"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי" (בראשית כ, ט).
דמותו של אברהם אבינו עומדת במרכז קריאות התורה של ראש השנה, בתחילת עשרת ימי תשובה. ביום א' דראש השנה אנחנו קוראים על גירושה של הגר מביתו ומביתה של שרה אמנו. למחרת אנחנו קוראים את הסיפור העוקב, על עקדת יצחק. שני הסיפורים מעוררים תמיהות על התנהגותו של אברהם, שנראה כמי שבנחישותו לקיים את דבר ה' עושה מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ. אלא שגם אם הקריאה בפרשיות אלה מעלה על דעתנו כי אברהם חוטא, היא אינה מעודדת אותנו לראותו בהכרח כדמות מופת לתשובה. בניגוד לדוד המלך, לא מסופר בהן על אברהם שזעק וצם ושכב אפיים ארצה; לא מסופר בהן על תשובה כלל.
אין ספק שמצוות התשובה קשה מאוד, אפילו לאברהם. אפשר להתחמק ממנה בכל מיני טענות ותירוצים. למעשה, לא ברור אפילו באיזו מידה היא מצווה, שהרי היא אינה נזכרת במפורש בתורה. הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל הסביר שהתשובה היא תנועה של האדם אל הקב"ה מרצונו החופשי. השלב הראשון והבסיסי שלה הוא שאנחנו, בני אדם, היכולים לבחור בין טוב לרע, מכירים בכך שעלינו לעשות תשובה; לא בגלל שמצווה זו מפורשת בתורה, אלא משום שהיא פועל יוצא של כל התורה כולה. לפי הצעה זו, התשובה איננה מצוות עשה, אלא מעין חומרה, בחירה שאנו נוטלים על עצמנו לפנים משורת הדין. כשאנחנו פועלים לפנים משורת הדין, אנחנו מחמירים על עצמנו. ולהחמיר זה קשה.
חיים בעולם הזה פירושם שעלינו לפעול ולהפעיל את הבחירה החופשית שלנו, ושאין דרך לעשות זאת בלי לחטוא. הצורך לפשפש במעשינו הוא פועל יוצא מכך שה' ברא אותנו והציב אותנו בעולם. מאותו רגע ואילך, השאלה הפילוסופית אם נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא, נעשית חסרת משמעות.
אפשר להבין את קריאות התורה של ראש השנה ברוח זו. בפרשיות אלה, כמו בכל הסיפורים על אודות אברהם במקרא וגם במדרש, הוא מתגלה כאב-טיפוס של האדם הפועל לפנים משורת הדין. רש"י, בתחילת פרשת נח, משווה בין נח ואברהם כך (בראשית כד, מ): "את האלוקים התהלך נח — ובאברהם הוא אומר "התהלך לפני"… נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".
נח הוא צדיק, אבל הוא צדיק פסיבי. הוא צדיק כי ה' הולך איתו. הוא גם בודד: הוא צדיק בפני עצמו, ואינו מציל אחרים עד שהקב"ה מורה לו לעשות כן. אברהם, לעומת זאת, אינו זוכה לאותו "סעד לתומכו". הוא אינו מתהלך עם האלהים, אלא לפניו. הוא אינו מחכה לו, אלא מקדים אותו — הוא יוזם, הוא חותר למגע עם אלהים ואדם, גם עם אויביו, ועושה מעל ומעבר לְמה שהקב"ה מצווה עליו. ומאחר שהוא יוזם, הוא גם מועד וטועה ונכשל.
גירוש הגר יוכיח. אברהם מציית למצוות ה' האומר לו להיעתר לדרישת שרה ולגרש את הגר ואת הבן שילדה לו. הוא נאמן לקב"ה, ובשם נאמנות זו פועל בניגוד לצו מצפונו. חטאו לא נעלם מעיני הפרשנים; וידועים דברי הרמב"ן על גירוש הגר: "’ותענה שרי ותברח מפניה‘: חטאה אִמנו בעִנוי הזה, וגם אברהם, בהניחו לעשות כן" (בראשית טז, ו). אברהם פועל, אפוא, ותוך כדי כך חוטא. לכן, בשונה מנח, אנו מצפים שיחזור בתשובה; ובעוד נח עובד את ה' מתוך יראה שאינה מביאה לחטא, אברהם עובד את ה' מאהבה. ליבו יוצא אל הקב"ה, ודווקא משום כך מגיע הרגע שבו החטא אינו רק אפשרי, אלא בלתי נמנע. הנאמנות גובה מחיר. על כן אני מבקש להציע שהוא חייב תשובה לא רק על מעשיו, על עצם החטא, אלא גם על ניסיונו להצדיק את מעשיו בטענה שפשוט קיים את מצוות ה', או את מה שנדרש ממנו בנסיבות חייו.
