כאשר עשיתי השנה את דרכי למצעד הדגלים קרוב לשער שכם הקשבתי לשיחה של שני נערים שעשו גם הם את דרכם למצעד. אחד הנערים היה נרגש, ואמר לחברו "אתה לא מבין. לא, זה לא אמיתי. אין פה ערבים. אתה לא מבין. אין פה ערבים. תמיד יש פה מלא ערבים. הם יושבים פה בדשא ובשולחנות, עושים פיקניקים או יושבים אחרי בית ספר עם הילקוטים. אתה לא רואה כמעט יהודים, ועכשיו אין פה ערבים. בכלל. אין פה ערבים". השני ענה לו "אחלה מקום. יש פה מים ומזרקות. אחלה מקום". והשני ביקש לחזור לעניין "עשו פה משהו מדהים. אתה לא מבין". זו בסופו של דבר המהות של המצעד. יום אחד בשנה מבקשת הציונות הדתית להציג את החזון שלה לירושלים ולאופן בו היא תופסת את המרחב: מרחב של עליונות יהודית שהנוכחות הפלסטינית בו נמחקת.
יום אחד בשנה מבקשת הציונות הדתית להציג את החזון שלה לירושלים ולאופן בו היא תופסת את המרחב: מרחב של עליונות יהודית שהנוכחות הפלסטינית בו נמחקת. זו מהותו של מצעד הדגלים, וזה ההסבר לאופיו האלים.
כמי שמתעד את מצעד הדגלים שנים רבות מפתה למקד את הדיון על המצעד בתמונות המחרידות שיוצאות ממנו מדי שנה ולהפנות אצבע מאשימה למחנכים בישיבות. הרי אין דרך להצדיק את שירי השטנה, האלימות והוונדליזם שמאפיינים את המצעד ומתועדים בו מדי שנה. למרות זאת אני מבקש לטעון שהשטנה, האלימות והוונדליזם הם ביטוי של המהות של המצעד, ולא 'תקלה' בדרך הביצוע שלו; ושהצועדים בו, המחנכים והתלמידים, הם חיילים ממושמעים שצובעים את הדרך בצבעי המטרה והמהות. מי שמבקש למנוע מהתמונות לחזור על עצמן צריך לדרוש לשנות את תוואי המצעד ולהוציא אותו לחלוטין משכונות ואזורים פלסטיניים, או לחילופין לחתור לשינוי יסודי בעמדות הפוליטיות של הציונות הדתית.
במשך שנים ריבוי התרבויות בירושלים נחשב לאחד מנכסיה החשובים. דורות של ישראלים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, גדלו על ירושלים כ"עיר השלום" והיא מותגה באופן מוצלח כעיר שלוש הדתות (תפיסה זו הוצגה כאן היטב לאחרונה בטורו של הרב שמואל ריינר). אבל בעשורים האחרונים נמצאת הרב-תרבותיות של ירושלים תחת מתקפה ממשלתית מאורגנת, בהובלת נציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית. לשער שכם מקום מרכזי בתהליך הזה, ולא במקרה בחר השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לכרוך דווקא אותו עם הר הבית בדברים שאמר לתקשורת ביום ירושלים האחרון, בו קבע ש"שער שכם שלנו, הר הבית שלנו".
שער שכם הוא שער הכניסה של תושביה הפלסטינים של ירושלים לעיר העתיקה, ולפיכך הוא נמצא במוקד ניסיונות הייהוד של ממשלות ישראל בשנים האחרונות. מצעד הדגלים הוא חלק מזה. זה, אגב, היה גם אחד הזרזים למבצע "שומר חומות" בשנת 2021: באותה שנה מנעה המשטרה ללא שום הסבר מניח את הדעת מצעירים פלסטינים לשבת על מדרגות רחבת השער בזמן הרמדאן, בעקבות זאת החלו מהומות במזרח ירושלים, ומבצע "שומר חומות" עצמו החל לאחר שחמאס ירה רקטות על ירושלים בזמן המצעד.
בעיות שמיעה
המצעד השנה, לדעתי, לא היה האלים ביותר. הוא גם לא היה הבוטה ביותר. למרות זאת, כנראה בגלל האווירה הציבורית והניתוק של החגיגות מהאווירה הכללית, הוא עורר דיון חשוב שכמוהו לא התקיים מאז 2015, אז עתרה עמותת 'עיר עמים' לבג"ץ נגד תוואי המצעד.
