בסיפור 'אתרוגו של אותו צדיק' מפגיש אותנו ש"י עגנון בלשונו הזהב עם דמותו של ר' מיכלי מזלוטשוב הצדיק שביתו ריקם היה. בהגיע חג הסוכות, כסף אין בבית לארוחת החג, אך 'הצדיק', תמורת תפיליו היקרים, קונה אתרוג יקר מאד. אשתו, היא ביתו, צדקת הייתה ורחוקה מלהיות 'ריקה', מבקשת במר נפשה לראות מי הוא המתחרה על ליבו של בעלה. היא אוחזת באתרוג ואז: "נתמוטטו ידיה ומחמת צערה ונשמט האתרוג ונפל. וכיון שנפל נשברה פיטמתו וכיון שנשברה פטמתו נפסל. ראה הצדיק שנפסל אתרוגו ואינו ראוי לברכה. שטח את שתי כפיו הקדושות דרך יאוש ואמר, תפילין אין לי, אתרוג אין לי, לא נשתייר לי אלא כעס, אבל אני לא אכעוס, אבל אני לא אכעוס".
מה בין אתרוגו הפסול של אותו צדיק לערבה וליום שביעי של ערבות? על כך בדברים הבאים.
חגי ישראל עברו במהלך הדורות פיתוח רעיוני, רוחני, קיומי, לאומי ולעתים גם מטאפיזי. אפשר להתווכח אם הדת היא רק "מערכת של סמלים" כדבריו של קליפורד גירץ, אך ודאי שהסמליות, המשל והאלגוריה מטעינות את החג על טקסיו ומנהגיו במשמעויות עומק המאפשרות ליחיד ולציבור, ללא קשר לזמן ולמקום, לחוות אותו כחלק בלתי נפרד מציר החיים וממעגל השנה.
חג הסוכות עמוס לעייפה ברעיונות שהלכו והתפתחו עם השנים (ועד ימינו), אולי בשל ריבוי האלמנטים המוחשיים הכרוכים בו. מסורות קדומות שלא היו מבוררות דיין ואף נהנו מריבוי מבעים, עוצבו ביד אמן במשנה ובתלמודים, כמו גם במדרשים הקדומים. אלו העניקו לכל פן בחג משמעויות החורגות מהתיאור המקראי.
חג הסוכות עמוס לעייפה ברעיונות שהלכו והתפתחו עם השנים, אולי בשל ריבוי האלמנטים המוחשיים הכרוכים בו. אך ענייני כאן אינו בהתפתחות אופיו של החג ומרכיביו מהמקרא ועד המשנה. אני מבקשת לעמוד על משמעות סמלית אפשרית ל'יום שביעי של ערבה', נאמנה לדרכו של פרופ' שלום רוזנברג, שביקש להסתכל על חגי ישראל כפי שעוצבו לאחר חורבן הבית השני. [...] מדוע קבלה הערבה דווקא מקום של כבוד וטקס ייעודי משלה?
ענייני כאן אינו בהתפתחות אופיו של החג ומרכיביו מהמקרא ועד המשנה. אני מבקשת לעמוד על משמעות סמלית אפשרית ל'יום שביעי של ערבה', נאמנה לדרכו של פרופ' שלום רוזנברג, שביקש להסתכל על חגי ישראל כפי שעוצבו לאחר חורבן הבית השני: להבין - מעבר לאמת ההיסטורית - את סמליותם ותועלתם הרעיונית, הרוחנית, התרבותית והלאומית, לחיזוק הזהות והלכידות של עם ישראל.
* * *
שני הפרקים האחרונים במשנה במסכת סוכה מוקדשים לתיאור החגיגות ופרטי הטקסים שנערכו בחג בבית המקדש. מקדש אין, אך לשימורם בזיכרון הקולקטיבי ניתן מקום בפני עצמו ונקבעו תחליפים, הן בבתים הפרטיים והן בבתי הכנסת. המשנה מתארת שלושה טקסים שנעשו במקדש בכל יום מימי חג הסוכות: ניסוך המים, זקיפת ערבות ושמחת בית השואבה. התוספתא מוסיפה פרטים והתלמודים מרחיבים עוד יותר ומציירים תמונה עשירה וחיונית של כל המנהגים. בכל אלו באופן מפתיע לערבה, מקום מרכזי. לא רק שהיא ניטלת עם הלולב, אלא שהיא גם נקטפת טרייה בכל יום עבור 'מצוות ערבה' (משנה סוכה ד, ה).
