בשנים האחרונות חזרו המחאות וההפגנות לנוף הציבורי, במידה רבה לאור חקירות רה"מ נתניהו שהבשילו לכתבי אישום ולמשפט ציבורי (המסוקר בהרחבה כשאין גלי פיגועים, אסונות אזרחיים או מלחמות). וכמובן, ההפגנות התחזקו כתוצאה מהעובדה ש-120 ישראליות וישראלים חטופים ומוחזקים כבר 283 ימים בשבי חמאס, וגאולה מן הביבים אין. אחת התופעות הנלוות להפגנות בישראל היא המכת"ז (מכונית התזה, המכונה גם מכת"זית), רכב משוריין שמטרתו היא פיזור הפגנות תוך שימוש בתותח מים מבאישים ולעתים גם חומרים כימיים, תוך פגיעה חמורה במפגינים ובעוברי אורח הנמצאים על מדרכות סמוכות. יתכן מאד שהמטרה המקורית של המכת"ז היתה נאצלת – להמנע מירי של אש חיה על מפגינים פלסטינים ועל 'מפירי הסדר הציבורי' בישראל פנימה. אולם לאורך השנים הצטברו יותר מדי מקרים שבהם הנזק הגופני שיצר המכת"ז לא היה אגבי, לא שולי ולא מידתי.
האם ראוי שמשרת ציבור האוחז בכח רב למול אנשים לא חמושים, יתנהל או יסבור שהוא מתנהל כ'דנידין', רואה ואינו נראה? והאם אין קשר בין השימוש הפרוע והלא מרוסן בכח של המכת"ז, לבין העובדה שהשוטר המפעיל אותו פועל באלמוניות בחסות רכב משוריין?
לא אגע כאן בשאלת הבעלות על החברה המייצרת את הרכב המשוריין הזה, BAT, שהיתה בזמנו בבעלות קיבוץ בית אלפא (ומכאן ראשי התיבות שלה: 'בית אלפא טכנולוגיות') ונמכרה כמה פעמים, עד שהגיעה לבעלים הנוכחיים, מר חזי אושיה וחברת HOS R&D המספקת את רכבי המכת"ז עבור המשטרה ומשרד הבטחון; גם לא נשאל כאן איך קורה שחברה זו כמעט אינה חלק מהשיח הציבורי בכל הנוגע לאחריות למכת"ז ולנזקיו החמורים לאזרחי ישראל מכל המגזרים. למרבה הצער, העובדה שתו תקן ישראלי מעטר את אתר המרשתת של חברת HOS אינה מעניקה נחמה לאזרחים שנפגעו מרכב משטרתי משוריין וחמוש זה. אדרבה, אם אכן יש תו תקן למכת"ז, משמעות הדבר היא שהפעלתו בידי השוטרים הספונים בו אינה תקינה, ולכך ארצה להתייחס כאן.
מפעיל המכת"ז כ'דנידין': רואה ואינו נראה
ברצוני להתמקד בשאלה פשוטה, שלא זכתה לתשומת לב ציבורית: האם ראוי ששוטר המפעיל את תותח המים/נשק כימי (קל) הזה יהיה סמוי מן העין ויהנה מאלמוניות? בזמן שכל שוטר מחויב – וטוב שכך – להזדהות באמצעות תג שם (וכדאי גם להדגיש – להזדהות כשוטר באמצעות לבוש ייצוגי במדי שוטר), האם ניתן לקבל מצב שבו שוטר או שוטרת שאינם מזוהים בשמם יפעילו רכב כבד, משוריין, שכבר הוכח כי הפעלתו מסבה פגיעה חמורה באזרחים? האם ראוי שמשרת ציבור (שוטר במקרה זה) האוחז בכח רב למול אנשים לא חמושים, יתנהל או יסבור שהוא מתנהל כ'דנידין', רואה ואינו נראה? והאם אין קשר בין השימוש הפרוע והלא מרוסן בכח של המכת"ז, לבין העובדה שהשוטר המפעיל אותו פועל באלמוניות בחסות רכב משוריין?
להערכתי, התשובה על כל אלו היא שלילית: לא ראוי לקבל מצב שבו מפעיל רכב לפיזור הפגנות במרחב הציבורי יהנה מאלמוניות; לא ראוי לתת למפעיל המכת"ז את התחושה שהוא אלמוני ושהוא פועל כרובוט נטול שם, כמעין הרחבה או 'ידא אריכתא' (יד ארוכה) של המכת"ז האילם; ולבסוף, יש להערכתי קשר בין הסתר הפנים של מפעיל המכת"ז לבין העובדה שהיו כל כך הרבה מקרים של הפעלה לא תקנית – או אף נפשעת – של תותח המים כנגד אזרחיות ואזרחים מכל מגזרי ישראל, ובכלל זאת מתנחלים וחרדים.
