללו שם שמים שעליהם ויעוררו על ישראל איבת עולם".
בנוסף לביקורת המוסרית, מעלה ברויאר ביקורת אחרת, מפורטת ונוקבת, שדומה כי כמעט אינה נשמעת עוד: הוא מתרה בהקצאת משאבים למטרות צבא והתיישבות על חשבון תקציבי חינוך וסעד, ולועג להיבריס של אנשי גוש אמונים, המתנהגים כאילו אינם זקוקים לאומות העולם, בעוד ההגנה על ההתנחלויות תלויה בנשק ובתקציבים שמספק ה"דוד האמריקני".
נראה כי בדבר אחד טעה ברויאר: הוא חותם את מאמרו בטענה ש"אנשי גוש-אמונים אנשי פאתוס הם. אבל סופו של פאתוס שכזה שיוכרע על-ידי הגיחוך". כעת, ממרחק ההיסטוריה, נראה כי על מנת להכריע פאתוס זה - המנהל הלכה למעשה את מדינת ישראל זה זמן רב - דרושים לנו מאבקים נחרצים הרבה יותר.
תודתנו נתונה לתנועת עוז ושלום על הרשות לפרסם את הטור מחדש.
***
על התנחלות, ריבונות והשתעבדות - פרופ' מרדכי ברויאר (פורסם לראשונה בשנת תשל"ח)
אין לנו ויכוח עם אנשי גוש-אמונים על זכותו ההיסטורית של עם ישראל לגבי כל שעל אדמת ארץ ישראל בגבולות ההבטחה הנבואית. אין לנו ויכוח עמהם על זכותנו וחובתנו לשמור ולהגן על קוממיות ישראל בארצו. רבים מבינינו, אנשי עוז ושלום, קידמו בברכה את קריאתו של גוש אמונים לחידוש החלוציות ולהתנערות מן הייאוש והתבוסתנות שאחזה בפינות העם בימי התדהמה והאבל של מלחמת יום-הכיפורים. אף אין לנו אשליות באשר לסיכוייו של שלום אמת עם מדינות ערב בזמן הקרוב, ואף עינינו אינן תלויות באומות העולם שתעמודנה לימיננו לאורך ימים.
יש בתוכנו גם אהדה ותמיכה לכמה ממעשי ההתנחלות של גוש-אמונים. לא לכולם. לא למיבצעי ראווה והפגנה ידועים, כגון אלה שהתרחשו בעיר האבות, שהפכו את מקום מנוחתם של ישיני חברון לזירת התגוששות בין־דתית על פי המתכונת הידועה-לשימצה של מאבקי כיתות נזירים יריבות במקומות הקדושים שלהם. אין אנחנו מוכנים להתייחס בשוויון־נפש אל סילוף דמותה של יהדות-של-תורה והצגתה-הסתאבותה בדמותה של מעין כנסיה-לוחמת, כביכול. אולם לב רבים מבינינו שלם עם התביעה לחידוש תנופת ההתיישבות היהודית בכל חלקי ארץ ישראל המובטחת.
אין אנחנו מוכנים להתייחס בשוויון־נפש אל סילוף דמותה של יהדות-של-תורה והצגתה-הסתאבותה בדמותה של מעין כנסיה-לוחמת, כביכול.
במה דברים אמורים? בקיום מצוות ישוב ארץ ישראל בכל מקום שעליו חלה מצווה זו. בהפעלת זכותנו החוקית, הלאומית, הדתית והטבעית להתהלך חופשיים בארצנו לאורכה ולרוחבה ולשבת, לעבוד ולהתפלל בכל מקום שלבנו חפץ. ממש כשם שאנו מוכנים להעניק זכות זו לשכנינו בימי שלום אמת, ובמידת-מה כבר היום. אולם כשם שהערבים יכולים לקיים את כפריהם ועיירותיהם בשטחים שתחת ריבונות ישראלית, כן יש ליצור תנאים מדיניים, תנאים של שלום אמת כמובן, שבהם יוכלו ישובים יהודיים להתקיים ללא פחדים וחששות בשטחים שתחת ריבונות ערבית. לפיכך סבורים תומכי ההתנחלות שבינינו, שדבר אין לה להתנחלות עם קביעת גבולותיה של מדינת ישראל הריבונית בעתיד. קביעה זו היא עניין למשא-ומתן מדיני. בימי המנדאט היתה למיפעל ההתיישבות היהודית משמעות גיאו-פוליטית. בתקופת מלחמות ישראל-ערב הפכה התפיסה הגיאו-פוליטית לאנאכרוניסטית. חברון לא תיכלל בתוך גבולות מדינת ישראל הריבונית בזכות קיומה של השכונה היהודית קרית-ארבע. בתנאים של שלום אמת יהיה דין היחס שבין חברון לקרית-ארבע בשטחה של מדינה ערבית כדין היחס שבין נצרת ונצרת-עילית בשטחה של המדינה היהודית.