מעדות חז"ל עולה כי מנהג הקפת המזבח עם ערבות היה מרכזי ביותר בבית שני. ספר היובלים (פרק טז) מתאר את אברהם אבינו, בונה סוכה ומזבח בחג הסוכות ומקיף את המזבח שבע פעמים עם כפות תמרים ופרי עץ הדר.
המשנה אינה מספקת הסבר לטקס זקיפת הערבות, וגם לא לטקס נטילת הלולב. אלו נתפסו כחלק משמחת החג ומטקסיו הרבים. מעדות חז"ל עולה כי מנהג הקפת המזבח עם ערבות היה מרכזי ביותר בבית שני. ספר היובלים (פרק טז) מתאר את אברהם אבינו, בונה סוכה ומזבח בחג הסוכות ומקיף את המזבח שבע פעמים עם כפות תמרים ופרי עץ הדר. הקפות היו ידועות כפרקטיקות להורדת גשם בתרבויות רבות.
הטקס המתואר במשנה רב רושם. יורדים מירושלים לקטוף ערבות במוצא ופונים בתהלוכה לירושלים (כנראה תוך כדי אמירת ההלל הנאמר בכל יום מימי החג, בשונה מחג הפסח), זוקפים ערבות ומקיפים את המזבח. בתלמוד הבבלי (סוכה מג ע"ב) מחלוקת, האם הקיפו עם ערבות ואז זקפו אותן על המזבח, או זקפו ערבות והקיפו עם לולבים (בדומה לתיאור של אברהם בספר היובלים). בין כך ובין כך נמצאת הערבה הן בלולב הניטל והן בערבות הנקשרות בצידי המזבח. הדיון כולו משקף עמדה של יראה מהמנהג שאין לו סימוכין במקרא. כל כך חזקה הייתה מסורת הערבות עד שעל מנת לעגנה ולקבוע לה מסמרות שייכוה לתורה למשה מסיני, יסוד נביאים או מנהג נביאים (בבלי סוכה מג-מד).
מדוע קבלה הערבה דווקא מקום של כבוד וטקס ייעודי משלה? הסבר טוב ומניח את הדעת הוא החיבור לפולחן הגשם. זיהויים של ארבעת המינים המוזכרים בפסוק בויקרא כ"ג כאתרוג, לולב, הדס וערבה נמצא כבר בימי הבית השני. אלו מוזכרים בעיקר בהקשרים של פולחן גשם. הדהוד לכך נשמר גם בספרות חז"ל הקובעת ש"בחג נידונין על המים" (משנה ראש השנה א, ב), כמו גם בטקס ניסוך המים והבאתם דרך שער המים, וב'שמחת בית השואבה' (משנה סוכה, ד-ה). ההפטרה ביום טוב של סוכות בזכריה פרק י"ד מוסיפה גם היא רק חיבור לגשם ומים.
האתרוג ההדור, המוחזק בנפרד מאגודת הלולב, בו נמשלו המעולים שבישראל, יכול להיות מסוכן. הוא מביא לידי כעס ופירוד, לפגיעה בשלום בית, וכידוע ניתן לרגום בו בני אדם.
מכל ארבעת המינים לערבה החיבור הפשוט והישיר למים וגשם. לערבה צורך גדול במים הנרמז גם בשמה – ערבי נחל, על מנת שלא תתייבש. את המים בערבות אנו מוצאים גם בכינוי 'ערבות' שהם עננים (תהילים סח, ה). מקומה יוצא הדופן של הערבה בא לידי ביטוי גם בהלכה. יום שביעי של ערבה הנופל בשבת, דוחה שבת במקדש בדומה ליום טוב ראשון שחל בשבת שלולב ניטל בו (משנה סוכה ד, א).
* * *
אולם, כדי לרדת לעומק משמעותה של הערבה כפי שאני מבינה אותה, צריך להביט באתרוג.
בבבלי סוכה (מו ע"ב) מתוארת מחלוקת מרתקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. רבי יוחנן טוען שאתרוג אסור לאכילה ביום השביעי (...של ערבה!). ריש לקיש סבור שהוא מותר. המחלוקת בנויה על הבנה שונה של דברי המשנה את שהתרחש בתום שבע ההקפות ואמירת ההושענות ביום שביעי של ערבה (סוכה ד, י): "מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן".
