דימוי הקב"ה למלך עומד במרכז התפילה היהודית כפי שהתעצבה לאורך הדורות. החל ממטבע הלשון השגור בכל ברכה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" וכלה בתפילות החגיגיות העוסקות במלכויות בראש השנה. גם את שם ההוויה אנו מבטאים כ"א-דוני" - מילה המבטאת כפיפות לבעל שררה. דימוי המלך שואב את כוחו ומשמעותו ממציאות חברתית-פוליטית היסטורית של מוסד המלוכה. בתורה הדימוי משמש באופן מוגבל בלבד, אך הדמות של האל המקראי עשירה במאפיינים שעצם ייחוסם לו משמש להגבלת כוחו של מלך בשר ודם. אם בעולם העתיק, המלך יכול היה להיות גם המחוקק, גם השופט וגם המצביא, הרי שייחוס איכויות אלה לאלוהים מונע צבירת כוח על ידי בן אנוש ושומר על הפרדת רשויות במוסדות החברתיים. כך למשל אחד החידושים של המקרא הוא שלילת הרעיון שמלך בן-אנוש הוא גם בן האלים: הפסוקים בספר דברים המתייחסים למלך מדגישים את היותו ככל האדם ומגבילים באופנים שונים את כוחו.
כאשר אנחנו ממשיכים להשתמש בדימוי המלך בחברה שבה מוסד המלוכה נותר שריד רחוק בלבד, האם עלולה להיות לכך השפעה מחזקת דווקא על תבניות מחשבתיות של שליטה ושל מבנים חברתיים היררכיים?
דימוי המלך בתפילה אמור אפוא לעורר יראה, הכרה בגבולות הכוח שלנו והכנעה בפני החוק האלוהי המכוון למניעת ניצול לרעה של כוח אנושי. אולם, כאשר אנחנו ממשיכים להשתמש בדימוי הזה בחברה שבה מוסד המלוכה נותר שריד רחוק בלבד, האם יש לכך השפעה דומה על החוויה הדתית שלנו? האם עלולה להיות לכך השפעה מחזקת דווקא על תבניות מחשבתיות של שליטה ומבנים חברתיים היררכיים? כך, דימוי אנושי שנועד במקורו לבאר את האלוהות ובה בעת להגביל את האנושות, חוזר ונותן תוקף למוסד הכוחני האנושי העומד ביסודו ואף לנגזרות רעיוניות הנמשכות ממנו.
דוגמה להשלכה שלילית של השימוש בדימוי הוא היחס לעם ישראל כ"בני מלכים". דימוי זה יוצר היררכיה ביננו לבין בני ובנות אדם וחוה אחרים ומעודד אותנו לחשוב על עצמנו כנעלים וכראויים לזכויות יתר. דוגמה אחרת היא הציפייה לציית לדברי רבנים, המייצגים כביכול את דבר המלך ("מאן מלכי? רבנן"), גם כאשר אלו סותרים את האינטואיציות המוסריות שלנו.
אהיה אשר אהיה: שפה אחרת
אישית, אני חווה קושי גדול להתפלל במונחים אלה ומרגישה צורך בשפה אחרת. זה לא פשוט; כיון שדימוי המלך נפוץ כל כך בתפילה, חיפוש שפה אחרת כמוה כחוויה של דג שיצא מחוץ למים וצריך לפתח מנגנון אחר כדי לנשום ולהתקיים. יחד עם זאת, עבורי זהו תהליך הכרחי. אחרים עשו זאת כבר לפני, אך אני רוצה להציע כאן שפה שבעזרתה שינויים קטנים בלשון התפילה יוצרים חווית תפילה שונה מהותית. ברור ששינוי מטבע תפילה הוא עניין שנוי במחלוקת שמעורר הזדהות רק בקרב חלק מציבור המתפללים והמתפללות. אבל אני מציעה למי שמוכנ/ה לפחות להתנסות בכך ביננו לבין עצמנו, לטעום מעט מן התחושה שזה יוצר.