בנקודה זו אכן יש לנו ויכוח עם אנשי גוש-אמונים. אין אנו כופרים בערכה הדתי של קוממיות ישראל וריבונות ישראל, הווה אומר, במשמעות הדתית של עצמאות חיי ישראל ובהקשר המשיחי של הסרת שיעבוד מלכויות מעל עם ישראל בארצו. אולם ערכה הדתי של תפילת יהודים במערת המכפלה אינו מותנה בכך, אם בשער המערה עומד חייל יהודי או ערבי או קבוצה מעורבת של חיילים יהודים וערבים. בדומה לכך, ערכה הדתי והלאומי של התיישבות יהודית ועבודת אדמה יהודית בארץ ישראל אינו מותנה בכך ששטח ההתיישבות הוא בתוך גבולותיה של מדינה יהודית ריבונית. גוש-אמונים מערב את פרשיות הערכים האלה בכוח הדינמיקה של חישובים פוליטיים, שאפשר לקבלם כבעלי תוקף או לדחותם כאנאכרוניסטיים וכבלתי-ריאליים. בכך הוא משפיל ערכים דתיים ומוסריים לדרגה של כלים המשרתים צרכים פוליטיים, שאין אתה בטוח אם הם אמיתיים או מדומים, והוא מגביה שיקולים פוליטיים לרמה של הרהורי מצוה וחזונות אמונה.
ערכה הדתי של תפילת יהודים במערת המכפלה אינו מותנה בכך, אם בשער המערה עומד חייל יהודי או ערבי או קבוצה מעורבת של חיילים יהודים וערבים.
אפילו מסכימים אנחנו שהרחבת הריבונות הישראלית על כל "ארץ ישראל השלמה" מצוה מן התורה או מדרבנן היא - והסכמה זו מוצעת כאן לצורכי הוויכוח בלבד - הרי שדרך קיומה של מצוה שכזאת זרועה עבירות, ומצוה הבאה בעבירה מצוה פסולה היא.
אכן עבירה היא אם מדינת היהודים תדכא אוכלוסיה ערבית גדולה ותשלול ממנה זכויות אזרח המקובלות בעולם הדימוקראטי. עבירה היא אם יהודים ישלטו בגרים אשר בשעריהם בכוח החרב ולא יוותרו להם על אף שעל אדמה משום דרכי שלום. עבירה היא אם יהודים יחללו שם שמים שעליהם ויעוררו על ישראל איבת עולם. עבירה היא אם יהודים, העושים את דבר השלטון הישראלי בקרב האוכלוסיה הערבית, נוהגים כמנהג הפריץ ומסתאבים הסתאבות מוסרית. וגם זו עבירה היא: למען קיום ריבונותה בכל "ארץ ישראל השלמה" תיאלץ מדינת ישראל להגביר את גיוס טובי בניה לשירות הצבאי, וכתוצאה מכך יימשך ויחמיר מצבן המעורער של משפחות צעירות, נשים ללא בעלים, ילדים ללא אבות, חיים של מתח בלתי-פוסק בבתי זוגות צעירים, לימודים מופרעים, הכשרה מקצועית קטועה - בקיצור, כל הפגעים הכלולים בקיללת עשיו: "על חרבך תחיה", וכל זאת לגבי אומה רדופה ושותתת דם, שחמלת א-ל משיבתה אל ארצה, אל המנוחה ואל הנחלה. ואל תאמרו: אכן ארץ ישראל השלמה נקנית בייסורים, כי לא ייסורים הם אלא עבירות, ומצוה הנקנית בעבירות לאו שמה מצוה.
ועוד עבירה, ואפשר היא עולה על כולן: למען ביצור ריבונותה על כל השטחים המאוכלסים אזרחים לא-יהודים העוינים אותה ולמען קידום כל נסיון של המדינות השכנות לתקוף אותה, סיכון שיוכפל וישולש, כמובן, כתוצאה מקיום אותה "מצוה", תיאלץ מדינת ישראל להקציב את מירב משאביה הכלכליים לחיזוק צבאה, לתעשיה הצבאית ולרכישת נשק. יסבלו מכך תקציבי החינוך, הסעד והשיכון. התכניות שנועדו לפתרון בעיותיו של "נוער המצוקה" יוגנזו. הפער בין עשיר ועני, בין משכיל ומחוסר השכלה, בין בעלי זכויות ואלה שנגזרה עליהם הרגשת קיפוח יגדל ויטיל איום תמידי על שלום הבית של העם היהודי במדינתו. ארץ ישראל תהיה אמנם "שלמה", אך עמה היהודי יהיה, חלילה, אכול קנאה ושנאת אחים. כלפי חוץ תשמור חרבו של צה״ל על גבולות ההבטחה, ובחדרים - אימה.