בתוך מרחבי הזיקה הללו, הבחין בובר בין זיקת 'אני-אתה', שעניינה מפגש פתוח, כן, חי ולא נצלני עם הזולת, לעומת זיקת 'אני-לז', שעניינה הוא שימוש אנוכי ודורסני בזולת, ללא נשיאת פנים וראייתו כאדם וכיצור נפרד מה'אני' הפועל.
יתכן מאד שישנם מקרים שבהם התזת מים על חוסמי כבישים כדי לפנותם לתנועת רכבים היא מוצדקת; יתכן מאד שיש הפגנות לא חוקיות שעל המשטרה לפנות תוך שימוש בכח סביר. אולם גם במצב כזה, דין השוטר המפעיל את המכת"ז אינו שונה מדין שאר השוטרים, המשתמשים בזרועותיהם כדי לפזר הפגנות בעת הצורך, והמזוהים בתג שם. וברור מאידך גם שעצם קיומו של תג השם אינו מבטיח פעילות תקינה.
האם על מפעילי מכת"ז במרחב האזרחי להיות מזוהים בשמם?
אם אכן יש טעם לפגם בכך שמפעילי המכת"ז פועלים אינקוגניטו, על הכנסת להוסיף תיקון לחוק העונשין (למשל בסעיף 154), שיפרט כי במקרה של שימוש במכת"ז לשם פיזור הפגנה, על המשטרה להציב בחזית הרכב לוחית זיהוי ובה ירשם שמו של השוטר, באותיות של קידוש לבנה, דהיינו בגודל שיאפשר לאזרחים לדעת מי האדם המפעיל את המכונה הניידת הזו, כך שבמקרה של פגיעה יהיה ביד הנפגעים להתלונן על אדם מסוים, על שוטר ספציפי, בלי להיות תלויים ברצונה הטוב של המשטרה למסור את זהותו של השוטר. יתכן מאד שיש בכך צורך גם במקרה של שוטרים פרשים, הרוכבים על סוס, שגם הם נהנים מכח דורסני וקטלני – וטוב כי ידעו פרשים כאלה כי יתרון הגובה ופרסות הסוסים שיש להם על פני האזרחים אינו הופך אותם לאלמונים. בהקשר ממשלי אחר, אפשר להעיר, אין פלא שתליין מבצע את מלאכתו ה'משפטית' בפנים מכוסות. הדבר נחוץ לא רק כדי שתוסתר זהותו, אלא כדי שהוא יהפך בעיני עצמו, ולו לזמן קצר, למכונת-אדם. מטרת כיתת היורים – גם אם היא מבוצעת בפנים גלויות – היא גם כן להסיר מחבריה את כובד האחריות האישית, אפילו במקרים שברור מעבר לכל ספק שמדובר ברוצח נפשע. האם זה האופן שבו היינו רוצים ששוטרינו יתפקדו בו במרחב האזרחי? כמי שאינם פועלים כסוכן (agent) מוסרי בעל אחריות ואחווה לעמיתיו האזרחים? או כשוטרים עם פני-אנוש, הרואים במפגינים את אחיהם לחברה ולעם?
"מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר"? מרטין בובר על זיקת אני-אתה לעומת זיקת אני-לז
במסורת היהודית, ובמחשבה היהודית לאחר השואה, הודגש מאד תפקידם של הפנים, של פני אנוש, בהכוונה לפעולה מוסרית. האדם המסתתר – ואולי גם האל המסתתר? – נוטים או עלולים לפעול באלימות, בחוסר אחריות לגורלם של מי שפועלים עליהם, ותוך התעלמות מצווי המצפון היהודיים והאנושיים. הכיוון הדיאלוגי הזה פותח בתחילת המאה העשרים ובמהלכה בידי מרטין בובר, חוקר המקרא והחסידות וההוגה החשוב, שבכתביו הרבים ובייחוד בספרו אני-אתה (המקור הגרמני, Ich und Du פורסם בשנת 1923) שרטט משנה יהודית פילוסופית שבמרכזה מושג הזיקה והמפגש – בין אדם לאדם, בין האדם לטבע, ובין אדם לאל ('האתה הנצחי').
