ההפגנה הראשית בירושלים אתמול נפתחה ברגע חריג ומרשים במיוחד. גו'מאנה אל-חלאק, אחותו של איאד אל-חלאק, הנער בעל הצרכים המיוחדים שהשוטר שהרג אותו לפני שנתיים בעיר העתיקה זוכה השבוע, הקריאה את סורת אל-פאתחה מהקוראן – המהווה חלק מרכזי בתפילה המוסלמית – בניגון תפילה, לזכרו, וזכתה למחיאות כפיים סוערות. אחריה דיברה יהודית אופנהיימר מארגון "עיר עמים", והציפה את העוולות המתבצעות יום יום במזרח העיר, בפרט בכל הנוגע להריסת בתים.
ההפגנה הראשית בירושלים אתמול נפתחה ברגע חריג ומרשים במיוחד. גו'מאנה אל-חלאק, אחותו של איאד אל-חלאק, הנער בעל הצרכים המיוחדים שהשוטר שהרג אותו לפני שנתיים בעיר העתיקה זוכה השבוע, הקריאה את סורת אל-פאתחה מהקוראן – המהווה חלק מרכזי בתפילה המוסלמית – בניגון תפילה, לזכרו, וזכתה למחיאות כפיים סוערות.
מדוע היה זה רגע חשוב כל כך?
ראשית – המובן מאליו. נשיאת תפילה מוסלמית בהפגנת מיינסטרים, מול בית הנשיא והמוני דגלי ישראל, כמחאה וכאבל על הריגתו של צעיר פלסטיני, היא מתיחה דרמטית שמאלה של מה שמכונה 'חלון אוברטון' (חלון הרעיונות הנתפסים כמקובלים בשיח הציבורי). אנשי שמאל רבים מתמרמרים על כך שהמחאה ממעיטה לדבר על הכיבוש ומצניעה את מי שמנסה להתייחס אליו – מתח שהגיע לשיא בעימות המיותר בין "אחים לנשק" ל"גוש נגד הכיבוש" בהפגנה בקפלן בשבוע שעבר. באופן אישי אני אמביוולנטי לגבי הטענה הזו – ברור שצריך להילחם בכיבוש, וברור שהשאיפה להעמיק את הכיבוש ולהנציח אותו היא חלק משמעותי מהאג'נדה שעומדת מאחורי ההפיכה. עם זאת, במאבק כל כך חשוב אסור להיות בררנים, וצריך להרחיב עד כמה שאפשר את השורות ולמקד את המחאה במצב החירום שלפנינו.
כך או כך, העובדה שמארגני ההפגנה מ"שומרים על הבית המשותף" בחרו להזמין את אל-חלאק היא עדות לאומץ ולעמוד שדרה מוסרי, והעובדה שקריאתה התקבלה בחום על ידי הקהל – קהל של אלפים בירושלים הימנית – מרגשת. היא דרמטית וחריגה לא רק בהקשר של המחאה הספציפית הזו אלא גם בשיח הציבורי הישראלי מזה עשרים שנה אם לא יותר.
העובדה שמארגני ההפגנה מ"שומרים על הבית המשותף" בחרו להזמין את אל-חלאק היא עדות לאומץ ולעמוד שדרה מוסרי, והעובדה שקריאתה התקבלה בחום על ידי הקהל – קהל של אלפים בירושלים הימנית – מרגשת.
שנית, גם האופן שבו בחרו מארגני ההפגנה לציין את המחאה על זיכויו של אל-חלאק חשוב. אני לא משפטן, ולא אתווכח על השאלה האם הזיכוי מוצדק או לא. אני מניח שבמקומות אחרים יעלה דיון בנושא. מכל מקום, בהפגנה אמש לא נשמעה ביקורת ישירה על פסק הדין. עלתה קודם כל הכרה בטרגדיה, באנושיות של איאד אל-חלאק ושל משפחתו; עלתה הכרה באבלם, והשתתפות באבלם באופן שבו המשפחה בוחרת לבטא אותו – בתפילה מוסלמית. כאנשים דתיים, אנחנו יכולים להעריך כמה חשובה התפילה כדרך לבטא אבל.
אני לא תמים לחשוב כי משהו מהעוולות האינסופיות הנעשות כלפי תושבי מזרח ירושלים הומעט בכך, אבל תקדים חשוב מאוד נקבע בשיח הציבורי הישראלי ויש בכך תקוה.
גם האופן שבו בחרו מארגני ההפגנה לציין את המחאה על זיכויו של אל-חלאק חשוב. בהפגנה אמש לא נשמעה ביקורת ישירה על פסק הדין. עלתה קודם כל הכרה בטרגדיה, באנושיות של איאד אל-חלאק ושל משפחתו; עלתה הכרה באבלם, והשתתפות באבלם באופן שבו המשפחה בוחרת לבטא אותו – בתפילה מוסלמית. כאנשים דתיים, אנחנו יכולים להעריך כמה חשובה התפילה כדרך לבטא אבל.
סורת אל-פאתחה:
بِسۡمِ ٱللَّهِ ٱلرَّحۡمَٰنِ ٱلرَّحِيمِ
ٱلۡحَمۡدُ لِلَّهِ رَبِّ ٱلۡعَٰلَمِينَ
ٱلرَّحۡمَٰنِ ٱلرَّحِيمِ
مَٰلِكِ يَوۡمِ ٱلدِّينِ
إِيَّاكَ نَعۡبُدُ وَإِيَّاكَ نَسۡتَعِينُ
ٱهۡدِنَا ٱلصِّرَٰطَ ٱلۡمُسۡتَقِيمَ
صِرَٰطَ ٱلَّذِينَ أَنۡعَمۡتَ عَلَيۡهِمۡ غَيۡرِ ٱلۡمَغۡضُوبِ عَلَيۡهِمۡ وَلَا ٱلضَّآلِّينَ
(תרגום ריבלין)
בשם אללה הרחמן הרחום,
התהילה לאללה ריבון העולמים,
הרחמן והרחום,
אדון יום הדין,
אותך נעבוד וממך נבקש עזר.
נחנו בארח מישרים,
אורח אלה אשר חנות אותם
(אשר) לא החרון עליהם, ולא (מן) התועים.
אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומדען נתונים ראשי במרכז האינטרדיסיפלינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית.
(צילום: אביגיל פיפרנו-באר)
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
コメント