את מושג האדנות אני מעדיפה להחליף במושג 'הוויה', שיש בו משהו פחות מוגדר מלכתחילה, והוא אף מתכתב עם התגלות האל למשה כ'אהיה אשר אהיה'; ואת דימויי המלכות אני מעדיפה להחליף בדימויים של אהבת אותה הוויה לבריותיה. לכן בפנותי אליה אני מתייחסת ישירות לכך. למשל, אם נתחיל בהתחלה, במודה אני: מודה אני לפנייך אהבה חיה וקיימת. את כל המילים מהשורש מל"כ אני מחליפה בשורש אה"ב, למשל: ההוויה אוהבת, ההוויה אהבה, ההוויה תאהב לעולם ועד.
יש שישאלו כעת ודאי על מקומה של היראה. כאן אני מתבססת על הפירוש שהצעתי לפסוק משיר השירים (ח, ו), "עזה כמוות אהבה". הדימוי הרווח, החל מן הציווי הראשון בבראשית "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), הוא של אל היררכי הדורש ציות בעזרת איום במוות. המילים "עזה כמוות אהבה" מבטאות בעיני שאיפה להגיע לחברה שבה גבולות נשמרים מתוך אהבה. כוחה של האהבה לשמור על יחסים מיטיבים בין בני האדם ואף עם הברואים האחרים עז כמו כוחו של האיום במוות.
יום הדין עבורי אינו יום של המלכת המלך או של עמידה כפופה בפני השופט, אלא יום של התבוננות בקשב שלי לעצמי ולאחרים וחיפוש אחר נתיבי פעולה הנאמנים לאהבת ההוויה.
המעבר מיראה לאהבה הוא שלב בהתבגרות. כמו בהתפתחות של ילד/ה שנזקקת בהתחלה לגבולות חיצוניים ברורים, אבל בהמשך מצופה לפתח חשיבה עצמאית, שיקול דעת מוסרי וערכים שיאפשרו לו/ה להיות שותף/ה אחראי/ת בחברה האנושית. אם אדם ממשיך לחיות את חייו בתחושה של פחד, כפיפות ואשמה תמידיים, כנראה שמשהו בחינוך היה לקוי. בתקופת הבגרות השמירה על גבולות אמורה לנבוע מתוך תודעה של אחריות ומתוך מפגש אמיתי עם האחר. אם המפגש הזה מכיל בתוכו את ההפנמה של אהבת ההוויה לכל ברואיה, הוא יכול להפוך למפגש מצמיח ומזין.
יום הדין עבורי אינו יום של המלכת המלך או של עמידה כפופה בפני השופט, אלא יום של התבוננות בקשב שלי לעצמי ולאחרים וחיפוש אחר נתיבי פעולה הנאמנים לאהבת ההוויה. הטקסטים של התפילה הם חלק מן התורה שבעל פה. לכן התפילה צריכה לשמור על רצף עם מקורותיה אך גם להכיל שינוי והתפתחות. בעזרת שינויים קטנים אך עמוקים, חווית התפילה הנוצרת שונה לחלוטין ומאפשרת לי הן להיות חלק מקהילה מתפללת והן להתפלל בשפה שאני מזדהה איתה, גם אם השינויים נעשים ונשמעים ביני לביני בלבד. כך אני יכולה לעבור תהליך משמעותי של חיבור להוויה הגדולה בכל תפילה ותפילה.
מרב מזא"ה היא מחברת הספר "מי זאת עֹלה מן המדבר, שיר השירים - חידה על אהבה וחופש"; תומכת בתהליכי ריפוי וצמיחה בעזרת שיאצו, התאמת תזונה, צמחי מרפא ועוד; מנהלת שותפה של 'מגע' מרכז להכשרת מטפלי שיאצו.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
留言