עבירה היא אם מדינת היהודים תדכא אוכלוסיה ערבית גדולה ותשלול ממנה זכויות אזרח המקובלות בעולם הדימוקראטי. עבירה היא אם יהודים, העושים את דבר השלטון הישראלי בקרב האוכלוסיה הערבית, נוהגים כמנהג הפריץ ומסתאבים הסתאבות מוסרית.
אנשי גוש-אמונים היו מעלים את קרן אמינותם ומרחיקים מעל עצמם את חשד הדימאגוגיה הזולה, אילו הציגו לפני הציבור הישראלי תכנית כלכלית נועזת, חד-משמעית וקיצונית לא פחות מתכניתם הפוליטית. על פי ההגיון והיושר היו חייבים להעלות את התביעה להפוך את המשק הישראלי למשק מלחמה על כל המשתמע מכך: קיצוב, צנע, צמצום חמור של ייבוא מצרכי צריכה, מיסי מלחמה, מילוות מלחמה וכיוצא באלה. מדוע לא שמענו אף הד קלוש של דברים אלה מבין שורותיהם? כלום נעדרים מביניהם אנשי כלכלה היודעים לחבר אחת אל אחת ומבינים יפה שתכנית פוליטית אקטיביסטית ואקספאנסיוניסטית חייבת בכיסוי פינאנסי? ושמא גברה ידם של אנשי הפסיכולוגיה שביניהם, שהזהירו מפני העלאת רעיונות וסיסמאות שאין להם כל סיכוי להתקבל על דעת קבוצה בעלת היקף כלשהו בציבור הישראלי דהשתא?
ואם הגענו לנקודה זו, הבה ונשאל את אנשי גוש-אמונים עוד שאלה אחת, וכמדומה שאלה פשוטה בתכלית: אתם תובעים לנהל מדיניות ישראלית עצמאית, אתם תובעים בקיצוניות את מימושה של עצמאות ישראלית ושל ריבונות ישראלית בארץ ישראל השלמה. כלום סבורים אתם כי בעולם של היום ניתן להגשים עצמאות פוליטית ללא עצמאות כלכלית? מה טעם ואמת בסיסמאות של עצמאות וריבונות כאשר נעדר העוז לתבוע ולהגשים באותה החלטיות את הידוק חגורת הרווחה הכלכלית כדי להתקדם לקראת עצמאות כלכלית? מה טעם ואמת בהעלאת סיסמת "אף שעל", כאשר לצורך כיבושו והחזקתו של כל שעל אתם זקוקים לנשק אמריקני? רוממות "ארץ ישראל השלמה" בגרונכם, אך בידכם קופת מדינתכם הריקה, ואותה אתם מושיטים, יחד עם כל העם אשר בציון, אל הדוד האמריקני למען ימלאנה.
ועוד עבירה, ואפשר היא עולה על כולן: למען ביצור ריבונותה על כל השטחים המאוכלסים אזרחים לא-יהודים העוינים אותה תיאלץ מדינת ישראל להקציב את מירב משאביה הכלכליים לחיזוק צבאה. יסבלו מכך תקציבי החינוך, הסעד והשיכון. הפער בין עשיר ועני, בין משכיל ומחוסר השכלה, בין בעלי זכויות ואלה שנגזרה עליהם הרגשת קיפוח - יגדל.
את דרך הכבוד והאמת, ההגיון והיושר בתחום הכלכלה, דרך המתחייבת מן הפרוגראמה הפוליטית של גוש-אמונים, שרטטנו למעלה. משלא הלך בה, הרי כל סיססאותיו הפוליטיות נעשו פלסתר. העצמאות שעל דגלו - עצמאות של פושטי יד. הריבונות שעל דגלו - ריבונות של קבצנים.
אנשי גוש-אמונים אנשי פאתוס הם. אבל סופו של פאתוס שכזה שיוכרע על-ידי הגיחוך.
מרדכי ברויאר (1918, פרנקפורט - 2007, ירושלים) היה פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן. חקר בעיקר את היהדות האורתודוכסית בגרמניה, ואת עולם הישיבות. ממייסדי תנועת "עוז ושלום".
טור זה מופץ ברשתות החברתיות מלווה בתמונת הרב צבי יהודה קוק נוטע עץ באלון מורה יחד עם הרב צבי טאו והרב יעקב פילבר (יוני 1974). קרדיט: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית Dan Hadani Collection, The Pritzker Family National Photography Collection, The National Library of Israel.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.