"וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד, שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם" (הקדמת הרמב"ן לספר דברים).
ספר 'משנה תורה', נאומו הגדול של משה המבאר לעם את המצוות טרם פרידתו מהם, שזור לכל אורכו דברי תוכחה על העבר ואזהרות על העתיד. חז"ל מדגישים שהקללות שבו (ואולי לא רק הן) "משה מפי עצמו אמרן" (בבלי מגילה לא ע"ב), עד כדי כך שחותמו האישי של משה ניכר בניסוחן (וראו רש"י שם, וכן אור החיים לדברים א, א). בחירת משה, הרועה הנאמן, לדבר אל צאן מרעיתו דווקא ברטוריקה של תוכחה - בניגוד לארבעת הספרים הראשונים, בהם "שכינה מדברת מתוך גרונו" וסגנונם אחר - העסיקה מאוד את המדרש:
"מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" (משלי כח כג),
"מוכיח אדם" זה משה, שהוכיח את ישראל,
"אחרי חן ימצא", שמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם...
"ממחליק לשון" זה בלעם.
למה היו דומין?
לבן מלך שהיו לו שני פדגוגין, אחד אוהב ואחד שונא. זה שהיה אוהב היה מזהירו ואומר בני הזהר בעצמך שלא תעשה עבירה, שאביך דיין ואם שומע שעברת עבירה אע"פ שהוא אביך, אינו נושא לך פנים. והאחד שהיה שונא אותו, אמר לו מה אתה מיצר, אביך מלך, עשה כל תאוותך ואל תתיירא משום בריה, כי אביך אינו מקפיד עליך...
לכך צווח שלמה ואומר "נאמנים פצעי אוהב" (משלי כז ו), זה משה,
"ונעתרות נשיקות שונא" (שם), זה בלעם.
(תנחומא, פתיחת ספר דברים. בנוסח שבדברים רבה נוסף כאן "שהרבה להם ברכות וגבה לבם ונפלו בשיטים כ"ד אלף").
אכן, אין טבעה של תוכחה לשאת חן בעיני נשואיה. האהבה שמאחוריה אינה משתקפת במבט ראשון. אולם "אחרי חן ימצא" ('אחרי מופלג', בלשון המדרש), "מצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם". ממרחק הזמן השכילו ישראל להפנים את תועלתה של התוכחה ואת האהבה שהיתה בה, כמשל הפדגוג האוהב במדרש, וכלשון הכתוב "נאמנים פצעי אוהב".
בעוד בלעם מתייחס בלעדית ליסוד המוּלד, ולכן גם הבטוח-לכאורה - "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" - משה בתוכחתו רואה בעם פוטנציאל שעוד צריך להתממש ולהוכיח את עצמו. על כן הוא תולה הכל בעבודתו העצמית של העם ובהתמודדותו עם הקשיים שעוד נכונו לו.
כאנטיתזה לרטוריקה של משה מציב המדרש את אחת היפות שבנבואות, את תיאורי השבח שהרעיף בנדיבות על ישראל בלעם, שגם במעלתו הנבואית הושווה למשה ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד, י) – בישראל לא קם, אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור". ספרי דברים שם). והנה, מדרשנו מגדיר אותו כ"מחליק לשון".
"נוחים לאבדם ככלי זכוכית"
כאשר משה מתבונן בעמידותו המוסרית של העם, הוא מוצא אותה שברירית ופגיעה. תוכחתו החריפה מעידה על חרדתו העמוקה מפני הבאות. בלעם, לעומת זאת, מבקש לטעת בעם תחושת בטחון בחוסנו המוסרי, כאילו חוסן זה מובנה ועמיד בפני אתגרי הזמן ושינוייו, וכאילו העליות והמורדות שעוד נכונו להם לא ישנו דבר. תכלית שבחיו אינה אלא יצירת אשליה של בטחון מופרז, מתן פטור מהתחשבות בגמול המעשים ובתוצאותיהם; "עשו תאוותכם ואינו מקפיד". אך מקורם, אומר המדרש, אינו אלא שנאה - כמשל הפדגוג השונא וכמאמר הכתוב "נעתרות נשיקות שונא".
