מרד בר כוכבא היה מרד מוצדק. לרומא לא היתה כל זכות לשלול את חירותם של תושבי ארץ ישראל ושל תושבי חבלים אחרים באימפריה ולמנוע מהם את זכותם להגדרה עצמית. אבל מרד בר כוכבא היה גם מעשה של איוולת מדינית. על חוסר התוחלת במרידה נגד רומא כבר עמד בהרחבה אגריפס השני ערב המרד הגדול, 66 שנה לפני מרד בר כוכבא. בנאום ששם יוסף בן מתתיהו בפיו, מונה אגריפס את כל המרידות של עמי האימפריה ואת דיכוין האכזרי. אגריפס אף תיאר בפירוט את הגורל המחכה למורדים, לעם כולו, לירושלים ולמקדש (מלחמת היהודים, ב, טז). קנאותם הדתית והפוליטית של יוזמי המרד גרמה לדחיית אזהרותיו ולדהירה גאה ומלאת צדק עצמי אל עבר התהום.
המרד שפרץ כשני דורות מאוחר יותר עמד ודאי בצל הטראומה של הכשלון במרד הקודם. האם השלטון הרומי הגדיש את סאת הסבל של נתיניו ואלה בחרו למרות הכל למרוד שנית? האם הנסיבות באימפריה גרמו ליהודי ארץ ישראל לחשוב שהסיכויים הפעם טובים יותר? אותיר שאלות אלה למחקר ההיסטורי ואבקש לפנות לממד האידיאולוגי. הפרשנות הדתית שניתנה למרד בר כוכבא מספקת לנו הזדמנות לבחון את תפקידה של פרשנות דתית למצבים מדיניים וצבאיים, בימים ההם ובזמן הזה.
דרך כוכב
התלמוד הירושלמי (תעניות ד, ח) מתאר את האידיאולוגיה של תומכי המרד:
תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דרך כוכב מיעקב" - דרך כוזבא מיעקב.
רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא (=כאשר היה רואה את בר כוזבה היה אומר, "זהו מלך המשיח").
לפי הירושלמי, ר' עקיבא החיל על בר כוכבא (בלשונו: בר כוזבה, או כפי שמופיע שמו באיגרות: שמעון בר כוסבה) את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" מנבואת בלעם (במדבר כד, יז). מדוע דווקא הפסוק הזה? בנבואה זו מתאר בלעם לבלק, את "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". באותה עת, "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת". ולאחר מכן, "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר". בלעם עובר ממואב לעמים אחרים ומתעכב על נצחונו הצפוי של ישראל על אדום. כידוע, בטיפולוגיה החז"לית (של ר' עקיבא עצמו או של הירושלמי במבט לאחור), אדום היא רומא. ממילא הכוכב שידרוך יוריש את אדום, כלומר את האימפריה הרומית. לא קשה לשער איזו עיר סבר ר' עקיבא שבר כוכבא יאביד ממנה שריד.
הביטחון המוחלט בהיות האל בצדם והאמונה המשיחית במלחמה אפוקליפטית, אפשרה לחמאס להתעלם מההשלכות הריאליות של המהלך.
כאן נכנס לתמונה מלך המשיח. מה ייעודו של מלך זה? הפסוקים שעמדו בפני ר' עקיבא מבהירים זאת היטב: "ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָיו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, יב). פסוקים אלה מתארים מלחמה שמימית שבה הרשעים רבים עם הקב"ה, אך הקב"ה ידון אותם באמצעות העוז שיתן למלך והקרן שירים למשיח. המלך האנושי רק נדמה כאנושי; למעשה הוא מלכו של האל, כשם שהמשיח הוא משיחו. ומה יקרה לאחר מכן? "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם" - נצחון מוחלט ונצחי.
מיתוסים מגייסים
לשפה הדתית יש כוח רב. הבנת מאבק קונקרטי כמלחמה אלוהית וכחלק מתהליך של גאולה, מאפשרת ליחיד לראות את עצמו כחלק מדבר-מה גדול ממנו; ככזו היא עשויה להעצים את המוטיבציה להילחם ולסכן את החיים, ומעניקה משמעות להקרבה. זהו "מיתוס מגייס" כהגדרתו של ז'ורז' סורל, המסייע גם בבניית לכידות ומאפשר סימון של אלה שאינם מיישרים קו עם תפיסה זו כסוטים מדרך האמת. הפרשנות הגאולית למציאות נושאת עמה מטען קבוע למדי: בטחון עצמי בצדק הקבוצתי, פרשנות אבסולוטית למציאות, קידוש האמצעים ומחיקת האחר. האמונה באלוהיות המלחמה מייצרת אנרגיה עוצמתית, בונה והרסנית כאחד.
