בית שני חרב בשל שנאת-חינם, זאת הדעה הרווחת ויש לה מקורות להסתמך עליהם (יומא ט ע"ב). אך המתבונן בתשומת לב בסיפור החורבן (גיטין נו ע"א) ובמה שקדם לו ימצא דברים שונים: צדקנות יתר, פחד מפני קבלת החלטות, קפיאה על השמרים, היעדר היכולת להבחין בין עיקר וטפל, קנאות לפרטים ולפרטי פרטים - הם אשר הובילו לחורבן ולגלות.
הסיפור ידוע. אחד מחשובי ירושלים ערך סעודה, הזמין אליה את טובי העיר ושלח את עבדו להביא את אוהבו - קמצא. הלה התבלבל והביא את שונאו, בר-קמצא, שהושלך בחרפה מן הסעודה. בר-קמצא נעלב, הלך וסיפר לרומאים כי היהודים החלו במרידה. הרומאים דרשו הוכחה, והוא ביקש מהם לשלוח בידו עגל להקרבה במקדש. בדרך הטיל בר-קמצא בעגל מום מחוכם, הפוסל את הקורבן מלהיות מוקרב על פי דיני ישראל ואינו פוסל על פי הדין הרומי. העגל נפסל לקרבן, וכך הוכח לכאורה שהיהודים דוחים את קרבן רומא, ומכאן שהם מורדים.
ובכן, לא שנאת חינם החריבה את הבית, אלא ענווה.
מי שקורא את הסיפור כראיה לכך ששנאת חינם החריבה את ירושלים, יעצור ודאי בנקודה זו; אלא שמבחינות רבות רק כאן מתחיל עיקר הסיפור. חכמי הדור, מבוהלים וחרדים מתוצאות ההלשנה ומההסתבכות עם קורבן הראוי להקרבה בדיני רומא, ופסול בדיני ישראל (לך ותסביר לרומאים...) מציעים - מאימת ליגיונות רומא - להעלים עין מאותו מום ו"להכשיר" את הקרבן כהוראת שעה. כנגד ההצעה קם אחד מחכמי הדור, רבי זכריה בן אבקולס, בחששו ליצירת תקדים שיגרום לכך שבעתיד יפסקו כי מום כזה אינו פוסל את הקורבן. אז מעלים חכמים הצעה קיצונית - להרוג את המלשין וכך למנוע את התקרית. קם אותו רבי זכריה ומעלה שוב את טענת התקדים: יאמרו כי מי שמטיל מום בקדשים יהרג (שימו לב, לא מפני שהוא חס על חייו של אותו מלשין...). וכאן בא הסיום: "אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו''. ובכן, לא שנאת חינם החריבה את הבית, אלא ענווה ('ענוותנות' אינה אלא 'ענווה' בלשון חכמים).
ענווה?
התמיהה מתגברת על ידי דבר ההלכה היחיד שנמסר משמו של אותו רבי זכריה במסגרת דיון בהלכות מוקצה בשבת: ''בית הלל אומרים: מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין; בית שמאי אומרים: מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המיטה (כלומר, רבי זכריה כלל אינו מניח את דברי המאכל על השולחן, אלא אוכל וזורק את השאריות אל מעבר למקום מושבו, והכל כדי להימנע מקבלת החלטה, מ"ק). אמר רבי יוסי: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילס שרפה את ההיכל'' (תוספתא שבת טז ז).
מה הקשר? אם רבי זכריה מחמיר על עצמו, מה לזאת ולשריפת ההיכל? ושוב, מה ענווה יש כאן?
אגדת החורבן זכתה לקריאות ולפרשנויות רבות. (ראו סקירה בפירושו של יאיר פורסטנברג לסיפור זה). אפשר בפשטות לראות את דברי ר' יוחנן כאירוניים: צדקנות היתר של רבי זכריה, אשר דבק בעוורון עיניים בהלכה, היא זו שהובילה לחורבן ולהרס.