מי שרואה בביטחון בסיס לחיים, לשקט ולשלווה, מוצא עצמו תמה כיצד הזועקים נגד פדיון שבויים בנימוק של חשש מסיכונים ביטחוניים עתידיים, שותקים – במקרה הטוב - מול הסיכון המוחשי והמיידי שבהבערת הר הבית, המקום הרגיש בעולם, בידי "הדרג המדיני".
נדמה לי שמקור הפער בתפיסתם השונה את שורש מעלת עם ישראל. בעוד בלעם מתייחס בלעדית ליסוד המוּלד, ולכן גם הבטוח-לכאורה - "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" - משה בתוכחתו רואה בעם פוטנציאל שעוד צריך להתממש ולהוכיח את עצמו. על כן הוא תולה את מימושו בעבודתו העצמית של העם ובהתמודדותו עם הקשיים שעוד נכונו לו.
הניצחון המוחלט
החלוקה מעולם לא הייתה כה דיכוטומית, בהירה וחד משמעית. מי שמבקש להילחם ברוע קטגורית, חרד שמא ידבק בו שמץ ממנו. לעומתו, מי שעבורו זוועות האויב אינן אלא הזדמנות להגשמת שאיפותיו הקדמוניות, עלול לאמץ אגב מלחמתו באויב את דרכי פעולתו.
מי שרואה בביטחון בסיס לחיים, לשקט ולשלווה, מוצא עצמו תמה כיצד הזועקים נגד פדיון שבויים בנימוק של חשש מסיכונים ביטחוניים עתידיים, שותקים – במקרה הטוב - מול הסיכון המוחשי והמיידי שבהבערת הר הבית, המקום הרגיש בעולם, בידי "הדרג המדיני". מי שמבחינתו בטחון נועד פשוט להציל חיי אדם, רואה בהשתוללות הבלתי מרוסנת של בריוני הגבעות, כמו גם באימוץ יחס האויב לאסירים, איום ביטחוני מהמעלה הראשונה, אף מעבר להתפרקות המוסרית שבכך.
בין ביטחון להכנעה
הוויכוח סביב חובת פדיון שבויים נסוב לכאורה סביב שאלות בטחוניות. אלא שלמתנגדים תפיסה שונה בתכלית של עצם המושג בטחון: עבורם, בטחון פירושו ניקוי מוחלט של המרחב מכל גורם שלא הפנים את עליונותנו, שלא אימץ את כניעתו המוחלטת דה-יורה, ולא דה-פקטו בלבד, מול עוצמת הריבונות היהודית. לתפיסתם, שינוי הסטטוס-קוו בהר הבית אינו יכול להימדד במונחי סיכון בטחוני, שהרי הוא הוא מהות הבטחון ותכליתו. אדרבה, לגבי דידם, מחיר הדמים שיגרור מהלך כזה רק ישקף את האפקטיביות שלו, את נחיצותו, את "חשיבותו האסטרטגית" - דהיינו, את מרכזיותו ומשמעותו כסמל של ריבונות.
מדיניות שמטרתה "להראות מי כאן בעל הבית" הופכת את המלחמה תכלית כשלעצמה, מלחמה שאין לה סוף; היא מבקשת לתחזק מצב של התנגשות מתמדת, תוך שלילת זכות קיומו של הצד השני
זו גם תכליתם של מעשי הנקם, בין אם בשריפת כפרים ובין אם בהתעללות באסירים; הנקמה, לשיטתם, היא חלק בלתי נפרד מההכנעה התודעתית. המחויבות להשגת עליונות יהודית בכל סמטה ועל כל גבעה מצדיקה לדידם פעילות משלימה לזו של צה"ל, פעילות המסורה מטבעה ללוחמת גרילה של מיליציות מקומיות, חצי אזרחיות, נטולות עכבות וחוסות בצל העמימות.
מדיניות שמטרתה "להראות מי כאן בעל הבית" הופכת את המלחמה תכלית כשלעצמה, מלחמה שאין לה סוף; היא מבקשת לתחזק מצב של התנגשות מתמדת, תוך שלילת זכות קיומו של הצד השני - כשאגב כך נשללת גם האפשרות לתרגום הישגי הלחימה להסדרה. מלחמה שכל ניצחון בה אינו אלא פתח לעליית מדרגה.