במה דברים אמורים?
ב-7 באוקטובר חמאס הבהיר קבל עם ועולם שזהו בדיוק הלך המחשבה שלו. אף אם אפשר לנתח את הטבח במונחים של יעדים פוליטיים מעשיים, ברור כי הפרשנות הדתית של המציאות תרמה תרומה מכרעת ליכולת של חמאס לרתום את כלל המשאבים לטובת המאבק הלאומי, לשכנע את האוכלוסיה שהמאבק חשוב מחייהם האישיים, להניע את הלוחמים להקרבה עצמית ולמחיקה מוחלטת של האחר, עד כדי אונס ורצח המוני של חסרי ישע. פרשנות זו אפשרה יציאה למלחמה שידוע מראש שאף אם "הישגיה" הראשוניים יהיו מרשימים, אחריתה עלולה להיות מרה מאד עבור אוכלוסיית עזה. הביטחון המוחלט בהיות האל בצדם והאמונה המשיחית במלחמה אפוקליפטית, אפשרה לחמאס להתעלם מההשלכות הריאליות של המהלך. בכך, ולא רק בהשקעה אדירה במנהרות ובלוחמת גרילה, דומה להחריד האסטרטגיה של חמאס לזו של בר כוכבא.
מי כאן בר כוזבה?
בסרטון שהתפרסם לפני כמה חודשים נראה מפקד בצה"ל מעדכן את פקודיו בקשר הצהל"י, "נשמיד את המסגד בקריאת שמע ישראל" וכך הוא אכן עושה, לקול צהלות חייליו. פעולה זו, שרבות כמוה תועדו, היא ביטוי מובהק לתפיסה המפרשת והמעצבת את המלחמה הנוכחית כמלחמה דתית, כשאלוהי ישראל בצדנו. השפה הדתית נוכחת מימיה הראשונים של המלחמה בשיח של המפקדים והלוחמים ואף של הדרג המדיני (וראו ביקורתו הנכוחה של אריאל שורץ על כך ואת האלטרנטיבה הדתית שהוא מציב, "אין אורות במלחמה"). עבור רבים כיום, הדבר אינו מעורר תמיהה, שכן הלאומיות והדת כרוכות לשיטתם זו בזו, ובעיניהם "מדינה יהודית" פירושה מדינה בעלת ייעוד דתי. בחוגים מסוימים היא אינה רק "ראשית צמיחת גאולתנו", אלא אף "יסוד כסא ה' בעולם".
אם לא די בכך שהמלחמה מתוארת כמוצדקת באמצעות תפיסת עולם דתית מסוימת, הרי שבצד ההצדקות המוסריות והמדיניות, אף הפעולות הצבאיות נתפסות כבעלות ערך דתי, כמעשי מצווה שתועלתם חורגת מההישג הממשי שלהם על הקרקע.
פרשנות דתית של המלחמה הנוכחית באה לידי ביטוי בניסוח הדתי של קריאות הנקמה: הצגת האויב כ"עמלק", חיילי צה"ל כ"שמעון ולוי" והפעולות הצבאיות כמעשי ידי אל נקמות, שזכינו שנקמתו תיעשה על ידי חיילי ישראל. אדגיש - אפשר היה בהחלט להעניק לאירועים מסגרת דתית אחרת; אך השיח הרווח נוקט פרשנות דתית מסוג מסוים, המאפיינת את הנקמה כערך חיובי, והרואה את שמעון ולוי כקדושים הראויים לחיקוי ולא כעוכרי יעקב ש"כלי חמס מכרֹתיהם". נאומי דרבון בשפה דתית-גאולית של מפקדים ושל רבנים צבאיים הפכו להיות דבר שבשגרה. "בעזרת ה'" התווסף לפריים של ערוץ 14, ותמונות של ראש הממשלה עטור בתפילין בעודו מנצח על נקמת ה' באויביו בקרב חרכו את הרשת. חיילים ומפקדים כתבו אותיות בספר תורה לפני היציאה לקרב ומזוזות נקבעו בבתים שנכבשו. אל ביטויים אלה הצטרפה לאחרונה ה"תפילה" שחיבר שמואל אליהו לליווי הפעולות למניעת מעבר של סיוע הומינטרי לעזה. קדושתן לכאורה של פעולות בזויות אלה, שיש בהן חילול השם גמור, מאפשרת כמובן למחוק לגמרי את האחר - אף אם הוא נהג משאית פלסטיני שאין לו שום קשר להעברת סיוע.
