מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
נהוג לחשוב שאבותינו הגיעו אל עבודת ה’ כשהם מבינים היטב מה ה’ מצפה מהם בכל מצב וכיצד עליהם לפעול. אולם, אבותינו נולדו בתוך מסגרת תרבותית מסויימת שהגדירה נורמות ליחסים בין אדם לאל וגם בין אדם לאדם. חלק מנורמות אלה אינן מקובלות על ידי הקב"ה; אבותינו נדרשו ללמוד ולהפנים את דרך ה’, וכמה מהנסיונות שאנו מוצאים בספר בראשית נועדו ללמד אותם, ודרכם אותנו, מהי הדרך הזו. באוֹר זה ניתן לבאר סיפורים רבים בספר בראשית, ופרשת העקידה היא דוגמה טובה לכך. גם חיי יעקב מעמידים לפנינו שני מעשים שהתורה מבקרת, במפורש או במובלע: רכישת הבכורה מעשיו, וההערמה על אביו כדי לקבל את הברכה במקומו. ההכרה בעקרון הספרותי והדתי הזה חשובה מאוד, משום שבלעדיו נחמיץ חלק מהותי ממה שהתורה מנסה ללמד אותנו; אנו עלולים לאמץ כדגם לחיקוי דווקא את מה שהתורה מבקרת.
חיי יעקב מעמידים לפנינו מעשים שהתורה מבקרת, במפורש או במובלע. ההכרה בעקרון הספרותי והדתי הזה חשובה מאוד, משום שבלעדיו נחמיץ חלק מהותי ממה שהתורה מנסה ללמד אותנו; אנו עלולים לאמץ כדגם לחיקוי דווקא את מה שהתורה מבקרת.
ניתוח מוקפד של שני ארועים אלה, למשל, מראה כי בעוד גיבור הסיפור מקבל את הנורמות של התרבות הסובבת - המקרא עצמו דוחה אותן. בשני המקרים המעשה אינו מביא תועלת ויעקב אינו זוכה במה שציפה לקבל; בשניהם הוא נענש במידה כנגד מידה; בשניהם הוא לומד את הלקח ובסוף ימיו פועל אחרת.
מעשים ולקחים: הבחירה מול הבכורה
המקרא דוחה את התפיסה לפיה הבכורה מבטאת עליונות כלשהי מעבר לזכאות בחלק גדול יותר בירושה, או במקום חשוב יותר במשפחה ובחברה. בעיני המקרא, סגולות האִישִׁיּוּת ובחירותיו המוסריות של אדם חשובות יותר ממקומו בסדר הלידה. כך, למשל, הלויים מחליפים את הבכורות מבני ישראל (במדבר ח, יז-יט). כך במשיחת דוד על ידי שמואל, שם הכתוב מקדיש שבעה פסוקים כדי להדגיש שדוד הוא דווקא הקטן באחיו (שמואל א טז, ו-יב), וכך בדוגמאות נוספות. לכן, כאשר יעקב רוכש את הבכורה מידי עשיו, הוא מראה שהוא מקבל דווקא את התפיסה התרבותית אותה שואף המקרא לעקור: התפיסה שאינה מטילה את האחריות לגורלו של אדם עליו ועל הדרך אותה בחר, אלא על גורמים שאינם תלויים בו, כמו סדר הלידה.
האמנם זוכה יעקב בבכורה? תשובתה של התורה לשאלה זו שלילית. כדרכו של המקרא, התשובה אינה מגיעה תמיד באותו בסמוך לארוע המקורי, אלא יכולה להיות רמוזה במקום אחר. במקרה שלנו, היא מגיעה שנים רבות לאחר מכן, לאחר חזרת יעקב מחרן: “וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (בראשית לה, כט). סדר השמות על פי רוב אינו מקרי. עשיו ויעקב; התורה אינה מכירה ביעקב כבכור. לצורך השוואה, בפטירת אברהם נאמר "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו" (כה, ט). יצחק הצעיר הוא בכל זאת הבכיר בין האחים – ולא כך ביעקב.
