"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת". שוב אנחנו עומדים בכאב אל מול המוות הנורא, מוות שכל כך ניסינו למנוע בחודשים האחרונים. הרש גולדברג-פולין נמצא בחלונות השכונה שלי, באופן הכי ממשי שיש. הוא התמונה שמולה בנותיי קמות בבוקר, ומולה אנחנו הולכות לישון. כל משחק בגן השעשועים, הוא עמידה בראש מורכן אל מול הפנים היפות הללו. במניין שאליו הצטרפנו מתפללים גם הוריו של הרש, ובשבת בבוקר התפללתי אל מול אביו. כמו כל הקהל גם התפילה שלי הייתה מכוונת לאב שעמד חסון ויציב. בשבת בבוקר לא ידענו שזו תפילת שווא, וכעת הלב נשבר שוב ושוב, לנוכח האסון המתמשך הזה, שחייב כבר להיפסק.
במניין שאליו הצטרפנו מתפללים גם הוריו של הרש, ובשבת בבוקר התפללתי אל מול אביו. כמו כל הקהל גם התפילה שלי הייתה מכוונת לאב שעמד חסון ויציב. בשבת בבוקר לא ידענו שזו תפילת שווא, וכעת הלב נשבר שוב.
מהרגע שהתבררו ממדי האסון של השבעה באוקטובר, ובתוכם מספר החטופים העצום, הפכה שגורה איזו חלוקה דמיונית בין "הצלה לאומית" לבין "רחמנות אישית" כלפי החטופים, כאילו הייתה השבת החטופים עניין נשי, רגשני, ולא רציונאלי. [ברית יעקבי, שכתבה על כך בהרחבה, ציטטה את הרב אבינר שנימק את התנגדותו לעסקה כך: "אי אפשר לנהל מדינה על ידי רגש. הרגש מרכך את הלב"]; וכאילו בין שני אלו – לאומיות והצלה אישית – יש איזו סתירה. החלוקה הזו בעייתית לא רק כי היא משמרת דיכוטומיה דמיונית בין רציונליות לרגשנות, אלא כי היא פוגעת באינטרס הלאומי: העניין הוא - ולמרבה היגון, האמירה הזו מאוחרת למספר גדול מדי מהחטופים - שבשביל להיות מדינה חזקה ויציבה, עלינו, על כל אזרח ואזרח, לחוש שמדינה שלמה תהיה מאחורינו לו חלילה יקרה לנו אסון כזה. ללא תחושה זו החיים במדינת ישראל יהיו דומים לחיים במדינות מפורקות, שבהן מיליציות ומלחמות אזרחים מנהלות את החיים. מדינה שבה אזרחים נעלמים ביום בהיר, ובעיצומה של מסיבה, אינה מדינה חזקה, והשבתם אינה פריבילגיה, אלא חובה. מדינה משגשגת שכדאי להשקיע בה משאבים היא מדינה שמסוגלת להציע חסות וגב, היא מדינה שבה ניתן לסמוך על המקצועיות ועל ההוגנות של ראשיה.
החיים במדינת ישראל היום קשים מאוד. הם מחייבים עמידה בדאגות ובחרדות, הם דורשים חוסן אל מול אי יציבות, ואף דורשים פעילות פוליטית תובענית ומתישה. הם דורשים מן החיילים ומן אנשי המילואים מסירות נפש עצומה, הם דורשים מנשות המילואים להיות לבדן חודשים על חודשים, ומדירים שינה מעיניהם של הורים רבים. הקושי הזה חייב להיות מלווה בתחושה שהמדינה עומדת מאחורי אזרחיה המסורים. זה לא רק צורך רגשי; זו חובה לאומית. ללא תחושה כזו, החיים פה יהיו בלתי נסבלים. כיצד אפשר לגדל ילדים אל מול הפקרה של ילדים אחרים?
הלכה במבחן המציאות
מתחילת המלחמה פורסמו אצלנו ב"ישר" ובמקומות אחרים טקסטים רבים העוסקים בחשיבות ההלכתית של השבת החטופים. מוטי קפלן הדגיש את חשיבותה של התקנה במשנה גיטין ד, ו: "ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם": הוא כותב כי "גם אם נצליח לשחרר כמה מן השבויים בכוח, בתחבולות, ובסיוע לבריחה מן השבי, כי אז יכביד האויב את ידו על השבויים הנותרים, או שבויים לעתיד, יתגבר את השמירה עליהם, חלילה תוך כאב ועינויים - בין אם כדי לנקום בנותרים, או על מנת למנוע בריחות בעתיד". למרבה הצער, זה בדיוק מה שקרה.
חיים שאפשר היה להציל בהסכם - שהיה לו צידוק הלכתי מלא - הגיעו לקיצם באופן הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ומה יהא על החטופים שעודם בחיים אם נמשיך לחכות?
חיים שאפשר היה להציל בהסכם - שהיה לו צידוק הלכתי מלא - הגיעו לקיצם באופן הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ומה יהא על החטופים שעודם בחיים אם נמשיך לחכות? (ואם בתקנה זו עסקינן, אני מנסה לא לחשוב מה סבלו החטופים לאחר מה שנודעו מעשי הסדום בבית ליד. המשפט הבין-לאומי ההומניטרי אינו "מותרות של שמאלנים יפי נפש", אלא אינטרס הדדי, כללי ברזל שאין לסור מהם).
הפרסומים הללו היו כמובן תגובת נגד לעמדה המחפירה שנקטו רבים בציונות הדתית. אבל הדאגה לחטופים היא לא עניין לפולמוס מגזרי; היא חובה פוליטית ומדינית, שהשפה ההלכתית היא עוד דרך לבטאה. מדינה אינה יכולה לחיות ב"מצב הטבע": אזרחים שנחטפו בשטחה זכאים להגנתה. עלינו לשוב ולומר מילים ברורות – על המדינה להגן על גבולותיה ועל אזרחיה. עלינו לחזק את הגבולות, להבהירם, ולתמוך בכל תוכנית שתביא עמה עתיד יציב וחזק, ולא היסטוריה רוויית דמים.
