"מלכותי כולה בעבור סוס": נתניהו כמקבת
- ד"ר טפת הכהן-ביק
- 24 במרץ
- זמן קריאה 6 דקות
באוקטובר 1996 כתבה דליה רביקוביץ את הרשימה "בנימין נתניהו, התִהיה כהנרי החמישי או כריצ'רד השלישי ? — הספרות כמשל" (דליה רביקוביץ, [עורך: גדעון טיקוצקי], הזהב ותפוחי האדמה - רשימות ומאמרים, עמ' 229-232). רביקוביץ מתבוננת בחשדנות, אך גם בסקרנות מסוימת, באופן שבו נתניהו מרחיק מסביבתו את כל רעיו, ושואלת: "יש בעלייתו של נתניהו משהו נפוליאוני. עדיין איננו יודעים היכן גבול שאפתנותו. אם לא יבְחר להיות כהנרי החמישי, הוא עתיד למצוא את עצמו במקומו של ריצ'רד השלישי, שגָּבַר על כל מתנגדיו ובכל זאת סיים את תקופת שלטונו בזעקה נואשת: "מלכותי כולה בעבור סוס". מלכותי כולה בעבור סוס, משפט הייאוש המפורסם שנראה כה רלוונטי ברגע הנוכחי. סוף נלעג כתוצאה מחיים רוויי שקרים ובגידות.
משונה לראות ממרחק השנים את שאלתה של רביקוביץ נענית בתשובה כה ספוגת דם: נראה כי אפילו מתנגדיו הגדולים של נתניהו מראשית פועלו הפוליטי, לא יכולים היו לצפות את המשך העלילה הטראגית הזו. סוף נמוך מזה קשה לתאר, ומי יודע מה עוד צפוי לנו במורד הדרך. אם הטרגדיה היא הז'אנר של האירועים הללו, מהו בדיוק המעשה המביש של נתניהו? האם יש אחד כזה, או רבים? האם הוא נעשה מתוך עמדה אידיאולוגית ומתוך עקשנות (אנטיגונה), או מתוך עיוורון (אדיפוס)? ומה עושים - אנחנו הצופים, שלא בטובתנו - כאשר, בשונה מהגיבור הטראגי, נתניהו אינו מפנים את ההיבריס שבו הוא חוטא?
משונה לראות ממרחק השנים את שאלתה של רביקוביץ נענית בתשובה כה ספוגת דם: נראה כי אפילו מתנגדיו הגדולים של נתניהו מראשית פועלו הפוליטי, לא יכולים היו לצפות את המשך העלילה הטראגית הזו. סוף נמוך מזה קשה לתאר, ומי יודע מה עוד צפוי לנו במורד הדרך.
מתבקש לקרוא את נתניהו כריצ'רד השלישי בשבוע שבו הוא מנסה לפטר את ראש השב"כ, אולם קריאה כזו תמשיך ותתרכז בדמותו של הגיבור. ובשונה מטקסט ספרותי המתרכז בדמותו של הגיבור - במציאות הפוקוס הזה בעייתי הרבה יותר. מה עם המציאות הממשית, החורגת מהאדם הפרטי, מן המושל רב השערוריות? איזה קול משמיע העם הנמחק תחת הגיבור? אילו קולות משמיעים החיילים הנשלחים על ידי צו כה נגוע ולא מבורר?
אני פונה למקבת. מקבת, בעקבות אשתו ליידי מקבת, הורג את כל מי שעלול לסכן את מלכותו, גם את הנאמנים לו ביותר. במהלך מסע ההרג הוא נתקף כמה וכמה פעמים בחרדות וברגשות אשמה, אולם אשתו מעודדת אותו ואף נוזפת בו על שאינו גברי מספיק, על שאין בו העוז למשול באכזריות וללא פחד. בקטע מופתי קוראת ליידי מקבת לכוחות הרוע להיכנס אליה ולהחליף את חלב האם שבה, להמיר את הנשיות בגבריות: "בואו רוחות \ הממונים על מזימות קטלניות, \ החליפו את מיני. מלאו אותי \ מראש ועד כף רגל, עד גדותי\ אכזריות אימים! \ עשו לי דם \ סמיך, שלא תחלוף בו חרטה [...] \ הפכו את החלב למיץ-מרה". הנשיות מגונה משום שהיא לא מספקת את העוז הדרוש למושל. אולם גם העוז הזה נסדק, ובסופו של דבר ההדחקה של שרה נתניהו, אה… סליחה, של ליידי מקבת, מתפרצת גם היא בהתקף פסיכוטי שבו היא חוזרת שוב ושוב על כך שאינה מצליחה למחות את כתמי הדם מידיה.
