במוצאי שבת נפצע גיל אלכסנדר, חבר קיבוץ מעלה גלבוע, מאבן שנזרקה עליו במהלך הפגנה בעמק המעיינות. כבכמה מוקדים אחרים בארץ, אל מול פני ההפגנה כנגד ההפיכה המשטרית, נערכה הפגנת נגד שהתאפיינה באלימות מילולית ובמקרה זה אף פיזית כלפי המוחים על פעולות הממשלה. ראיתי את הדברים בעיני בשבועיים האחרונים באשדוד, כאשר בזכות התנהגות מופתית של המשטרה נמנעה אלימות פיזית, אך האלימות המילולית זרמה כמים. גיל, אדם מבוגר וצדיק אשר מקדיש רבות מעתותיו לפעילות של צדק למען העשוקים, נפצע בראשו מאבן שלא הושלכה בטעות. אך היד שזרקה את האבן הייתה ארוכה וזרועה נמשכת עד משרד ראש הממשלה בירושלים.
גיל, אדם מבוגר וצדיק אשר מקדיש רבות מעתותיו לפעילות של צדק למען העשוקים, נפצע בראשו מאבן שלא הושלכה בטעות. אך היד שזרקה את האבן הייתה ארוכה וזרועה נמשכת עד משרד ראש הממשלה בירושלים. קיים קשר ישיר בין תכניותיו ופעולותיו של ראש הממשלה ובין האלימות, בעמק המעיינות ובחווארה.
קיים קשר ישיר בין תכניותיו ופעולותיו של ראש הממשלה ובין האלימות, בעמק המעיינות ובחווארה. נרחיק עדותנו לרגע עד לאלכסנדריה שבמצרים במאה הראשונה לספירה, עת שלט באימפריה הרומית הקיסר הידוע לשמצה גאיוס קליגולה. את הפרעות שבצעו תושבים לא יהודים באלכסנדריה במיעוט היהודי (הגדול) בעיר, תיאר בהרחבה בן הזמן והמקום, פילון האלכסנדרוני בספרו "המשלחת לגאיוס". את תחילת הספר מקדיש פילון לעלייתו לשלטון של גאיוס ולאופן שבו השתלט הלה על מוקדי הכוח - הסנאט, מעמד הפרשים ומשפחתו המורחבת - תוך חיסול יריבים וריכוז סמכויות. פילון מתאר את פולחן האישיות שטיפח גאיוס, שהכריז על עצמו כאל ועומד על תפיסתו העצמית של הקיסר ועל מעשיו:
"כלום אפשרית רעה גדולה לעבד מאשר אדון שונא? הן עבדים הם נתינים של הקיסר; ואם לא היה כך בימי הקיסרים הקודמים, כי שלטו במתינות ומתוך שמירת החוקים, הרי היה זה נכון לגבי גאיוס, שהכרית כל אדיבות מנפשו והתמכר בקנאות לפריצות. כי בחושבו את עצמו לחוק, הפר את חוקיהם של המחוקקים בכל מקום, משל היו מלים נבובות. ואילו אנו, לא זו בלבד שסווגנו כעבדים, אלא נמנינו עם הפחות שבעבדים מאז נעשה שליטנו עריץ" (פילון, המשלחת לגאיוס, 119, תרגמה: סוזן דניאל-נטף, כתבי פילון, כרך א, עמ' 85).
פילון, שעסק לא מעט בפילוסופיה פוליטית והתנגד לעריצות ולאי שוויון, הוטרד מעצם התנהגותו של הקיסר. אך הוא הוטרד לא פחות מההשלכות המיידיות:
"כאשר הבין זאת אספסוף האלכסנדרונים המעורב והפרוע, תקף אותנו בחושבו, כי נזדמנה לידו שעת-כושר טובה ביותר. כך חשף את שנאתו השמורה עמו זה כבר והפך הכל לתוהו ובוהו ומבוכה. הם התנפלו עלינו בהשתוללות ובחמת חיות-טרף, כמו הופקרנו על-ידי הקיסר..." (שם, 120-121, עמ' 85-86).
פילון הבין היטב כי השלכותיה של השחתת השלטון אינן מסתכמות באיבוד חירות ובפגיעת המדינה בפרט ובחברה, אלא יש לה השפעה ישירה על איבוד הרסן בתוך החברה עצמה. הקיסר אינו צריך לעודד אלימות באופן מפורש, אך די בהתנהגותו, ברמיסת הנורמות, בערעור המוסדות ובהסתה כנגד מיעוטים ומתנגדים, כדי לתת לגיטימציה לאלימות.
פילון הבין היטב כי השלכותיה של השחתת השלטון אינן מסתכמות באיבוד חירות ובפגיעת המדינה בפרט ובחברה, אלא יש לה השפעה ישירה על איבוד הרסן בתוך החברה עצמה. הקיסר אינו צריך לעודד אלימות באופן מפורש, אך די בהתנהגותו, ברמיסת הנורמות, בערעור המוסדות ובהסתה כנגד מיעוטים ומתנגדים, כדי לתת לגיטימציה לאלימות.
לקראת סוף הספר מתאר פילון את הופעתו בראש משלחת יהודי אלכסנדריה בפני הקיסר, אל מול נציגי האוכלוסייה הלא יהודית בעיר. וכך נראה המחזה:
"ברגע שנכנסנו לפני ידענו על פי מבטו ותנועותיו כי לא אל שופט הגענו, אלא אל קטיגור, שהוא עוין לנו מיריבינו. הן אלה המעשים שעל שופט לעשותם: לשבת בדין עם יועציו, שנבחרו בזכות סגולותיהם הנעלות [...], להעמיד את בעלי-הדין וסניגוריהם משני צדדיו ולהקשיב לפי התור לדברי הקטיגוריה ולדברי הסניגוריה מאידך [...] אך התנהגותו בפועל היתה של עריץ חסר-רחמים בעל ארשת פנים נזעמת ואכזרית. [...] וכך, משהותקפו זכויותינו ונקרעו לגזרים, וכמעט רוסקו כליל ונופצו לרסיסים, נואשנו כי לא היה בנו עוד כוח לעמוד, ולא ציפינו כל העת אלא למוות" (שם, 350, עמ' 145; 366, עמ' 149).
בדיוק רב מבהיר לנו פילון, לפני אלפיים שנה, את הדינמיקה של העריצות - הפגיעה במוסדות, הפגיעה בצדק, דיכוי התקווה ועידוד האלימות. אחתום בברכת רפואה שלמה לגיל ובתקווה לשחר חדש.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמדרשת רוני. ממייסדי ועורכי ישר.