פרופ' שאול ליברמן מבאר בפירושו לתוספתא: רבי זכריה נמנע עקרונית מקבלת הכרעה בנושאים הלכתיים, לכאורה טכניים, ובפרט כאשר הוא עומד בפני הכרעות הרות-גורל, ''כדי שלא יבוא לידי מעשה כלל, וענוותנותו היתה שיטתית אצלו ונהג בה אף במעשים אחרים" (כך לשון ליברמן, שם). כך עולה מהסיפור במדרש איכה רבה (ד, ג) המקביל לסיפור קמצא ובר קמצא בבבלי. לפי איכה רבה, זכריה בן אבקולס השתתף בעצמו באותה סעודה טראגית. הוא מביט שווה נפש בהלבנת הפנים ובגירוש המביש ואינו קם ומוחה. וכשהוא נדרש להציל את עמו ולפעול מחוץ למסגרת המקובלת, הוא מעדיף – גם ביודעו את המחיר - ללכת בדרך הסלולה.
"אולם מפני גודל ענוותנותו של רבי זכריה לא הרהיב בנפשו עוז להורות הלכה למעשה... ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע הלכה למעשה ולתלות בהוראה שעה, וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה... ומפני זה אמרו לשון ענוותנותו - שלא רצה לעמוד על דעתו, זאת הסיבה לחורבן הבית''.
רבי צבי הירש חיות, מגדולי התורה בפולין במאה ה-19 תמה על בחירת המספר התלמודי במונח 'ענווה': ''לא ידעתי מה ענווה היתה בזה שלא הניח לקבל קרבנו ולא להורגו, והיה לו לומר צדקתו או חסידותו של רבי זכריה, לא לשון ענוותנותו...''. הוא ממשיך ותמה: ''ולפי הדין היה מותר להקריב בעל-מום מפני הסכנה לכלל-ישראל - עת לעשות לה' הפרו תורתך. שמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות. ואם היו הורגים את בר-קמצא היו עושין כדין, מפני שרדף אחר כלל-ישראל, והבא להורגך השכם להורגו. ואולם מפני גודל ענוותנותו של רבי זכריה לא הרהיב בנפשו עוז להורות הלכה למעשה... ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע הלכה למעשה ולתלות בהוראה שעה, וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה... ומפני זה אמרו לשון ענוותנותו - שלא רצה לעמוד על דעתו, זאת הסיבה לחורבן הבית''. (הגהות מהר''ץ חיות על מסכת גיטין). האימה מפני קבלת החלטה גם כאשר יש צד להקל, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", מביאה אותו גם בעת סכנה לידי ענווה יתרה, התבטלות והיעדר אומץ לב. הוא נותר לעמוד במקומו הנוח והמוכר ולא ינוע ממנו. על פי ר' צבי הירש חיות, רבי זכריה הלך בדרך סלולה ודן דין אמת לאמיתה, אך דין אמת זה מהדהד את אמירתו של ר' יוחנן: 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה'' (ב''מ ל ע"א).
ראייה מקומית - צרת גבולות וצרת זמנים - שאינה שוקלת את תוצאות המעשה, היא היא המביאה חורבן לאדם ולסובבים אותו.
הרמח''ל נוקט גישה שונה: "כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות (תוצאות המעשה) רעות יתחייב להניחו, ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד... הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות לכל הצדדין שיוכל שֵׂכֶל האדם לראות... איזה יכשר יותר העשייה או הפרישה" (מסילת ישרים, פרק כ'). ובלשון ימינו - גם כאשר מעשיך טובים ונכונים ברגע נתון, עליך לבחון בשכלך את התוצאה הנגזרת מהם. וכאשר התוצאה הרת אסון, הנח למעשה הטוב. נקודת המבט שלך צריכה להיות מקיפה ולכוון אל האופק הרחוק. ראייה מקומית - צרת גבולות וצרת זמנים - שאינה שוקלת את תוצאות המעשה, היא היא המביאה חורבן לאדם ולסובבים אותו, ונראה שאז גם אלהים לא יעזור. הרמח''ל דבק בקריאתו לאדם להשתמש בשכלו, בגישתו המבכרת גיבוש מערכת כללים לוגית על פני העיסוק בפרטים: ''התבונן, שהנה מספר הפרטים עצום מאד מהכיל אותם שֵׂכֶל האדם, ואי אפשר לו לדעת כולם. אולם מה שראוי לו שישתדל עליו, הוא ידיעת כללים (רמח''ל, דרך השם, הקדמה).
