בשמחת תורה, בשבת השחורה, הרבה הבניות התנפצו לרסיסים. בקונספציות הבטחוניות והחברתיות עסקו ויעסקו רבים, והדבר הוא צו השעה וכורח קיומי. אך לי יש מעט לתרום בתחומים אלו. עבורי, האירוע קבר באופן סופי תפיסת עולם שרכשתי לפני כחמישים שנה והפכה במידה רבה למכוננת: התפיסה המודרניסטית-פרוגרסיבית של ההיסטוריה, שהתעצמה על ידי הגותו המרתקת של הראי"ה קוק. המכה הזו הצטרפה לשורת מכות ארוכה באירועים היסטוריים בעם ישראל ובעמים. לא רק ההתדרדרות של האנושות לנאציזם ולרצח המוני, אלא גם תקלות רבות אחרות, חמורות פחות, בהתנהגות מבית ומחוץ. האירועים הקשים האחרונים גרמו לי לחזור לגירסא דינקותא, להבניה הרואה כל אדם, כל פרט באנושות כולה, כמי שאור וחושך מתחרים בתוכו, וכמי שבידו נתונה הבחירה אם וכיצד להתמודד עם הצללים העושים אותו למה שהינו.
עבורי, אירועי השבת השחורה קברו באופן סופי תפיסת עולם שרכשתי לפני כחמישים שנה והפכה במידה רבה למכוננת: התפיסה המודרניסטית-פרוגרסיבית של ההיסטוריה, שהתעצמה על ידי הגותו המרתקת של הראי"ה קוק.
הדברים להלן לא נכתבו מתוך יומרה ישיבתית או אקדמית אלא כמסה אישית וכמעין וידוי. למרות נטיית ליבי לכתיבה פיוטית, אין בי משום געגוע לעולם חרדי ליטאי מדומה, ובוודאי לא לחברה החרדית העכשווית הממשית. המסע שלי אל עברי מבקש לחלץ ממנו תובנות שתעזורנה לי להתמודד עם הרוע בתוכנו ועם הרוע הרצחני המטורף שניצב מולנו, כגלים סוערים שלא נותנים מנוח.
* * *
היינו בחורי ישיבה צעירים בארץ ובחו"ל. התקופה היתה תקופה תוססת. רוחות שונות ומגוונות נשבו בישראל ובעמים במקומות שונים בתבל, וגם בנו. לשואה הייתה נוכחות מתמדת ברקע, אך לצד זאת הייתה תחיה יהודית אדירה. באביב תשכ"ז, 1967, מדינת ישראל יצאה מסכנה קיומית בנצחון ניסי מזהיר, ובמפתיע חזרנו למקום המקדש ולחבלי ארץ שרק חלמנו עליהם. באופן שאי אפשר היה לחזות מראש, עולם הישיבות, שהחל כצל קלוש של עולם שחרב, פרח והתפתח. גם חצרות חסידים קמו לתחיה והקליטו ניגונים, ואלו חדרו אלינו, ואיתם ניגוני שלמה קרליבך. ריחות של תרבויות תורניות למדניות שצמחו באגן הים התיכון החלו להעשיר את עולמנו. המפעל ההתיישבותי של בני עקיבא פרץ קדימה, וקיבוצים ומושבים שיתופיים צצו כפטריות אחר הגשם. גם ישיבות ההסדר פרחו. הלמדנות של ישיבות ליטא ושל ר' חיים מבריסק ותלמידיו הקסימה אותנו, אך כך גם עבודת המידות של תנועת המוסר. באמריקה, בחורי ישיבה כמונו, בעיקר המודרניים יותר, היו פעילים במאבק לשחרור יהדות רוסיה מחד ובתנועה לשוויון זכויות לשכנינו בקהילה השחורה מאידך.
ככלל, לימוד מחשבת ישראל לא היה מפותח בישיבות. לא למדנו אמונות ודעות לרס"ג ולא מורה נבוכים ולא כוזרי ולא הגות יהודית של העידן החדש, גם לא באיצטלה של לימוד אמונה. כחצי שעה ביום למדנו "מוסר": בעיקר מסילת ישרים לרמח"ל, שערי תשובה לרבינו יונה ואורחות צדיקים; מעט מן התלמידים למדו תומר דבורה או חובת הלבבות. ספרים אלו נלמדו כספרי הדרכה לתיקון המידות, וכמעט ולא עסקנו ברקע ההגותי של המחברים או בגישתם לשאלות ברומו של עולם. תוצאת המהפכה החינוכית של הרב ישראל סלנטר ניכרה בנו היטב, בדגש על תיקון המידות ועל מה שבין אדם לחבירו (עיין בפחד יצחק לגר"י הוטנר, שבועות מא, ובמאמרי הראי"ה). בחלק ניכר מהישיבות הייתה גם שיחת מוסר שנתן ה"משגיח". לעתים קרובות המשגיח היה בוגר ישיבות המוסר באירופה ששרד והביא עמו ניחוח מעולם שנכחד. את שמו של הרב קוק שמענו בעיקר כגדול בתורה שתמך במפעל הציוני ולימד זכות על תופעת החילון, אך להוציא תלמידים בודדים ותלמידים ממרכז הרב לא למדנו את כתביו.