מסביר ברטנורא:
הגדולים שומטים לולבי התינוקות מידן של תינוקות: ואוכלים הגדולים אתרוגיהן של תינוקות. ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. פירוש אחר: התינוקות משליכים לולביהן מידם ואוכלים אתרוגיהן בשביעי. אבל הגדולים אין אוכלים אתרוגיהן כל אותו היום, דכיון שהוקצה למצוה למקצת היום הוקצה לכולו.
בין כך ובין כך למחלוקת זו השלכות מרחיקות לכת בעיני על סמליות האתרוג והערבה: מה שמתחיל בסוגיה כבירור אמוראי הלכתי ומעשי, מוביל להכתרה של הערבה על חשבון מקומו של האתרוג, חרף היותו יחיד ומיוחד.
למחלוקת על אכילת אתרוגים ביום השביעי של סוכות השלכות מרחיקות לכת בעיני על סמליות האתרוג והערבה: מה שמתחיל בסוגיה כבירור אמוראי הלכתי ומעשי, מוביל להכתרה של הערבה על חשבון מקומו של האתרוג, חרף היותו יחיד ומיוחד.
מדרש ויקרא רבה (פרשה ל) מלא לעייפה בהתייחסויות סמליות לארבעת המינים. הידוע שבהם הוא המדרש בו נמשל כל מין לקבוצת "איכות" אחרת בעם ישראל: האתרוג הוא המשובח בעל הטעם והריח. הערבה היא החולייה החלשה, ללא טעם וללא ריח, ללא תורה וללא מעשים טובים. אך כולם נעשים אגודה אחת ואם חסר אחד מהם, בטלה המצווה. בדרשה נוספת נמשלו ארבעת המינים לסוגי ערכאות משפטיות בעם, ומדרש נוסף מזהה בכל אחד מהמינים את הקדוש ברוך הוא (ויקרא רבה ל, ט):
פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים. וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים סח, ה): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ.
בכל אחת מהדרשות בדרכה שלה יש ניסיון לבטל את ההיררכיה שכביכול קיימת בין המינים. כולם חביבים. כולם משמעותיים. כולם נצרכים. אם כך, מדוע צריך לבטא כך את ירידת ערכו של האתרוג ביום שביעי של ערבה?
כאן יש להיזכר בסיפור בו פתחנו. האתרוג ההדור, המוחזק בנפרד מאגודת הלולב, בו נמשלו המעולים שבישראל, יכול להיות מסוכן. הוא מביא לידי כעס ופירוד, לפגיעה בשלום בית, וכידוע ניתן לרגום בו בני אדם (משנה סוכה ד, ט). את היציאה מחגי תשרי לתקופת החורף הארוכה אי אפשר לסיים עם האתרוג הגֵא, זה שיכול לעמוד בפני עצמו ולשכוח שרק באגודה אחת הוא בעל משמעות. הבעש"ט היה נותן בו סימנים: אתר"ג = "אל תבואני רגל גאוָה" (תהילים לו, יב). ביום שביעי של ערבה, אנו נרמזים שהערבות הן אלו שכדאי לנו לחבק הלאה לתוך השנה.
את היציאה מחגי תשרי לתקופת החורף הארוכה אי אפשר לסיים עם האתרוג הגֵא, זה שיכול לעמוד בפני עצמו ולשכוח שרק באגודה אחת הוא בעל משמעות. הבעש"ט היה נותן בו סימנים: אתר"ג = "אל תבואני רגל גאוָה" (תהילים לו, יב). ביום שביעי של ערבה, אנו נרמזים שהערבות הן אלו שכדאי לנו לחבק הלאה לתוך השנה.
מדוע? מהו הרעיון המוטל על כתפיה הכחושות של הערבה, שאין בה טעם וריח, שצריך להילמד תמידים כסדרם?