באותה תקופה עבדתי ב'עיר עמים' והייתי בין יוצרי הסרטון שפרסם הארגון. הסרטון תיעד את המצעד של שנת 2014, ועורר הדים רבים. שופטי בג"ץ הביעו זעזוע מהתמונות דחו אמנם את העתירה, אך הוציאו למשטרה ולמארגנים כרטיס צהוב. מהמשטרה הם דרשו אכיפה, ואת המארגנים הזהירו כי אם התמונות תחזורנה על עצמן המצעד הבא לא יעבור. באותה שנה מחנכים רבים בישיבות פנו ל'עיר עמים' וביקשו עותק של הסרטון כדי לקיים דיון בישיבות, והתייחסו לעניין בכובד ראש. המצעד באותה שנה היה באמת רגוע יותר, אך בשנים אחריו המשמעת התרופפה והצועדים חזרו לסורם.
בשנים הבאות תיעדתי כמה ח"כים מהציונות הדתית צועדים בתוך הנחיל ששר שירי שטנה. ב- 2016, למשל, תיעדתי את מוטי יוגב, אז חבר כנסת ובעברו מזכ"ל בני עקיבא, בתוך ההמון ששר "מוחמד מת". שאלתי אותו מה דעתו על השירים. יוגב אמר שהם "יפים מאד. הכל לזכותה של ירושלים". ייתכן שלא באמת שמע, אולי לא רצה לשמוע; רבים לא רוצים לשמוע, ומי שלא רוצה, לא שומע. בשנת 2020, בזמן הקורונה, כשהמצעד לא יכול היה לצעוד כתמיד, תקיעת האצבע הייתה כל כך חשובה עבור מארגניו שהם הביאו משאית שהשמיעה שירים בשער שכם והציגה את האצבע עבור הפלסטינים.
ב- 2016, למשל, תיעדתי את מוטי יוגב, אז חבר כנסת ובעברו מזכ"ל בני עקיבא, בתוך ההמון ששר "מוחמד מת". שאלתי אותו מה דעתו על השירים. יוגב אמר שהם "יפים מאד. הכל לזכותה של ירושלים". ייתכן שלא באמת שמע, אולי לא רצה לשמוע; רבים לא רוצים לשמוע, ומי שלא רוצה, לא שומע.
הכל אכן מתחיל ונגמר בחינוך, והחינוך חשוב מאין כמותו, ובהקשר הזה חשוב להזכיר גם את דבריו הנחרצים של הרב משה ליכטנשטיין לתלמידיו בישיבת הר עציון ביום ירושלים השנה. ועדיין, מבחינת הציבור הדתי בכללותו, יש פה כפל לשון.
מוסדות חינוך רבים מביאים את תלמידיהם "לכבוש מחדש" את רחובות הרובע המוסלמי מדי שנה, בזמן שתושביו נדרשים להישאר סגורים בעוצר בבתיהם לשם כך. התלמידים היהודים נדרשים לצעוד בזמן הזה ברחובות הרובע המוסלמי עם דגל ישראל. הבאתם לשם לביצוע הפעולה הזו היא אמירה חינוכית מוחשית בהרבה מכל נאום חינוכי שיגיד אחרת, והצועדים קשובים לה. תלמידים ומחנכים. כאשר בעלי החנויות נדרשים לסגור את חנויותיהם בזמן שהמשטרה, בשפתה, "מנקה את השטח מפלסטינים" לפני המצעד, אף אחד לא יכול להגיד שהמצעד אינו הביטוי המעשי של העליונות היהודית.
כאשר בעלי החנויות נדרשים לסגור את חנויותיהם בזמן שהמשטרה, בשפתה, "מנקה את השטח מפלסטינים" לפני המצעד, אף אחד לא יכול להגיד שהמצעד אינו הביטוי המעשי של העליונות היהודית.
כאשר יצאתי מהמצעד השנה בכיוון הנגדי לנחיל הצועדים שזרם מולי, ממש ביציאה משער שכם, וכשברקע שירת "שיישרף לכם הכפר", ראיתי מחנך נוזף בקבוצת בנות שנכנסו לשער. "מה אתן עושות כאן?" הוא שאל. "בנות לא צועדות כאן. יש הפרדה. זה לא מתאים". הבנות הנכלמות אמרו כי לא ידעו. אפילו אני הבנתי ששיקרו, אבל הסיטואציה ההזויה שבה איש חינוך נוזף בבנות שאינן תלמידות שלו על אי-הקפדה על הפרדה מגדרית, בעודו מתעלם לחלוטין מהאלימות המופגנת של תלמידיו, הבהירה (שוב) שהמחנכים אינם מתרשלים לגמרי בתפקידם; הם באו לעבוד, אך פשוט לא רואים את הכשל החינוכי. בינתיים, כדי שלא נשכח מול מה עלינו להתמודד, ומה גדול ודחוף האתגר, כדאי להישיר מבט אל המציאות.
הסרטון שצילמתי במצעד השנה זמין כאן.
אורי ארליך הוא פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים 'עמק שווה'.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.