המקרא דוחה את התפיסה לפיה הבכורה מבטאת עליונות כלשהי מעבר לזכאות בחלק גדול יותר בירושה, או במקום חשוב יותר במשפחה ובחברה. בעיני המקרא, סגולות האִישִׁיּוּת ובחירותיו המוסריות של אדם חשובות יותר ממקומו בסדר הלידה. בבקשו לעצמו את הבכורה, יעקב מאמץ את תפיסת התרבות הסובבת; אך האם הוא זוכה בה לבסוף? תשובתה של התורה לשאלה זו שלילית.
אך לא די בכך שיעקב אינו הופך לבכור. הוא גם משלם מחיר כבד על כך שקיבל את התפיסה השגויה. כאשר לבן מרמה את יעקב ונותן לו את לאה במקום רחל, שואל יעקב הנדהם: “מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?” ואילו לבן משיב לו תשובה ניצחת: “וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה” (כט, כה-כו). במקומנו, אומר לבן, בתרבות שלנו, בנורמות שלנו, הבכירה תקדים תמיד את הצעירה. אולי יש מקומות אחרים שבהם זה לא נהוג, אבל כאן – ככה אנחנו רואים את זה. ויעקב, שבקניית הבכורה הראה שהוא מקבל על עצמו את התפיסה הזו ואת הנורמות האלה – מה הוא יכול להשיב? על אימוץ הנורמות של הבכורה במקום אלו של הבחירה האישית הוא משלם בעוד שנים רבות של עבודה.
אולם, יעקב מבין ולומד. בסוף ימיו, כאשר הוא מברך את בניו, הוא מכיר בבכורתו של ראובן, אבל דוחה את ראובן מהנהגת אחיו בעקבות מעשה בלהה (מט, ג-ד). כאשר יוסף מביא אליו את מנשה ואפרים, מסודרים כך שמנשה מימינו, הוא משַֹכל את ידיו כדי להניח את הימנית דווקא על ראש אפרים. יוסף מנסה לדחוק באביו לבכר את מנשה הבכור: “וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן, אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ!”. אולם יעקב מסרב: “וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ‘יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה’, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.” (מח, יז-כ). יעקב הבין שהבכורה היא בעלת משמעות קטנה מאד.
מעשים ולקחים: הברכה כתפיסה מאגית
גם פרשת גניבת הברכה היא ביטוי לאימוצן של תפיסות שגויות. כאן מדובר על פגם מוסרי חמור יותר; בעוד בפרשת הבכורה יעקב בסך הכל מנצל את רגע החולשה של עשיו כדי לקנות את הבכורה, בפרשת הברכה הוא מרמה את אביו. אולם, מדוע נדרשת המרמה? מדוע יכול יצחק לברך רק פעם אחת? מדוע יש צורך בכך שבנו יכין לו מטעמים כדי שהוא יוכל לברך אותו? כדי להבין טוב יותר את אופיה של הברכה המתוארת כאן, כדאי להתבונן בתאומתה – הקללה.
כאשר בלק שוכר את בלעם, אותה קריקטורה של נביא, לקלל את ישראל, בלעם יוצר תנאים מדוקדקים לקללה: הוא הולך למקום שממנו הוא רואה את קצה העם אך לא את כולו, ושם הוא בונה שבעה מזבחות ומקריב שבעה פרים ושבעה אילים – ואז מנסה לקלל את העם. זוהי מַגְיָה. המאגיקן אינו אדם שניחן בכוחות על-טבעיים; הוא אדם שיודע כיצד לנצל כוחות על-טבעיים ולתעל את היכולות שלהם לצרכיו, באמצעות טקסים, השבעות, לחשים, קרבנות, ידע על אודות הזמנים והמקומות שבהם כוחות אלה פעילים או רדומים וכן הלאה. חז"ל אמרו על בלעם: “יודע דעת עליון… מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה" (ברכות ז, ע"א). אם כן, הקללה יכולה להתבצע ולחול רק בתנאים מסויימים ומוגדרים, והקרבת הפרים והאילים היא אחד התנאים הנדרשים למימושה. מכאן יכולים אנו ללמוד לגבי תפיסת הברכה שאותה מבטאים ובה מאמינים כל בני המשפחה: לגבי דידם, הברכה, כמו הקללה, אינה ביטוי לרגש של המברך או להערכה שלו את המבורך; היא כח מאגי המסור בידו ואשר ניתן להפעילו באמצעות טקס, שבו המטעמים שמכין המבורך מקבילים לקרבנות שבלעם מביא. אולם כח זה הוא חד-פעמי; אין אפשרות לחזור ולהפעיל אותו. ניתן לראות כיצד הברכה שמברך יצחק את עשיו לאחר זעקתו המרה היא ברכה דלה הניתנת בלב ולב, ואינה מספקת את עשיו בשום אופן. תפיסה מאגית זו מנוגדת גם היא לתפיסתה של התורה, האוסרת על מעשי כישוף ופנייה לכוחות על-טבעיים מכל סוג ומין; האמונה בכח עצמאי כביכול שניתן להפעילו באופן עיוור, שאינו תלוי בטיב אישיותו ופעולותיו של זה שעליו מופעל הכח, אינה רק פסולה מבחינה תיאולוגית, אלא, שוב, מנוגדת לתפיסת האחריות ולחובת הבחירה שהתורה מנסה להטמיע.