הפייטן רבי משה אדהאן (מרוקו מאה 17) רומז בפיוטו 'סוכה ולולב' לאמירה זוהרית על ארבעת המינים:
הֶהָדָס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת, מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת
יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת, דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה
אל מול יוסף הבודד ודוד היחיד עומדים שני האחים אותם מסמלים שני בדי הערבה. בבבלי (שבת כ ע"א) נקראת הערבה 'אחוונא'. השניים ששמחים זה בזה כאחים, באחווה ורעות, איתם אנו מסיימים את החג השמח מכל. בחיי היומיום, להיות אתרוג פירושו להסתכן בתכונה שתעמוד לרועץ בבניית חיי חברה וקהילה תקינים.
בבבלי (שבת כ ע"א) נקראת הערבה 'אחוונא'. בדי הערבה ששמחים זה בזה כאחים, באחווה ורעות - איתם אנו מסיימים את החג השמח מכל. בחיי היומיום, להיות אתרוג פירושו להסתכן בתכונה שתעמוד לרועץ בבניית חיי חברה וקהילה תקינים.
אומר הרב מנחם מענדל שניאורסון, בדרשות "חג האסיף" (תשמ"ג):
וכן הוא בערבה ערבי הנחל שבגמרא נקראת אחוונא על שם שגדלים באחווה ובאחדות וכך הוא אופן גידולם... וביאור העניין בעומק יותר שעניין האחדות שבשניהם הוא לא רק באופן דהתאחדות של דברים נפרדים אלא אחדות אמיתית שלמעלה מהתחלקות.
* * *
אך לא די בכך, בדרשה בירושלמי (ראש השנה ד, ח; נט ע"ג) נדרש הפסוק בישעיהו (נח, ב), הנקרא בהפטרת יום הכיפורים, "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן". וכך נאמר שם: "אמר רבי יונה: כתיב 'ואותי יום יום ידרושון' - זו תקיעה וערבה". הערבה תופסת כאן מקום של כבוד לצידו של השופר! אנו פותחים את חגי תשרי עם השופר ומסיימים אותם עם הערבות. מדרשת הפסוק מובן שלדעת החכם (רבי יונה, אולי כשם טיפולוגי למי שדורש בחגי תשרי?) הקפות המזבח עם ערבה במקדש, ומקבילתן בהקפות בית הכנסת עם ההושענות לאחר חורבן הבית, מביעות דרישת א-להים וקרבת א-להים. זו כמובן תנועת הנפש הראויה להיכנס בשערי היומיום.
הגוף השלם של ארבעת המינים, רק הוא מדגיש את ייחודו של הפרט מתוך האחדות עם הכלל. ובתוך זה, הערבה דומה לפה. אולי משום צורת העלה המאורכת עם הפס הדק לאורכו. כמה יפה שערבה היא פה. בכל בוקר אנו אומרים בברכות התורה "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל..." ומבקשים בכך: תורה עֲרֵבָה, לא גאה. תורה מתוך עֲרֵבוּת, לא מְאֻתְרֶגֶת.
ועוד רעיון אחד אני מבקשת להציע, באמצעות דרשה נוספת מויקרא רבה (ל, יד):
רַבִּי מָנֵי פָּתַח (תהלים לה, י): כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ, לֹא נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוּלָב, הַשִּׁדְרָה שֶׁל לוּלָב דּוֹמָה לַשִּׁדְרָה שֶׁל אָדָם, וְהַהֲדַס דּוֹמֶה לָעַיִן, וַעֲרָבָה דּוֹמָה לַפֶּה, וְהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב, אָמַר דָּוִד אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים גָּדוֹל מֵאֵלּוּ, שֶׁהֵן שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד כָּל הַגּוּף, הֱוֵי: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה.
הגוף השלם של ארבעת המינים, רק הוא מדגיש את ייחודו של הפרט מתוך האחדות עם הכלל. ובתוך זה, הערבה דומה לפה. אולי משום צורת העלה המאורכת עם הפס הדק לאורכו. כמה יפה שערבה היא פה. בכל בוקר אנו אומרים בברכות התורה "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל..." ומבקשים בכך:
תורה עֲרֵבָה, לא גאה. תורה מתוך עֲרֵבוּת, לא מְאֻתְרֶגֶת.
ולוואי ונכנס לשנה החדשה כעֲרָבוֹת עֲרֵבוֹת ולא כאתרוגים גאים.
הרבנית יפית קליימר מרצה בבתי המדרש של מת"ן, רבנית מדרשת אמי"ת מודיעין ומנחת קבוצות ברקמ"ה (רבנות קהילתית מקשיבה).
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.