בתוך מרחבי הזיקה הללו, הבחין בובר בין זיקת 'אני-אתה', שעניינה מפגש פתוח, כן, חי ולא נצלני עם הזולת, לעומת זיקת 'אני-לז', שעניינה הוא שימוש אנוכי ודורסני בזולת, ללא נשיאת פנים וראייתו כאדם וכיצור נפרד מה'אני' הפועל. בהקשר הנוכחי, אפשר להציע שמפעיל המכת"ז האלמוני הוא גילום של היחס הזה; זיקת האני-לז הזו היא אם תרצו זיקת 'אני-מכת"ז', 'או מכת"ז-לז'.
התנאי לאחווה וגם לוודאות הוא ראיית פני הזולת, ובאותו האופן גם ההיראות כאדם בעל פנים.
ישנן ביקורות על חדות ההבחנה של בובר בין שני סוגי הזיקה הללו, אני-אתה מול אני-לז, אולם יש מקרים שבהם אין מדובר בתחום אפור, וזיקת האני-לז היא בוטה: עבדות, ניצול מיני, קצירת איברים, וגם להבדיל, במקרה החמור פחות בו אנו עוסקים – מצב שבו משרת ציבור פועל תוך גרימת היזק גופני חמור לאחיו האזרחים, תוך הסתתרות מאחורי מכת"ז. כאמור, אני לא מתייחס להפעלת המכת"ז על פי ההנחיות (או לפחות אלו מהן שהותרו לפרסום), אלא להתעללות לשמה, כמו ירי תותח מים על אנשים שנמצאים על המדרכה ואינם חוסמים את הכביש, או ירי ישיר לעבר פניהם של מפגינים העומדים על הכביש, גם אם במרחק 'סביר' מהתותח. אלימות מוסתרת-פנים כזו הולמת לכאורה את האזהרה בפסוק מספר דברים כד, כנגד מי ש"מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", שמבחינה זו דומה לרוע שמפגין מי שנותן מכשול בפני עיוור (ויקרא יט יד): בשני המקרים הצד הנפגע אינו רואה את פני הפוגע.
משפט גלוי-פנים: עמנואל לוינס
בעקבות בובר ואחרים, וכמובן בעקבות ברכת הכהנים המקראית שבמרכזה נשיאת והארת הפנים, טען הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906—1995) כי הפנים, פני-אנוש, הם התגלות האלוהי באדם, ומה שמייצג, נושא ומהדהד את הקריאה לאחריות ואת הציווי המוסרי. לדברי לוינס:
יש צורך במעשה של צדק – הישירות של הפנים-אל-פנים – כדי שתיווצר הפִרצה המובילה לאלוהים, וה"ראייה" חופפת כאן לאותו מעשה של צדק. לפיכך המטפיזיקה נקבעת במקום שבו נקבעים היחסים החברתיים: ביחסי האנוש שלנו. לא תיתכן שום "הכרה" של אלוהים כשזו נפרדת מיחסי האנוש. הזולת הוא המקום עצמו של האמת המטפיזית והוא הכרחי ליחסי עם אלוהים. הזולת אינו ממלא בשום אופן את תפקיד המתווך. הזולת אינו ההתגלמות בבשר של אלוהים, אך דווקא בפניו, שבהם הוא מנותק מן הבשר, נראה הגובה שבו נגלה אלוהים.
(כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, ירושלים: מאגנס, תש"ע, עמ' 57).