הלמדנות של ישיבות ליטא ושל ר' חיים מבריסק ותלמידיו הקסימה אותנו, אך כך גם עבודת המידות של תנועת המוסר. באמריקה, בחורי ישיבה כמונו, בעיקר המודרניים יותר, היו פעילים במאבק לשחרור יהדות רוסיה מחד ובתנועה לשוויון זכויות לשכנינו בקהילה השחורה מאידך.
מבחינות רבות, חיינו היו שטופים באופטימיות. ראינו את מדינת ישראל משגשגת, את עולם התורה המגוון קם לתחיה; ראינו כיצד מאבקים לטובת האדם באשר הוא בעולם כולו החלו לשאת פרי. למרות שבתנועת המוסר היו צלילים קשים של חשבון נפש נוקב ושל פסימיות, ולמרות הדגש על מלחמת היצר, האווירה בישיבות לא הייתה עגמומית כי אם מלאת שמחת חיים. תמונת העולם שנתגלתה לפנינו הדגישה את המורכבות של האדם, שֶׁשְּׁנִיּוּת טמונה בו: יצר טוב ויצר רע, רוח וחומר, מרץ ועצלנות, שכל וסכלות, יכולת להתדרדר לתהום בצד כח לעלות במעלות המידות הטובות ויראת הרוממות. רוח חיובית נשבה, אף על פי שבתקופתנו שרד רק צל קלוש של שיטת המוסר החיובית של הסבא מסלובודקה - "גדלות האדם". שיטה זו הדגישה שהאדם הוא יצירת שיא בבריאת העולם משום שהוא ניחן ביכולת לבחור את דרכו, ויכולת זו היא שזיכתה אותו בתואר צלם אלקים, שכן זו תכונת בוראו כביכול.
שיטת הסבא הדגישה שהמודעות למעמד הנשגב של האדם הבורא עולמות מתוך בחירה חפשית, היא היא שתנחיל את תחושת האחריות הראויה לבן תורה, במיוחד כאשר היא כוללת בתוכה גם מודעות למעמד הנשגב של חבירו ושל כל בני האדם. הכרנו אך מעט מתורת הסבא אך ידענו שדרש מתלמידיו להתלבש יפה כביטוי חיצוני למעמדם הנשגב כבני אדם. איזכור של שיטתו לווה בדרך כלל באמירה צינית לפיה 'כל מה שנשאר מתורת הסבא היא מגבעת מצוחצחת', שכן תלמידי ישיבת חברון שהקים הסבא ניכרים היו בהתהדרות בלבוש אפנתי.
שיטת הסבא מסלובודקה הדגישה שהאדם הוא יצירת שיא בבריאת העולם משום שהוא ניחן ביכולת לבחור את דרכו, ויכולת זו היא שזיכתה אותו בתואר צלם אלקים, שכן זו תכונת בוראו כביכול.
* * *
ככוכב מזהיר פרץ הראי"ה קוק לעולמינו. הרבה נקודות בכתביו משכו אותנו בחוזקה: הכנות, ההתמודדות עם שאלות שהזמן גרמן, החופש והעושר המחשבתי, ההשקה הברורה בין דבריו לתופעות מקבילות בהגות הכללית. אך יותר מכל, נדמה לי, האופטימיות הנסוכה בדבריו התאימה לנו. עמדנו יד ביד עם רבה של יפו והמושבות על המזח ביפו והסתכלנו ברוגע שעל פני הים. בריזה נעימה נשבה מהמערב ועמה רוח האופטימיות. אולי לרגע הרגשנו בעיניו כשהוא צופה לתהומות שמתחת לפני הים ורואה בהם סערה רועשת וגועשת, אך אנו לא צללנו לתהומות אלא נסחפנו באופטימיות.
"תורת ההתפתחות,
ההולכת וכובשת את העולם כעת,
היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה,
יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות.
ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות,
היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם,
כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. [...]
ההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד',
ההויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה,
ועליתה היא כללית כמו פרטית עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט [...]"
(אורות הקודש ב, תקלז; קובץ א', תפה ותשפ).
הקורא הנבון יחוש גם בקטע זה, שכולו שיר ושבח לאופטימיות, צלילים אחרים: "כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה". ואולי גם בנו פה ושם יאוש התבצבץ. אך טרם הכרנו לא את רבי נחמן ולא את הרב שג"ר, ונדמה לי שגם הוא עצמו עדיין שרוי היה באוירה האופטימית של הדור.
