[מבוסס על נאום בהפגנה באשדוד, מוצ"ש "אמר" תשפ"ג, 6 במאי 2023]
לפני שבעים וארבע שנים אמר הרב יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי של מדינת ישראל הצעירה: "בונים אנחנו מדינה דמוקרטית... עלינו ליצור בריה חדשה למופת, דמוקרטיה; כן, דמוקרטיה אמתית, הדרוכה מהשקפת העולם של תורת ישראל, נביאי ישראל וחכמי ישראל, דמוקרטיה אמתית, המיוסדת על הצו הגדול של תורת קודשנו, ואהבת לרעך כמוך, ואהבתם את הגר, ואהבת לו כמוך. דמוקרטיה שתהא משכן לשכינת ישראל" (בערב לרגל יום הולדתו ה-60).
דברים אלה מהדהדים את דבריו של הרב שמשון רפאל הירש, שכתב במאה ה-19 בפירושו לתורה (ויקרא יט, יח; לד), כי אהבת הרע פירושה "לאהוב ולכבד כל נברא בשוויון גמור". הרב הירש הוסיף, "זה יהיה עקרון החוקה המשפטית של ארצכם, 'משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה'", מכיוון ש"מבשרכם חזיתם לאיזו אכזריות איומה תגיע אומה המתנכרת לזכויות האדם".
כאדם, כאזרח, כמורה וכיהודי שומר מצוות, איני יכול שלא להיות מוטרד בשבועות האחרונים.
ערך השוויון נמצא כעת תחת מתקפה. אם נבחן את מה שמפריע למובילי הרפורמה ולתומכיה, נגלה שהעניין אינו באמת סמכות בית המשפט. יש צדדים לכאן ולכאן בוויכוח על האקטיביזם השיפוטי ואפשר לתמוך במדיניות שיפוטית מרוסנת יותר ועם זאת להתנגד נחרצות לרפורמה. אבל לא זה הוויכוח המתנהל עם תומכי הרפורמה, שכן, פעם אחר פעם עולה מדברי תומכיה, כי מה שמפריע להם באמת הוא הרעיון היסודי של זכויות האדם - כבוד האדם, חירות, צדק ושוויון.
לפני כמה שבועות התפרסם מסמך שכותרתו "חמישים עוולות בג"ץ" (ראו תשובות נאות למסמך זה כאן). אם נבחן את אותן עוולות, לכאורה, נגלה שהן עושות "עוול" בכך שהן מגבירות את החירות, מקפידות על כבוד האדם ומקדמות את השוויון. אני רוצה להתמקד כאן בערך השוויון.
מדינת ישראל אינה מדינה שוויונית. מבחינה כלכלית, הפערים בין עשירים ובין עניים, בין מרכז ובין פריפריה רק גדלים; מבחינה משפטית, יש הסדרים מפלים בחוק הפוגעים בנשים, בערבים ובאוכלוסיות מיעוט אחרות; מדיניות הקצאת הקרקעות אינה שוויונית ואף החינוך רחוק מלהיות שוויוני; שליש מתושבי עיר הבירה של ישראל אינם אזרחיה; מדינת ישראל מקיימת במשך רוב שנות קיומה שלטון צבאי על אוכלוסייה פלסטינית, שלטון אשר אינו שוויוני במהותו ובמדיניותו היומיומית (דוגמה טרייה כאן). פסיקת בתי המשפט הותירה על כנה לא מעט הסדרים הפוגעים בשוויון, בין השאר כי, בניגוד למיתוס, גם היום כוחו של בית המשפט מוגבל.
מדינת ישראל אינה מדינה שוויונית. מבחינה כלכלית, הפערים בין עשירים ובין עניים, בין מרכז ובין פריפריה רק גדלים; מבחינה משפטית, יש הסדרים מפלים בחוק הפוגעים בנשים, בערבים ובאוכלוסיות מיעוט אחרות; מדיניות הקצאת הקרקעות אינה שוויונית ואף החינוך רחוק מלהיות שוויוני; שליש מתושבי עיר הבירה של ישראל אינם אזרחיה; מדינת ישראל מקיימת במשך רוב שנות קיומה שלטון צבאי על אוכלוסייה פלסטינית, שלטון אשר אינו שוויוני במהותו ובמדיניותו היומיומית. אבל, במשך השנים, היה זה בית המשפט העליון אשר יצר תשתית משפטית להגברת השוויון ולמלחמה באפליה.