מטרות המלחמה אל מול המציאות
מיד אחרי השבעה באוקטובר טענו רבים כי רק מלחמה תסייע לנו להפעיל לחץ על חמאס ולחלץ את החטופים. מן הידיעות שפורסמו עד כה בתקשורת, נראה כי ששת החטופים האחרונים, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת, נרצחו זמן קצר לפני שהגיעו אליהם. האם הטרוריסטים חשו את הצבא מתקרב, רצחו וברחו? איש אינו חולק על כך שבמלחמה עם טרור יש "להפעיל לחץ"; אולם כמה לחץ, ובאיזה אופנים? האם היה זה לחץ מושכל, אחראי?
החיים במדינת ישראל היום קשים מאוד. הם מחייבים עמידה בדאגות ובחרדות, הם דורשים חוסן אל מול אי יציבות, והם דורשים גם פעילות פוליטית תובענית ומתישה. הקושי הזה חייב להיות מלווה בתחושה שהמדינה עומדת מאחורי אזרחיה המסורים. זה לא רק צורך רגשי; זו חובה לאומית.
בנוסף, כעת ברור לא רק שהמשך המלחמה מסכן את חטופינו, אלא גם ש"לחץ על חמאס" הפך כבר מזמן למדיניות חסרת רסן, שבה המחוייבות לביטחון זוהמה באופן בלתי מקצועי בשני כוחות מסוכנים: נקמה, ותשוקה להתיישבות. שני אלה מסכנים את מדינת ישראל, ולא מגנים עליה. כנגד הקוראים לעסקה מיידית, להפסקת המלחמה ולהפסקה מיידית של הרג חפים מפשע בעזה, קראו מימין כי אין חפים מפשע בעזה. והנה רק בשבוע האחרון צה"ל חשף כי חמאס זייף את סקרי דעת הקהל בעזה, ועיון בהם מראה מציאות אחרת ממה שביקשו לצייר לנו. לשאלה "האם החלטת חמאס לתקוף את ישראל בשבעה באוקטובר הייתה החלטה נכונה?" ענו "נכון" 30.7% בתוצאות האמת (לעומת 71.3% בתוצאה המזויפת). זו הונאה קטסטרופלית. מה נוכל להגיד כעת לילדי עזה? סליחה, טעינו? אכן, חמאס משתמש באזרחיו כמגן אנושי, אך אנחנו משחקים לידיו ומובלים על ידו לתבוסה.
כבר מאוחר מאוד עבור החטופים שנרצחו ועבור אלה שעודם בחיים. ומאוחר גם עבור תושבי עזה. אבל אנחנו חייבים להציל ולשקם, וחייבים לחפש בצד השני שותפים לדרך של חיים, שלום ושגשוש. אין ביטחון אחר.
יש אשמים
אני מודה שבאופן אישי בשבועות הראשונים אחרי האסון לא העליתי בדעתי שיש מי שיכשיל עסקה בכוונה. חשבתי שאלו טענות שלא יעלו על הדעת. לקח לי זמן להתעורר מהקונספציה שהייתי שרויה בה – הקונספציה הפשוטה המניחה שנתניהו, למרות הכל, ידאג לאזרחיו. הייתי משוכנעת שתוך שבוע או שבועיים הגיבורים הללו ישובו לחיק משפחותיהם. לא האמנתי שהעסקאות תיפולנה (או תוכשלנה) פעם אחר פעם, ושהמלחמה תימשך ותונהג בידי אלו שאחראים על האסון.
כעת, לא נותר אלא לפנות למי שפחדו לקרוא להחלפת ממשלה בעת מלחמה: המשך המלחמה משמעה הרג החטופים. המשך המלחמה משמעה הרג של עוד ועוד ילדים בעזה. המשך המלחמה משמעה הרג החיילים שלנו. ואם בכל זאת מתעקשים על מלחמה – אז כזו שתובל רק על ידי אנשים שרוצים בטובתנו ובטובת המזרח התיכון, ולא כאלה שחפצים רק בדם ואש ותמרות עשן.
כעת, לא נותר אלא לפנות למי שפחדו לקרוא להחלפת ממשלה בעת מלחמה: המשך המלחמה משמעה הרג החטופים. המשך המלחמה משמעה הרג של עוד ועוד ילדים בעזה. המשך המלחמה משמעה הרג החיילים שלנו. ואם בכל זאת מתעקשים על מלחמה – אז כזו שתובל רק על ידי אנשים שרוצים בטובתנו ובטובת המזרח התיכון, ולא כאלה שחפצים רק בדם ואש ותמרות עשן. אנשים שמוכנים להצהיר בריש גלי על מחויבותם לדאגות הומניטריות: רק מעמדה כזו אנו רשאים להילחם.
יש אשמים. נכון, האשמים הראשונים הם החמאס, כל איש ואיש שלקח חלק בטרור הנורא הזה. לעולם לא נסלח להם. אך האשמים הם גם הממשלה המחפירה הזו, הממשלה הרעה בתולדות מדינת ישראל, ממשלה שממיטה עלינו מוות. עמידה במשא ומתן מול ארגון טרור היא בוודאי עניין מסובך, אך עם כל הקרדיט שאפשר לתת, אפשר לומר היום בוודאות – הפקרתם אותם, הפקרתם אותנו.
ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית ויוצרת. פוסט-דוקטורנטית במכון ון-ליר, שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
Comments