[דברים שנאמרו בהפגנת מוצאי שבת פרשת ויקהל-פקודי, עמק המעיינות]
סיימנו השבת את קריאת ספר שמות.
היעד הושג: הוקם המשכן. שיא של שיתוף כל העם, כתורמים, כיוצרים כשותפים כולם לעשיה אחת. הפסוקים נשמעים טכניים, אבל הקול העולה מהם הוא קול של עם אחד, מטרה אחת, התנדבות גדולה, שותפות מרגשת.
לפני 75 שנה קמה מדינת ישראל. לא הייתי שם, אבל חייתי כל חיי בתחושה ברורה, שמדינת ישראל קמה רק מכוחו של אותו שיתוף מופלא להשגת מטרה אחת, כח אשר גבר על פערים והבדלים משמעותיים בהשקפות עולם, בתפיסות חברתיות וכו'. על הכח הזה נבנתה כל ההתנדבות המרשימה לשרת, לתרום ולעשות.
לעתים נחלש הכח הזה וגברו המחלוקות, אבל ידענו שהוא קיים.
כבר היינו בעבר בזמנים קשים ממש. אובדן האמון בהנהגה במלחמת יום הכיפורים, ראשי ממשלה נחקרים ומורשעים בשחיתות, ועוד – אבל בירכתי התודעה גם ידענו שהשותפות כאן גדולה מכל המחלוקות. ידענו שיש שותפות, הסכמה, הגינות.
וכעת – לנוכח עינינו נעשה ניסיון לקעקע את כל השותפות הזאת. ניסיון לקרוע את העם. להעמיד חיץ וחומה! ואני חרדה ממש! התפיסה המעוותת שמי שמצליח להקים קואליציה שמייצגת רוב הבוחרים – יכול לעשות במדינה כרצונו, הורסת את המדינה!
הנשיא הרצוג הגדיר את המציאות עכשיו כחלום בלהות של מדינה. "מה שקורה כאן הוא אסון."
התפיסה המעוותת שמי שמצליח להקים קואליציה שמייצגת רוב הבוחרים – יכול לעשות במדינה כרצונו, הורסת את המדינה!
ובתוך האסון הזה נשמעים קולות שותתי דם. ואני מקשיבה להם. אכן – כאב עצום שלא נרפא. כאבם של אנשי גוש קטיף ותומכיהם. כאבם של מי שהרגישו, לעתים קרובות בצדק, שיש יחס של איפה ואיפה מטעם הפרקליטות ומטעם בית המשפט העליון. ומאידך כאבם של מי שנושאים בנטל המדינה כל השנים ומרגישים ששומטים את הקרקע מתחת לרגליהם.
אני מקשיבה לקולות האלו, ולכן אני כאן. כדי לעצור את הטירוף. לעצור את האסון.
כי מה שקורה כרגע בבליץ החקיקה הזה, שנשען על קולות נקמה, הוא הובלה של כולנו לאסון שאין ממנו חזרה. עלינו להציע תיקון. חייב להיות תיקון. אבל יסודו צריכה להיות על יסוד שיתוף ודיבור.
וכרגע הכל מתנהל בטירוף שיסודו הוא: בואו נעשה לעצמנו מה שטוב בשבילנו כרגע, ואחרינו המבול... ויהיה כאן מבול. כי מלאה הארץ חמס!!
החמס אינו רק בחקיקה הנוראה המתרגשת עלינו, אלא מעבר לכך, בהסכמים הקואליציוניים הנוראים. לא אפרט כאן את הבעיות של הכשרת המימון של המשרתים בצבא את אלו שישבו מכח החוק ויהיו פטורים מהשירות. לא אפרט כאן את ההסכמים המעוותים של חלוקת כספים.
אתמקד רק בנושא אחד: מזה שנים רבות מאד אני שותפה למאבק ולמאמצים לקדם זכויות נשים בכל רובד אפשרי. הצלחנו קצת ויש עוד כל כך הרבה לעשות. לא הצלחנו ליצור שיוויון בשכר, לא הצלחנו להביא להגנה מספקת על נשים, לא הצלחנו להגיע לייצוג הולם של נשים באף מערכת, וכעת אנחנו בנסיגה מהמעט שהושג! אבל כעת תימסר ההחלטה באלו משרות תוכלנה נשים לעבוד – לרבנות הראשית, סמכויות בתי הדין הרבניים יורחבו בצורה שלנשים לא תהיה כל עמידה. היום הוצע חוק חדש שגברים מכים יהיו פטורים מאזיקה אלקטרונית. ועוד ועוד... דבר דומה אפשר להגיד על העדה של עולי אתיופיה.
מזה שנים רבות מאד אני שותפה למאבק ולמאמצים לקדם זכויות נשים בכל רובד אפשרי. הצלחנו קצת ויש עוד כל כך הרבה לעשות. לא הצלחנו ליצור שיוויון בשכר, לא הצלחנו להביא להגנה מספקת על נשים, לא הצלחנו להגיע לייצוג הולם של נשים באף מערכת, וכעת אנחנו בנסיגה מהמעט שהושג.
מה מניע את בליץ החקיקה הזה?
שכרון כח. הזדמנות להשיג כל מה שנראה ראוי בעיני החרדים, בעיני בן גביר. והזדמנות מעולה להוציא את הכח לפועל – כשיש ראש ממשלה שתלוי בהם באופן טוטאלי.
ובינתים – אויבינו מחככים ידיהם בהנאה. התבשרנו על ברית בין סעודיה לאיראן. ידידה פוטנציאלית שהפנתה עורף.
אצטט את הנשיא: הדמוקרטיה שלנו היא ערך עליון. מערכת משפט עצמאית ואיתנה היא ערך עליון. שמירה על זכויות האדם, גברים ונשים כאחד, בדגש על מיעוטים ועל הפסיפס הישראלי המיוחד והעשיר, הם ערך עליון. וכן, גם גיוון מערכת המשפט כך שתהיה בית לכלל האזרחים במדינה, הוא ערך עליון. ומערכת יחסים בריאה יציבה וברורה בין הרשויות גם היא ערך עליון. זו נוסחה אפשרית שנמצאת בהישג יד.
"התורה מגבילה את כוח המלך. נביאי ישראל ידעו שהכוח עלול להשחית. הנביאים תולים את חורבן ממלכת ישראל בשחיתות. הסכנה הגדולה ביותר לחברה שתולעת השחיתות תכרסם, שהחברה תקרוס לבור שחור ונורא. אוי למדינה שלא תאפשר ביקורת שיפוטית ומינוי שומרי הסף יינתן בלעדית לשלטון". תקשיבו לחצי העם. קבלו את מתווה הנשיא ותמנעו התנגשות נוראה שמאיימת למוטט את הבית".
פתחתי בפרשת השבוע – אסיים גם בפרשה הזאת. הסיכוי שמשכן יעמוד על תילו, הסיכוי שחברה תעמוד על תילה היא באותה תנועת נפש שהביאה לנדבה הגדולה: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב". כך גם קורה לנו כאן, בכיכר הזאת שלנו – תנועת הנפש להשיב את השיתוף הגדול הזה.
נדיבות הלב תביא לבניה של מעשה המשכן – שכל היריעות חוברות אשה אל אחותה ופני הכרובים איש אל אחיו.
הלואי שינבע מעמק המעיינות, מהעיר הנהדרת בית שאן, אותו קול מחבר שיצמיח מתוך המחאה את הקול הנשמע. יעצור את חורבנה של המדינה ונצא יחד לבניה משותפת.
הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש - מדרשת עין הנצי"ב.