אבל, במשך השנים, היה זה בית המשפט העליון אשר יצר תשתית משפטית להגברת השוויון ולמלחמה באפליה. ולא, זה לא התחיל מאהרן ברק, שתומכי הרפורמה כל כך אוהבים להשמיצו. את הדברים הבאים כתב השופט משה לנדוי עוד בשנות השישים: "רעיון זה" - השוויון - "שאינו כתוב על ספר, הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו. על כן מן הדין הוא שבמקרי גבול דוקא, כאשר הוראה של החוק החרות ניתנת לשני פירושים, נעדיף אותו פירוש המקיים את שוויון הכל בפני החוק ואינו שם אותו לאל". כתב, ופסל הוראה חקוקה בחוק, הרבה לפני המהפיכה החוקתית (בג"ץ ברגמן, 1969).
במשך השנים נעשו ניסיונות להכניס את השוויון בדלת הראשית, באמצעות חוקי היסוד. בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, דן מרידור, חבר הליכוד, קידם את חוק יסוד: זכויות האדם, אשר היה אמור לעגן את השוויון והצר על כך שבסופו של דבר הסתפקה הכנסת בחקיקת שני חוקי היסוד המפורסמים (כאן, עמ' 3788). בדיונים לקראת חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אחת מאבני הנגף המרכזיות הייתה המילה "שוויון". הכוחות שמושלים כעת בכיפה, תרתי משמע, על נציגיהם הספורים באותם ימים, היו אלה שדאגו שהמילה הזאת לא תיכנס לחוק היסוד (ראו כאן וכאן). כאמור, לא בית המשפט הפריע להם אז ומפריע להם היום, אלא ערך השוויון (ראו גם מאמרו של שרגא ביק, כאן).
באמצע שנות האלפיים, בזמן ממשלת אולמרט, קידמה ועדת חוק, חוקה ומשפט את כתיבתה של חוקה למדינת ישראל. הפרוטוקולים של הוועדה מאירי עיניים. הוועדה הצליחה להגיע להסכמות מרשימות בנושאים רבים. אך גם כאן, התגלעה מחלוקת עמוקה באשר לערך השוויון ולאופן ניסוחו בחוקה (ראו למשל כאן). טיוטת החוקה, אגב, נגנזה כאשר התפזרה הכנסת וראש הממשלה בנימין נתניהו חזר לשלטון.
אותם כוחות אשר דחו בעבר את ערך השוויון מתקוממים כעת נגדו. מבחינתם שוויון בין יהודים לערבים (בג"ץ קעאדן; פרשנות לא מפלה לחוק הלאום) - זהו עוולה; שוויון בין גברים ונשים - זהו עוולה; מבחינתם, שוויון בין התיישבות חקלאית ובין תושבי ערים (בג"ץ הקרקעות) - זהו עוולה; ביטול פטור גורף לציבור מסוים משירות (בג"ץ חוק טל) - זהו עוולה; לתפיסתם, ביקורת שיפוטית על ניצול בניית גדר ההפרדה כדי להרחיב שטחי התנחלויות על חשבון בעלי הקרקעות הפלסטינים (בג"ץ 2732/05 ראש מועצת עירית עזון נ' ממשלת ישראל) - זו עוולה; לשיטתם, שוויון בנגישות לבית המשפט עבור פליטים ומהגרי עבודה (בג"ץ מתקן חולות) - זהו עוולה; לדידם, שוויון באימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים (כאן) - זהו עוולה, ושוויון תקציבי לתנועות לא אורתודוקסיות (בג”צ 1438/98 התנועה המסורתית נ’ השר לענייני דתות) - זהו עוולה. אפשר לחלוק על הפסיקות הללו, אבל הגדרתן כעוולות – היא העוולה האמיתית.