למעשה יש כאן ריטואליזציה של הלחימה: אם לא די בכך שהמלחמה מתוארת כמוצדקת באמצעות תפיסת עולם דתית מסוימת, הרי שבצד ההצדקות המוסריות והמדיניות, אף הפעולות הצבאיות נתפסות כבעלות ערך דתי, כמעשי מצווה שתועלתם חורגת מההישג הממשי שלהם על הקרקע. הריטואליזציה הזאת עוברת אף לטקסים האזרחיים-לאומיים לכאורה. הפגזות והתקפות מהאוויר תוזמנו לזמן הצפירות של יום הזיכרון, "לזכר הנופלים". ההרס מתואר לא רק ככורח צבאי, אלא כפעולה בעלת ערך דתי ורגשי ש"מחזיר את הכבוד", רגש שהפך גם הוא למצווה בחסות המלחמה.
הוודאות החוברת אל הפרשנות הדתית-גאולית למציאות משחררת מן המוסר, מונעת שיח ביקורתי, מסמנת מבקרים כבוגדים, ומאפשרת להתעלם כליל מהשלכות בינלאומיות.
המעשים הללו חוברים אל תפיסת עולם של ודאות. לאחרונה נתקלתי במוסד חינוכי דתי מתון למדי בדף מקורות שכותרתו "גאולה שלישית אין לה הפסק". גישה זו, המבוססת על מדרשי חז"ל, מציגה את הציונות ואת הקמת מדינת ישראל כתהליך גאולי שאינו יכול להיכשל, בהבטחה אלוהית. תפיסה זו אמנם אינה חדשה, אך היא מקבלת משנה תוקף בזמן המלחמה. האוחזים בגישה זו מכירים בכך שיהיו נסיגות חלקיות במעלה ההר, אך בטוחים בכך שאם נדבק בדרך הנכונה, לשיטתם, אנו נעים על מסלול בטוח אל הגאולה.
ועדיין בן דוד [לא] יבוא
וכאן אנו שבים אל בר כוכבא. כפי שנוכחנו לדעת במהלך המאה ה-20, אף ללא עזרתה של הדת, לאומיות עשויה להיות הרסנית דיה. אולם הקריאה הדתית-גאולית של המציאות מוסיפה ממד עומק שמאפשר ללאומיות ולמלחמה לחרוג אל מעבר לטיעונים מעשיים - מדיניים או צבאיים - ומספקת אנרגיה המזינה את הלחימה ואת אתוס ההקרבה. אפשר להצדיק את המלחמה הנוכחית ואף את רבים ממהלכיה במושגים מוסריים, בטחוניים ומדיניים, ואפשר גם לבקר אותה מנקודות מבט דומות. אולם הצגת המערכה כקדושה מעמידה את המלחמה הנוכחית מעל עולם המושגים הזה. הוודאות החוברת אל הפרשנות הדתית-גאולית למציאות משחררת מן המוסר, מונעת שיח ביקורתי, מסמנת מבקרים כבוגדים, ומאפשרת להתעלם כליל מהשלכות בינלאומיות. על ודאות מסוג זה התריע כבר ירמיהו ("אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה", ז, ד) - ועל כך שילם מחיר אישי כבד. בהמשך לכך, הירושלמי (שם) מספר כי ר' יוחנן בן תורתא השיב לר' עקיבא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". בדיעבד התברר כי ירמיהו, אגריפס השני ור' יוחנן בן תורתא צדקו, בעוד ר' עקיבא ובר כוזבה טעו (כפי שכבר קבע הרמב"ם). אך את ההרס ואת החורבן כבר אי אפשר היה להשיב אחור.
לעולם הדימויים שהתורה מספקת לנו יש כוח רב. אפשר לבחור לזנוח את השפה הדתית. אבל יש גם אפשרות חלופית הכוללת שני עקרונות יסוד:
עקרון ראשון הוא לאמץ שפה דתית שאין בה ודאות אלא תקוה.
עקרון שני הוא לבחור באופן מודע לא לדמיין את העתיד לאורן של נבואות הנקמה והשנאה, אלא לאור נבואות הצדק, האחוה והשלום; להמיר את "זוכרני נא" ב"לא ישא גוי אל גוי חרב".
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמדרשת רוני. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
Comments