ובכל זאת, מה עם העם? מקדוף, אחד מהאלופים, ומלקולם, בנו של המלך שמקבת רצח, נסים לאנגליה. בכך הם נחשדים מיד כבוגדים, אך בדבריהם עולה הקינה היפה ביותר למולדת המתבוססת בדם: "אַרְצִי, \ הִתְבּוֹסְסִי, הִתְבּוֹסְסִי בְדָמָיִךְ! \ עָרִיצוּת, כּוֹנְנִי בֶּטַח אָשְׁיוֹתַיִךְ!" מלקולם עונה למקדוף: "אַרְצֵנוּ תִכְרַע תַּחַת עֻלָּהּ מִתְבּוֹסֶסֶת \ בְּדָם וּדְמָעוֹת. יוֹם יוֹם בָּא וּמוֹסִיף \ עַל כָּל פְּצָעֶיהָ פֶּצַע. וְגַם אַאֲמִין \ אֲשֶׁר עוֹד יֵשׁ יָדַיִם תִּתְרוֹמֵמְנָה \ בְּעַד זְכוּתִי, וְגַם מֵאַנְגְּלִיָּה רַבַּת-הַחֶסֶד \ הִתְנַדְּבוּ לִי אֲלָפִים". הארץ מדממת בשל מקבת, ושייקספיר מלמד אותנו בעיקר מה גדול ההרס שיכול לזרוע איש יחיד. שליט מטורלל יכול להוביל כה רבים אל המוות. והמוות הזה לא יחדל כל עוד מקבת יהיה בשלטון, משום שתחושת הרדיפה אינה פוסקת, היא רק הולכת ומתעצמת מרגע לרגע. תחושת הרדיפה אינה שוככת על ידי סילוק של בכיר זה או אחר, היא הופכת להיות אובססיה הסודקת כל אפשרות של שיקום ובנייה.
***
לא קל להיאבק בשליט מבית. לחימה בשליט קבוצתך תמיד תתלווה בהיסוס, בשתיקה ובסירוס עצמי: מלקולם קורא למקדוף להצטרף אליו: "עַתָּה \ נֵצֵא יַחְדָּו. תָּאִיר לָנוּ הַהַצְלָחָה, \ כְּשֵׁם שֶׁמִּלְחַמְתֵּנוּ זוֹ צוֹדֶקֶת! \ מַה נֶּאֱלַמְתָּ?".
רגע של שתיקה, שאחריה מקדוף משיב: "קָשֶׁה לִי לְהַשְׁלִים \ בֵּין כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְבָרִים רְצוּיִים \ וְלֹא רְצוּיִים בְּבַת-אַחַת".
נראה לי כי האמביוולנטיות הזו שמייצרת שתיקה והיסוס מסכמת את הקושי להתנגד מאז ה7 באוקטובר: הדברים הרצויים והלא רצויים כה מעורבבים - כיצד אפשר לצאת כנגד ארצך שלך כאשר היא מותקפת מבחוץ? אולם גם מקדוף וגם מלקולם יודעים שאין מנוס. שפיכת הדם לא תיעצר עד שמקבת יורד מכס השלטון.
שליט מטורלל יכול להוביל כה רבים אל המוות. והמוות הזה לא יחדל כל עוד מקבת יהיה בשלטון, משום שתחושת הרדיפה אינה פוסקת, היא רק הולכת ומתעצמת מרגע לרגע.
לא פעם אפשר לחוש אי נוחות אל מול השנאה היוקדת לבנימין נתניהו: האם זו שנאה מוגזמת? האם היא ראציונאלית? האם ייתכן שהוא כה נורא? נראה לי שהדבר העיקרי שאני לומדת משייקספיר הוא זה: איני יכולה למדוד את המציאות על פי אמות המידות שלי - מידות של אישה רגילה במיוחד, ללא קשרים עם הון או עם שלטון, אישה הבוחנת את עצמה ללא הרף ומייסרת את עצמה על כל טעות שהיא עושה. לא: כדי להבין את תאוות השררה עלינו לצאת מאמות המידה הפרטיות שלנו ולהבין כי ישנן דמויות המשתוקקות לשררה שתעשינה הכל כדי לשמר את כס המלכות. עלינו לגייס את הקשב לדבריה של ליידי מקבת המזמנת את האכזריות לפתח ביתה, האוטמת את ליבה - ולדעת, לא על פי הרחמים נוהג העולם. לא על פי אמות המידה הפרטיות שלנו נוהג העולם. וכדי להבין את עולם המלוכה כדאי לקרוא את שייקספיר וללמוד.
***
לפני פורים כתב כאן יואל קרצ'מר-רזיאל כי "למלכות אחשוורוש יש כמה מאפיינים בולטים. זו מדינה עם מנגנון פקידותי מפותח ועם מערכת העברת מידע יעילה. יש לכאורה דרג מקצועי שמייעץ למלך – 'יודעי דת ודין… רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות' (א, יג-יד). אך למוסדות הללו יש חולשה מובנית. הם אינם מוצגים כשותפים בהחלטות על מדיניות הממלכה, אלא מבליחים לרגע כדי לפתור בעיה פנימית בחצר המלך. הם מבינים היטב את תפקידם – להפגין אולטרא-נאמנות למלך ו"לייעץ" לו עצות נוחות".