בדומה לנביאי התנ"ך ולחז"ל, סבר לוינס שהיהדות (או באופן כללי יותר, הדת) אינה כביש עוקף-זולת: הגישה לאל מותנית ביחסים בין-אישיים וחברתיים תקינים. על פי לוינס, פני הזולת אינם רק המקור למוסר: ראיית פני הזולת היא לדידו גם התנאי להכרת העולם, ולתחושת הוודאות: "הפנים הן הוודאות שמאפשרת את הוודאות, בדומה לאמיתוּת האלוהית אשר תומכת ברציונליזם הקרטזיאני [של דקרט]" (שם, עמ' 168). להבדיל מהאדם הקרטזיאני, המכונס בלשכתו התודעתית האפלה ואינו במגע חי עם הזולת, לפי לוינס "האחריות שלי לנוכח פנים המביטות בי כזר לחלוטין, והאפיפניה [ההתגלות האלוהית] של הפנים החופפת לשני הרגעים האלה, הן שיוצרות את העובדה הקמאית של האחווה" (שם, עמ' 176). כלומר, התנאי לאחווה וגם לוודאות הוא ראיית פני הזולת, ובאותו האופן גם ההיראות כאדם בעל פנים. כדברי חנוך בן-פזי, לוינס מקפיד על "כינון הברית ככינון של "פנים אל פנים" - שהוא מעין רשת של חוטים הקושרים בין כל בני האדם לכל אחד ואחד מן האחרים" (ציונות נוסח לוינס: זהות, מוסר ואחריות, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 88). בהקשר אחר, בהתייחסות למשנה סנהדרין ד, ג', כותב לוינס על כך שראיית פני הזולת והעמיתים היא גם תנאי להליך הוגן ולמשפט צדק:
המשנה מלמדת שהסנהדרין היתה יושבת בחצי מעגל, כדי שיוכלו "לראות זה את זה". אם כן, היא ישבה באמפיתיאטרון. המיוחד היה שאיש לא ראה את גב חברו: ראו תמיד את הפנים או את הצדודית. היחס הבין-אישי לא הופסק אף פעם. כל אחד הסתכל אל פני חברו. כדי לומר זאת בשפתנו, ה"דו-שיח" אף פעם לא הופסק ולא הומר בדיאלקטיקה כללית. זו אסיפה של פנים ולא חברה אנונימית. אך מדובר בחצי מעגל, או במעגל פתוח, וזאת מפני שהדיינים בישיבתם, כשהם דנים במקרים שהם תחת שיפוטם או כשהם חורצים את גזר הדין, אמורים להישאר פתוחים לעולם החיצון.
(עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, מצרפתית: דניאל אפשטיין, ירושלים: שוקן, תשס"א, עמ' 93—94).
כשמופעלים דין וענישה, על פי חז"ל (ובמקרה זה על פי לוינס) גילוי פנים אמור להיות רכיב מרכזי בתהליך. הסתר פנים הוא חלק מהבעיה – ובדרך כלל אינו הדרך לפתרון.
מזיקת אני-לז לזיקת אני-מכת"ז
מקומם של פני-אדם בחברת ההמונים הוא פרדוקסלי. מחד, כפי שמעיר פרופ' עמית פינצ'בסקי במאמרו 'הפנים כמדיום', אנו חיים במצב שבו אפילו ילד קטן נחשף בימי חייו באמצעות המדיה לכמות עצומה של פנים בטלוויזיה ובמסכים הדיגיטליים, כמות העשויה לעלות על זו שהיה רואה מבוגר בימי קדם לאורך כל חייו. יותר מכל דבר אחר, טוען פינצ'בסקי, הטלויזיה היא 'מכונת פנים של ממש' (veritable face machine). האם 'הצפת פנים' זו מובילה אותנו ליתר רגישות וחמלה? יתכן שאינפלציית-הפנים הזו לוותה דוקא לפחיתות פנים, או פיחות במעמדם המוסרי של הפנים, כפי שאפשר ללמוד מגסות הלב הפושה. עדות לכך היא העובדה שהדרישה הפשוטה שהוצגה כאן – ציון שם מפעיל המכת"ז – טרם הועלתה למיטב ידיעתי בשיח הציבורי. האם דוקא בגלל שאנו מוצפים בדימויים של פני-אנוש, המביטים בכולנו ובאף אחד מבעד למסכים ולשלטי חוצות, אנו מצפים מבחינה מוסרית להרבה פחות מהפנים שלנו ומפניו הממשיות של הזולת?
כשמופעלים דין וענישה, על פי חז"ל (ובמקרה זה על פי לוינס) גילוי פנים אמור להיות רכיב מרכזי בתהליך. הסתר פנים הוא חלק מהבעיה – ובדרך כלל אינו הדרך לפתרון.
בחזרה לסוגיית המכת"ז ומפעילו הפועל בעלטת האלמוניות, נוכל לשאול: האם מדינת צודקת, הגונה ואנושית יכולה להתקיים כאשר במרחב הציבורי שוטריה מפעילים תותחי מים מבאישים ודורסניים בלי שפניהם ושמם של המפעילים גלויים לציבור הנפגעים הפוטנציאלי? האם מדינה ראויה מבחינה מוסרית יכולה להיות מדינה שבה סוכני הממשל, הצדק ובמקרה זה השיטור, פועלים כמי שרואים-ואינם נראים? האם מדינה כזו ראויה להיקרא יהודית ודמוקרטית?
ד"ר נדב שיפמן ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל ועמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.