הפעם, סיפור העקדה יוכיח. אברהם נאמן למצוות ה' ושוקד לקיימה. אנחנו יודעים מה הוא מרגיש: כמה מעשה העקידה מהדהד בליבנו בימי מלחמה, כאשר אנחנו, אבות ואימהות, בני ובנות זוג, שולחים את יקירינו לחזית ולסכנת מוות. ולא רק אנחנו: מאז ומתמיד יהודים שחייהם היו בסכנה מצאו עצמם מזדהים עם גבורתו של אברהם אבינו המקבל עליו ללא עוררין את ציוויו הקשה-מנשוא של הקב"ה. ולמרות זאת, הסיפור מעלה תמיהה - במיוחד לאור הצבתו לאחר המשא ומתן שאברהם מנהל עם הקב"ה בניסיון להציל את העיר סדום. אם בסיפור סדום אברהם אינו מוותר, הרי שבסיפור העקדה הוא פועל כמו נח: הוא מקבל עליו את הדין, איננו מתווכח, איננו מנסה להבין. אולי חשב שלא תהיה תועלת בדבר — שהרי למרות כל מאמציו לא עלה בידו להציל את סדום; אלא שאז הוא לפחות ניסה. אילו היה מנסה להתווכח גם עם הציווי לעקוד את בנו, לפחות היה יוצא למסע המבהיל בידיעה שעשה כל מה שביכולתו כדי לשנות או למתן אותו, ואף אם בסופו של דבר הצו היה עומד בתוקפו. לא מדובר כאן באירוע חד פעמי; כך אירע גם כשירד למצרים, ובהמשך לגרר, בתווך בין סדום לבין הר המוריה, כאשר מרוב פחד מסר אברהם את שרה לַשַליטים המקומיים וכמעט הכשיל אותם ואת עמיהם בעבירה חמורה של אשת איש. מי שזוכר כיצד אברהם התווכח על מנת להציל את סדום, אינו יכול שלא לתהות על שתיקותיו לאחר מכן.
אנחנו יודעים מה אברהם הרגיש: כמה מעשה העקידה מהדהד בליבנו בימי מלחמה, כאשר אנחנו, אבות ואימהות, בני ובנות זוג, שולחים את יקירינו לחזית ולסכנת מוות. ולמרות זאת, הסיפור מעלה תמיהה. אם בכל הנוגע להצלת סדום אברהם אינו מוותר, הרי שבסיפור העקדה הוא פועל כמו נח: הוא מקבל עליו את הדין, איננו מתווכח, איננו מנסה להבין. הוא שותק.
למרות הכל, אין בכתובים רמז לכך שאברהם עסק בתשובה. ובכל זאת יש חשיבות במופת של אברהם כשלב בדרך לדוד המלך; לא בגלל שהוא שב במפורש - את זאת איננו יודעים - אלא משום שהוא ממשיך לפעול בעולם, ממשיך לקבל החלטות, להתנסות, תרתי משמע, גם כשהוא יודע שבכל צומת דרכים, כשעליו להכריע בין אפשרויות שונות, הוא עשוי לחטוא. וזה, לדעתי, הצעד הראשון בתהליך התשובה: ההכרה בכך שחיים בעולם הזה פירושם שעלינו לפעול ולהפעיל את הבחירה החופשית שלנו, ושאין דרך לעשות זאת בלי לחטוא.
***
לפני ראש השנה התקיים בקהילה שלי - קהילת ידידיה בירושלים - ערב לימוד לזכר חיים כצמן ז"ל, שנפל בשבעה באוקטובר תוך כדי שהגן על אחרים. הערב הונחה על ידי אימו, חנה כצמן, חברת הקהילה. הנושא היה מחלוקת, ואחד הטקסטים שדנו בהם היה מתוך הברייתא במסכת עירובין (יג, ב) המספרת על אחת מנקודות המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:
שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו.
הצורך לפשפש במעשינו הוא פועל יוצא מכך שה' ברא אותנו והציב אותנו בעולם. מאותו רגע ואילך, השאלה הפילוסופית אם נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא, נעשית חסרת משמעות. אפשר לדון בה שנתיים וחצי, אבל משלב מסוים אין בכך טעם.
ובכל זאת, מהו 'לפשפש'? אדם שיודע שחטא אינו צריך לפשפש במעשיו. אם חטאינו גלויים לנו, אין צורך לפשפש אחריהם. אלא שלפעמים החטא מסתתר בחיים עצמם - במקום שבו חשבנו עד לפני רגע שפעלנו כשורה. לפשפש פירושו להפוך ולהפוך במעשינו, דווקא באותו מקום שאנחנו בטוחים שניקינו, שסידרנו, שהוצאנו ממנו את כל החמץ — כי שם דווקא נמצא את מה שעליו באמת עלינו לחזור בתשובה.
שנה קשה עברה עלינו. היינו קרבן של התקפות אכזריות. אבל לא היינו פסיביים. פעלנו. בהגינם על עצמם ועל המדינה, חיילינו נאלצו להרוג. אלא שעלינו להיזהר. העובדה שהותקפנו ושאנחנו נלחמים על ביתנו אינה מכשירה כל דבר; כל אדם נברא בצלם. כמה קשה לשוב בתשובה בימים כאלה.
שנה קשה עברה עלינו. היינו קרבן של התקפות אכזריות. אבל לא היינו פסיביים. פעלנו. בהגינם על עצמם ועל המדינה, חיילינו נאלצו להרוג. אלא שעלינו להיזהר. למרביתנו נדמה שאנחנו צדיקים גמורים, שבכל צומת פעלנו מתוך צורך אמיתי, שבכל שלב ושלב ובכל רגע ורגע לא הייתה ברירה אחרת. אבל העובדה שהותקפנו ושאנחנו נלחמים על ביתנו אינה מכשירה כל דבר; כל אדם נברא בצלם, וכל אדם שנהרג על ידינו מעבר למה שהכרחי להגנה עצמית — דמו על ראשנו.
כמה קשה לשוב בתשובה בימים כאלה, בשנה כזו. ואפשר שאיננו נכונים עדיין למשימה הזו. אבל לכל הפחות נוכל להכיר בכך שאנחנו בני אברהם אבינו: אנחנו פועלים בעולם ועושים הרבה טוב, אבל אנחנו גם חוטאים. וכאברהם בארץ פלשתים, הנשאל על ידי אבימלך "מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ?... מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי!" - אל לנו לאטום את אוזנינו.
נוסח אנגלי של טור זה פורסם במקביל כאן.
חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי, ומתרגם, חבר קהילת ידידיה בירושלים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.