לא רק לוח השנה הביא לפתחנו את העיסוק באחשוורוש; נראה כי אנחנו עוסקים בדמויות (גם טראמפ וגם נתניהו) עם מאפיינים של חצר מלוכה. ברשימה ישנה אך רלוונטית שכותרתה "השערורייה כאסטרטגיה שלטונית" כתבה יאלי השש כי "כאשר השליט הנבחר מייצר סביבו סקנדלים המוכרים מבתי מלוכה, תפיסתו כמלך בעיני הציבור מתחזקת ומסך העשן מכסה על אירועים מעוררי אימה ומאפשר זילות בחיי אדם". השערורייה כאסטרטגיה שלטונית גם מציגה את השליט כמורם מעם ומחזקת את מעמדו כשליט, וגם משמשת מסך עשן תמידי, המונע מן הציבור להבחין בין אירועים שערורייתיים לבין אירועים מעוררי אימה.
נראה כי את המטרה השנייה השיג נתניהו באופן המלא ביותר: כעת, כאשר שוב ושוב נחצו גבולות דמוקרטיים ושוב ושוב יצאנו לרחובות - רף הזעזוע הולך ועולה. אנחנו מורדמים על ידי שערוריות כה רבות, ועוברים את התהליך החשוב ביותר לדיקטטורות: תהליך ההסתגלות. נראה כי אין כבר דבר שאי אפשר להגיד או לעשות. היעדר הזעזוע, או הפיחות שחל בו, הוא חלק אינהרנטי ממה שמתרחש סביבנו: טרנספר? לשטח את עזה? (ראו מה ישראל כץ וסמוסטריץ' אמרו בפרהסיא בשבוע האחרון). לפטר את כל מי שמתנגד לך?
אנחנו מורדמים על ידי שערוריות כה רבות, ועוברים את התהליך החשוב ביותר לדיקטטורות: תהליך ההסתגלות. נראה כי אין כבר דבר שאי אפשר להגיד או לעשות.
כיצד אפשר עוד להזדעזע? אנחנו מפנימים שהזעזוע אינו מייצר עוד שינוי במציאות, וכל שנותר הוא להציל את עצמנו, אדם אדם לעצמו ולמשפחתו: בדיוק כמו בדיקטטורה. דברו עם חבריכם שעלו מברית המועצות - הם מנוסים מאיתנו וחכמים יותר, והם אומרים: את התהליך הזה בדיוק אנחנו מכירים - את ההתכנסות למרחב בפרטי, את ההסתגלות, את הורדת הראש וההשלמה.
***
באותה רשימה רביקוביץ מתייחסת למהומות שפרצו בירושלים באותה עת סביב מחלוקות על מקומות קדושים:
"בימים אלה, שישראל הרשמית מנהלת את מלחמות קברי הקודש שלה, אני נזכרת בדברי הנביא : 'קול ברמה נשמע. רחל מבכה על בניה כי איננו'. אין רחל מבכה על בניה שאיחרו להשתטח על קברהּ, או משום שלא מילאו את חלל החדר בחלב נרות. יהדותי-שלי אומרת לי דבר אחד, והמון רב משיב דבר אחר, אך אין יתרון לפירושם על הפירוש שנמצא בידי".
"אין יתרון לפירושם על הפירוש שנמצא בידי", טוענת רביקוביץ', ונראה כי זו בדיוק אזלת היד הדמוקרטית. אם בדמוקרטיה אנחנו עוסקים - ייתכן כי דברי הרוב קובעים (עד גבול מסוים ותחת עקרונות ברורים). לעומת זאת אם על מוסר ועל ערכים אנחנו נלחמים, אם על דמות היהדות ועל הצביון המוסרי של המרחב הארץ-ישראלי אנחנו נלחמים - נצטרך להמשיך ולהיאבק. עלינו להשמיע את קול כאבי החטופים, לדבר בשמם של תושבי עזה שאנושיותם נמחקת תחת פוליטיקת אי-הזעזוע הנוכחית, להשמיע את קול קינת הדם השפוך, ולהמשיך לקרוא לשינוי. רק כאשר נשחרר את המחזה שאליו נקלענו מן הגיבור הרדוף, נוכל להחזיר לפוליטיקה שלנו את כוחו של הזעזוע, ונוכל לשחרר את המרחב הארץ-ישראלי כולו מן הדם שבו הוא טובע עד צוואר.
ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית ויוצרת. פוסט-דוקטורנטית במכון ון-ליר, שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.
טור זה מופץ ברשתות החברתיות בצירוף ציור מאת תאודור שסריו - Musée d'Orsay, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=684950.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.