מי שזו דרכם מוּנָעִים מדאגה עמוקה לבטחון ישראל ורואים בעצמם שומרי חומותיה, אולם הבטחון אותו הם מציעים הוא אוטופי, מדומיין, נטול איומים, כזה התלוי במחיקה אשלייתית של האחר. זאת לעומת תפיסת בטחון המושתתת על המציאות, מחויבת לכללי מוסר בסיסיים, ומבקשת להבטיח יציבות באמצעות מכלול מורכב של אפשרויות (מהכנעה, הרתעה, והתרעה, ועד הגנה, סיכול, הסדרה ושיתוף פעולה).
מחליקי לשון מול המציאות האכזרית
רטוריקה חלולה, נאומים סוחפי-מחיאות-כפיים של "מחליקי לשון" מבית ומחוץ, האדרת הישגים דקלרטיביים מרהיבים (הכרה בריבונות, העברת שגרירויות, יציאה מהסכמים משיקולי כבוד לאומי), מאמצים לחיזוק "רוח העם" שבינם לבין תוצאות מעשיות אין ולא כלום - כל אלה מזינים תפיסה אוטופית, מעלים אותה לדרגת מציאות שאינה ניתנת לערעור.
תפיסת "הצבא המוסרי בעולם" אינה מנוסחת שוב כתביעה מאומצת וחסרת פשרות לשמירה על טוהר הנשק, כי אם כיסוד אקסיומטי הטבוע כביכול ב- DNA הצה"לי עד שאין לערער עליו כלל; הוא תוצאה של צדקתנו ההיסטורית, ולכן הוא חסין בפני כל חקירה, בקרה, או דיון.
רטוריקה חלולה, נאומים סוחפי-מחיאות-כפיים של "מחליקי לשון", האדרת הישגים דקלרטיביים חסרי משמעות מעשית, מאמצים לחיזוק "רוח העם" שבינם לבין תוצאות בשטח אין ולא כלום - כל אלה מזינים תפיסה אוטופית, מעלים אותה לדרגת מציאות שאינה ניתנת לערעור. כאשר זו מתנפצת אל קרקע המציאות הממשית, נדרשים תומכיה לאמץ את הרדיקליים שבאמצעים על מנת להגשים את חזונם המסוכן.
התנפצותה אל קרקע המציאות הממשית מחייבת בהכרח את האוחזים בה לאמץ את הרדיקליים שבאמצעים על מנת לכופף את המציאות, ולהתאימה בכל דרך למימוש האוטופיה. כך, מציאויות שאינן מתיישבות עם החלום, יש להשמיד להרוג ולאבד. לפרוץ לבסיסים, לחפש קורבנות מזדמנים - פצרי"ת, יועמשי"ת, נשיא אמריקאי או תקשורת - ולכלות בהם את זעם הנצחון שהכזיב.
וכך, "הניצחון המוחלט" הופך לאקסיומה שכל המצביע על ה"חריקות" שבו מתוייג מיד כמחליש וכחמוץ בואכה בוגד. כך גם תפיסת "הצבא המוסרי בעולם" אינה מנוסחת שוב כתביעה מאומצת וחסרת פשרות לשמירה על טוהר הנשק, כי אם כיסוד אקסיומטי הטבוע כביכול ב- DNA הצה"לי עד שאין לערער עליו כלל; הוא תוצאה של צדקתנו ההיסטורית, ולכן הוא חסין בפני כל חקירה, בקרה, או דיון.
התודעה העצמית הבלתי ניתנת לערעור של מדינת ישראל כחזקה, גדולה, כמי שמצויה בעיצומו של תהליך גאולי, מונעת הכרה ריאליסטית במציאות; הכרה שעבורה אין מנוס מלחשב תועלת מול הפסד, אין מנוס מלהתבונן בכורח הנסיבות; הכרה שעבורה אין מנוס - גם אם זה קשה מאוד - מלהבין שמי שנלחם בנו הגיע מבחינתו לניצחון, ולו נקודתי, טקטי, זמני, שלא מותיר לנו ברירה מלבד לנהל עמו משא ומתן. אכן, משא ומתן עם מי שלגודל הכאב מחזיקים בבבת עינינו.