פרשת גניבת הברכה מבטאת את אמונתם של יצחק, רבקה, עשו ויעקב בכח מאגי עצמאי כביכול, שניתן להפעילו באופן עיוור, ושאינו תלוי בטיב אישיותו ופעולותיו של זה שעליו הוא מופעל. אמונה זו לא רק פסולה מבחינה תיאולוגית, אלא גם מנוגדת לתפיסת האחריות ולחובת הבחירה שהתורה מנסה להטמיע.
שוב אנו רואים כיצד התפיסות שהיו מקובלות בתרבות הסובבת מתנגשות עם דרכה של התורה, ובמקרה הזה העובדה שיעקב מקבל אותן כבעלות תוקף אף מביאה אותו לרמות את אביו. כל בני המשפחה תופסים את הברכה באופן הזה, אולם בסופו של דבר יעקב הוא זה המרמה את אביו כדי לזכות בה. החשש שהוא מבטא אינו מפני הפן המוסרי של התרמית אלא מכך שאם ייתפס הוא יביא על עצמו קללה ולא ברכה.
אך האמנם הברכה מתגשמת? האם, לאחר כל המאמץ, זכה יעקב באמת במה שביקש? יצחק מברך את יעקב: “וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" (כז, כח-כט). מהפסוק הראשון ברור, קודם כל, כי הברכה מיועדת לעובד אדמה המגדל את משמני הארץ ונהנה מדגן ותירוש. יעקב ובניו אחריו היו רועי צאן ולא עובדי אדמה. במקום "טל השמים ומשמני הארץ", יעקב מתלונן כי "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (לא, מ). כאשר יוסף היה במצרים, יעקב נאלץ לשלוח את בניו כדי להביא משם דגן מפני הרעב; ניתן לומר, אם כן, שחלקה הראשון של הברכה לא התקיים. מה לגבי החלק השני? האם אכן "ישתחוו לך בני אמך"? כאשר יעקב פוגש את עשיו בחזרתו מבית לבן נאמר: “וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו… וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.” (לג, ג; ו-ז). לא עשיו משתחווה ליעקב אלא יעקב לעשיו. קשה גם לומר שברכת "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים" התקיימה ביעקב ובצאצאיו. שני דורות אחריו כבר שועבדו צאצאיו של יעקב למצרים. המאמץ כולו לא השתלם; הברכה שחלם יעקב לקבל לא הגיעה לידיו. באופן אירוני, דווקא בעקבות התרמית זכה יעקב בברכה החשובה יותר, אותה הוא מקבל בזכות: ברכת אברהם לירושת הארץ. את הברכה הזו יצחק נותן ליעקב לאחר שראה שעשיו לקח נשים מבנות כנען, בעוד יעקב (הבורח מפניו) הולך לחרן כדי לקחת אשה מבנות המשפחה – בהתאם למסורת שיצר אברהם.
גם על המרמה כלפי אביו משלם יעקב מחיר שאינו מתבטא רק בבריחה ובשנים הרבות מחוץ לבית הוריו ומשפחתו. כאשר האחים מוכרים את יוסף, הם מרמים את יעקב: “וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא - הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא, אִם לֹא? וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי. חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (לז, לא-לג). כדרכה של התורה, המלים המקבילות מרמזות אחורה, אל הארוע המקורי. מי שרימה את אביו בבגדי עזים ובבגדי אחיו, מרומה על ידי בניו בשעיר עזים ובכתונת אחיהם; מי שהתחזה לאחיו השעיר מרומה בשעיר; ומי שאביו לא הכירו מתבקש להכיר את בנו. התורה אינה משאירה ספק ביחס לקשר בין החטא לעונשו.