אותם כוחות אשר דחו בעבר את ערך השוויון מתקוממים כעת נגדו. מבחינתם שוויון בין יהודים לערבים - זהו עוולה; שוויון בין גברים ונשים - זהו עוולה; שוויון בין התיישבות חקלאית ובין תושבי ערים - זהו עוולה; ביטול פטור גורף לציבור מסוים משירות - זהו עוולה; ביקורת שיפוטית על ניצול בניית גדר ההפרדה כדי להרחיב שטחי התנחלויות על חשבון בעלי הקרקעות הפלסטינים - זו עוולה; שוויון בנגישות לבית המשפט עבור פליטים ומהגרי עבודה - זהו עוולה; שוויון באימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים - זהו עוולה, ושוויון תקציבי לתנועות לא אורתודוקסיות - זהו עוולה. אפשר לחלוק על הפסיקות השוויוניות הללו של בית המשפט העליון, אבל הגדרתן כעוולות – היא העוולה האמיתית.
נכון, תומכי הרפורמה מרבים לנופף באפליה לכאורה כלפי המתנחלים, או כלפי מפגינים מימין. לא כאן המקום להרחיב בכך, רק אזכיר שהיה זה בית המשפט העליון, שפסק בערעור על תביעת לשון הרע לפני עשרים שנה, לטובתו של מי שעכשיו עושה כל מאמץ לפגוע במערכת המשפט, השר איתמר בן גביר (בן גביר נ' דנקנר). אם נבחן את הטענות לאפליית הימין נגלה שלא השאיפה לשוויון עומדת ביסודן, אלא התנגדות עקבית לביטול הסדרים לא שוויוניים שהם נהנים מהם. אפליה, במסווה של שוויון. לבני שיחי התומכים ברפורמה, אני משיב בשאלה, "האם אתם מוכנים להוסיף את השוויון באופן מפורש לחוק יסוד?", "האם אתם מוכנים שיחוקק פרק בחוקה המעגן את השוויון כזכות יסוד?" אם התשובה שלילית או מתפתלת, כנראה שלא בית המשפט הוא מה שמפריע להם אלא השוויון.
אבל, הרפורמה המוצעת והמחאה כנגדה יצרו הזדמנות להחזיר את השוויון לשיח. להפנות את המאמצים החינוכיים, הפוליטיים והציבוריים להעלאת ערך השוויון למקום הראוי לו, לביצור יסודותיו החוקתיים ולהעמקת יישומו במדינת ישראל הריבונית ובין הירדן לים.
בחיבוריו על מצוות התורה מרבה פילון האלכסנדרוני לדבר בשבח השוויון, שהוא "אֵם הצדק, אור ללא צל". וכיצד משיגים שוויון? לפילון, יהודי שומר מצוות לפני אלפיים שנה, יש תשובה - על ידי "המתוקן והטוב במשטרים - הדמוקרטיה". "את כל הדברים הקלוקלים אצלנו", קובע פילון, "יצר אי-השוויון, ואת כל המסודרים כהלכה, יצר השוויון".
לא אחת נשמעת כיום הטענה מזהה כי ערך השוויון זר ליהדות. ואכן, לדאבון לבי כאדם שומר מצוות, יש בתורה ובתרבות היהודית יסודות עמוקים של אי-שוויון. אך יש בצדם קולות עקביים ומחויבים של תפיסה שוויונית. פתחתי בדברי הרב הרצוג והרש"ר הירש. אחתום עם דבריו של יהודי חכם אחר, אשר חי לפני אלפיים שנה, פילון האלכסנדרוני. בחיבוריו על מצוות התורה מרבה פילון לדבר בשבח השוויון, שהוא "אֵם הצדק, אור ללא צל". וכיצד משיגים שוויון? לפילון, יהודי שומר מצוות לפני אלפיים שנה, יש תשובה - על ידי "המתוקן והטוב במשטרים - הדמוקרטיה". "את כל הדברים הקלוקלים אצלנו", קובע פילון, "יצר אי-השוויון, ואת כל המסודרים כהלכה, יצר השוויון" (על החוקים לפרטיהם ד, 231; 237).
שוויון בין בני אדם, ככה פשוט. על זה אנו נאבקים.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמדרשת רוני. ממייסדי ועורכי ישר.