עם הסרת מעטה הטיעונים הטכניים נגד עסקה, עם חשיפת המסווה מעל ההיתלות הטקטית במרכיב כזה או אחר בה כעילה לדחייתה, מתגלה עומק הבניית יסודות אלו בזהותם העצמית של המתנגדים. דבר אינו מקרי בחוסר היכולת האינהרנטית שלהם להכיל באופן קטגורי את עצם המציאות שאליה הגענו, את הצורך בהידברות עם מי שאחרת לא ישחרר את לפיתתו בנפשות היקרות שלכד. דבר אינו מקרי בצורך הבסיסי שלהם לעצום עיניים מול כל גילוי של חולשתנו.
טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת (משלי כז, ה)
ההיכרות המעמיקה והאבחנה החדה ששימשו את בלעם להעלאת העם לפסגות, "שהרבה להם ברכות וגבה לבם", מופנות מיד אחר כך להפלתם: "ונפלו בשטים כ"ד אלף"; נפילה מוסרית ובעקבותיה גם נפילה פיזית. באמצעות זיהוי עקב האכילס של ישראל מעניק בלעם שירותי ייעוץ לאויביהם ומביא לנפילתם בשיטים, ל"ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (וראו במדבר כה, א, 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל־בנות מואב', ופירוש רש"י שם בעקבות בבלי סנהדרין קו ע"א, "על ידי עצת בלעם").
התודעה העצמית הבלתי ניתנת לערעור של מדינת ישראל כחזקה, גדולה, כמי שמצויה בעיצומו של תהליך גאולי, מונעת הכרה ריאליסטית במציאות; הכרה שעבורה אין מנוס מלחשב תועלת מול הפסד, אין מנוס מלהתבונן בכורח הנסיבות; הכרה שעבורה אין מנוס - גם אם זה קשה מאוד - מלהבין שמי שנלחם בנו הגיע מבחינתו לניצחון, ולו נקודתי, טקטי, זמני, שלא מותיר לנו ברירה מלבד לנהל עמו משא ומתן.
אף על פי שהכל למדו רש"י, והכל זוכרים כיצד הסתיימה נבואת בלעם, דבר-מה פרדוקסלי אירע. המופע המרהיב של נבואת בלעם - אותו נביא מהגוים שהחמיא לנו - נתפס כניצחון מוחלט, ונותר בתודעה הלאומית כזיכרון פנטסטי, מעצים. הקשר שבינו לבין נפילת ישראל לאחר מכן - קשר שחז"ל והפרשנים עמדו עליו באופן נוקב כל כך - נותר סמוי מן העין. הרשות נתונה לעצום עיניים, להתכחש לקשר בין דברי חנופה ריקים לטרגדיה שבאה בעקבותם.
המדרש מזכיר לנו כי ספר דברים, לעומת זאת, הוא ספר מוסר שכולו דברי תוכחה לישראל: "'אלה הדברים אשר דבר משה' וגו'. וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר 'ויכתוב משה את כל התורה הזאת'. מה תלמוד לומר 'אלה הדברים'? - מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר 'וישמן ישורון ויבעט'" (ספרי דברים). השאלה באיזו מידה פעלו תוכחות אלה את פעולתן היא שאלה נפרדת, וגם אליה, כפי שנראה מיד, חז"ל התייחסו. אך התביעה המוסרית עומדת בעינה.
"אמר רבי טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח! אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות. אמר רבי עקיבה: העבודה, אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים" (ספרי דברים א, ח). גם בדורות בהם אין מי שיוכיח אותנו, ואין לנו כלים לקבל תוכחה, עודנה תלויה ועומדת הבחירה בין עצימת עיניים, התמכרות לקסם החזון הכוזב המבטיח פתרון קל ומהיר, לבין האזנה לקולות שמשמיעה המציאות - גם אם אינם נעימים לאוזן - מתוך הכרה מפוכחת באחריתן של שתי האלטרנטיבות.
יונתן לבינסון הוא פעיל במאבק לפדיון שבויים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.