על המרמה כלפי אביו משלם יעקב מחיר שאינו מתבטא רק בבריחה ובשנים הרבות מחוץ לבית הוריו ומשפחתו, אלא גם בהיעלמותו של בנו. מי שרימה את אביו בבגדי עזים ובבגדי אחיו, מרומה על ידי בניו בשעיר עזים ובכתונת אחיהם; מי שהתחזה לאחיו השעיר מרומה בשעיר; ומי שאביו לא הכירו מתבקש להכיר את בנו. התורה אינה משאירה ספק ביחס לקשר בין החטא לעונשו.
ואף כאן, יעקב אבינו לומד את הלקח. כאשר הוא מתקרב לסוף ימיו, הוא לא מאמין בכך שיש ברכה אחת שניתן להעניקה בטקס מיוחד; להפך, הוא מברך כל אחד ואחד משנים עשר בניו, והברכה תלויה בסגולותיו ובמעשיו של כל בן ובן. “וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מט, כח). גם את נכדיו מנשה ואפרים הוא מברך, ואף קובע את הברכה עבורם כברכה לדורות – בה אנחנו מברכים ומתברכים עד היום. באמצעות סיפורו של יעקב מלמדת אותנו התורה כי התפישה המאגית של הברכה היא חסרת תוקף; הברכה שמעודדת, שמדרבנת לגלות אחריות, שמתייחסת לכישוריו היחודיים של המבורך ולמסלול שבחר לעצמו – היא הברכה הרצויה.
* * *
בימים קשים אלה מתעוררים ונשמעים קולות רבים המציעים לנו "להבין באיזו שכונה אנחנו חיים" ולהתאים את עצמנו אליה; לפעול "בדרך שהם מבינים", “לאכול חומוס במקום סושי", וכיוצא בזה. קולות אלה קוראים לנו לנטוש את הערכים לפיהם פעלנו עד היום, לזנוח את התפיסות שלנו, ולפעול על פי מה שמקובל בקרב אויבינו. כדי לגבור על אויבינו, כך נטען, עלינו לאמץ את התפיסות של התרבות שלהם ביחסה ללחימה, לאופיו של נצחון, וללגיטימציה של הפעלת כוח שאינה מרוסנת.
ואולם, מפרשת חייו של יעקב אבינו עלינו ללמוד לקח חשוב: יעודו של עם ישראל נעוץ דווקא ביכולתו לקרוא תיגר על התפיסות של התרבות הסובבת. קשה להכחיש שאנחנו חיים בשכונה אלימה, שבה נעשים מעת לעת מעשים שלא יעשו; אבל אימוץ האלימות העיוורת והנקמנות כדרכם של אויבינו, אינו פתרון. רבים מאלה שמצדדים ב"פתרון" הזה טוענים שהביקורת עליו מקורה ב'מוסר מערבי'; אך כפי שציינו גם רבים (ראו למשל נאומיהם של הרב דניאל אפשטיין ושל הרב ירמי סטביסקי שפורסמו בישר), זו טענה כוזבת.
בימים קשים אלה מתעוררים ונשמעים קולות רבים המציעים לנו "להבין באיזו שכונה אנחנו חיים" ולהתאים את עצמנו אליה. הם קוראים לנו לנטוש את הערכים לפיהם פעלנו עד היום, לזנוח את התפיסות שלנו, ולפעול על פי מה שמקובל בקרב אויבינו. אך פרשת חייו של יעקב אבינו מלמדת אותנו לקח חשוב: יעודו של עם ישראל נעוץ דווקא ביכולתו לקרוא תיגר על התפיסות של התרבות הסובבת.
עלינו להיות נאמנים למצפן מוסרי יציב, שעל מקורותיו - התורניים או האוניברסליים/מערביים - אפשר בהחלט לדון בנפרד. אם ננסה, לעומת זאת, להידמות למי שסביבנו, ספק רב אם נועיל במשהו; ובוודאי נבגוד בכך בייעוד שקיבלו אבותינו.
מיכה מגן הוא מהנדס מחשבים, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.