יש הרואים ברבי זכריה אחד מראשי הקנאים (גדליה אלון, "מחקרים בתולדות ישראל", א, עמ' 29) ואת מעשהו כהתגרות מכוונת בשלטון הרומאי. אף אם לא נאמץ קביעה זו מבחינה היסטורית, קביעתו של ר' יוחנן בסיום הסיפור בבבלי, המהדהדת את דברי ר' יוסי בתוספתא, יוצרים קשר ישיר בין 'ענוה' הלכתית ובין קנאות פוליטית. הסתירה הפנימית בדברי ר' יוסי, מביאה לחורבן, ''לא בשל ענוותנותו אלא בשל תכונתו המנוגדת – קנאותו. ר' יוסי בדבריו מקונן על כך שמתחת למעטה הענוותנות ההלכתית שכנה דמות קנאית שבמעשיה גרמה לחורבן המקדש'' (פורסטנברג, שם).
אחרית דבר - על מה חרב הבית?
הסיפור המורכב מרובה קולות וגוונים. קריאתו כהמחזה עגומה של שנאת חינם - מוצדקת ומשכנעת, אך ודאי אינה היחידה. כמה קריאות יש כאן, ואולי מריבוי הקריאות ומשמעויותיהן עולות אזהרות להתרחק מכל אחת ואחת מהן: מפני טהרנות, צדקנות-יתר, מורך לב ופחדנות, שמרנות וקשי לב. הצד השווה בקריאות הללו הוא בכך, שכל אחת מהן מציגה את מבטו צר העין של רבי זכריה - ולא רק שלו, אל אף של כל השחקנים במחזה: בעל הבית, באי הסעודה, החכמים והרומאים. חסידות יתר, הסתגרות, שמרנות ופחד מפני חדשנות, והיעדרו של אומץ הלב הנדרש לקבלת החלטות, הם אשר לפי חז"ל החריבו את ביתנו ושרפו את היכלנו והגלו אותנו מארצנו. חתימת הסיפור בדברי ר' יוחנן, מחזירה אותנו לפסוק שאותו מצטט ר' יוחנן בהקדמה לסיפור בבבלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד). על המקשים את ליבם ואוטמים אותו נפלה ירושלים.
והיום? בימי תוגת ימי בין -המצרים, כאשר לרבים ולרבות מאיתנו נוספו גם פחד, דאגה ומצוקה - אולי יש מקום דווקא לפחות ענוותנות קנאית ונמנעת וליותר ענווה נכוחה וותרנית; לפחות דין תורה לאמיתה וליותר הסתכלות על התמונה הרחבה ועל ההשלכות של מעשינו; לפחות טהרנות וצדקנות וליותר פתיחות וקבלת האחר; וליותר הכלה וקבלת האחר – נייחל ונקווה כי בכוחם של כל אלה להבטיח את שלמות הבית.
תודתי לשמואל הר על הערותיו מאירות העיניים.
מוטי קפלן – בוגר ישיבת היישוב החדש, גיאולוג בהשכלתו, עמית מחקר בכיר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במחלקה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית בירושלים, יועץ בנושאי סביבה ואקלים בישראל ובארצות מתפתחות. עורך תמ''א אחת – תכנית המתאר הארצית האחודה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.