אמנם לפני כן, כשהיינו עוד יותר צעירים, רבותינו מתנועת המוסר פצעו אותנו והנחילו לנו עמדה אחרת, ריאלית יותר, באשר לאופי האנושות כולה, הכוללת את כלל ישראל ואותנו. אך ראינו את הפצעים הללו כפצעי בגרות שנעלמים עם הזמן, בעוד אנו נלך מחיל אל חיל. השיחות ששמענו מהמשגיח נראו עתה כטיול במדבר בארץ ציה וצלמוות, בהשוואה לעולמו של הראי"ה שנגלה לפנינו.
ככוכב מזהיר פרץ הראי"ה קוק לעולמינו. הרבה נקודות בכתביו משכו אותנו בחוזקה; אך יותר מכולן, נדמה לי, היתה זו האופטימיות הנסוכה בדבריו.
* * *
דא עקא, הזמן עושה את שלו והחלומות מתנפצים על המזח, ויחד עם האורות מסביבנו אנו רואים צללים רבים, צללים שונים ומגוונים באדם; ואמנם לא הרי חושך גמור כהרי עננה מציקה, לא הרי רשעות כהרי סכלות, לא הרי רצח כהרי ניצול. ולצערנו עוד ארוכה הרשימה. זרחה עלינו החמה היוקדת ועמה חזרו קולות מהעבר. הם חוזרים בעוצמה ומהדהדים בנו היטב: האדם נברא בצלם בוראו וניחן בתכונת יוצרו, כביכול; ברצון חופשי וביכולת בזעיר אנפין לבנות עולם או להחריבו. האדם בגדלותו יכול להיטיב או להרע, להתנהג כאדם או כפרא אדם, ללכת ביושר או בעקמומיות, להקשיב ברגישות או לאטום את אזניו. השלמנו עם האמת הגלויה: המאבק ברוע מבחוץ ומבפנים הוא מנת חלקנו; ובעל כרחנו נעלמה לנו התמונה היפה, האופטימית, של התפתחות ש"עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט". לכן חוזרים אנו לטפס טיפוס שנדמה כסיזיפי, לחזק את הטוב, ולהלחם ברוע שבנו ובזולתנו. ואולם, בניגוד לסיזיפוס, אנו יוצאים נשכרים מן הטיפוס, כי גדלות האדם מתגלה בנכונותו להיאבק.
עוזבים אנו אפוא את המזח ביפו ומטפסים חזרה לסניף של ישיבת סלובודקה, ישיבת חברון, שהפכה את כבוד האדם וגדלותו למוקד בתורה מתוך תפיסה ריאלית, הגורסת שניתנה באדם האפשרות לעלות אך גם ליפול; ליפול אפילו לתהומות של רוע מוחלט בחסות שפה דתית קלוקלת.
"[...] 'זה ספר תולדות אדם' מרמז לכל התורה,
שכל התורה כולה ספר תולדות אדם ושהשם אדם כלל כל מין האנושי,
כי כל הדורות, למרות כל ירידותיהם ונפילותיהם,
ראויים הם שנבראו בשבילם כל עידוני הבריאה כמו לאדם הראשון,
בגלל כח הבחירה שיש בהם".
(אור הצפון חלק א, ספר תולדות אדם).
"ומפרעה אנו למדים לכל אדם עד כמה מגיע כוח הבחירה שלו בין טוב בין למוטב מן הקצה עד הקצה.
וכבר לימדונו חז"ל שבכל אדם טבועים כוחות אלקיים מופלאים ניגודיים זה לזה,
זה לעומת זה עשה אלקים.
מצד אחד טבוע בו 'אל זר' כפי שדורשים חז"ל: "לא יהיה בך אל זר" –
'איזהו אל זר שבגופו של אדם? זהו היצר הרע' (שבת קה, ב).
בכוחו לרדת לעמקי תהום ולהפוך את גופו למציאות של רע, ליצר הרע בעצמו,
עד כדי כך שהוא רואה את ה' לפניו בחושיו ובכל זאת הוא מתמרד כנגדו;
ומצד שני טבוע בו חלק אלו' ממעל,
שעל אף ירידתו האיומה ביותר,
יש בו כוח הבחירה להתרומם מעל כל רשעתו ולהפוך אותו היצר הרע ליצר טוב,
את ה"אל זר" שבגופו למלאך טוב,
ולהתעלות עד רום שמים [...]".
(אור הצפון חלק ב, כוח הבחירה).
* * *
עיקר תורת הסבא מסלובודקה נאמרה בהתמודדותו של הפרט. אך עם העלאת הישיבה לארץ ישראל ניכרה גם מגמה של התחברות כלשהי למפעל הציוני. מגמה זו נשארה עמומה ומגומגמת. אנו לעומת זאת רואים בבירור שהפרט אינו מסוגל להתמודד כראוי ללא השתלבות מלאה בחברה, ושלחברה כולה תפקיד מכריע בהתמודדות; אלא שזו לא תצלח בלי העצמת חשבון הנפש של האדם הפרטי. לא קל לעשות זאת: תפקידן של החברה הדתית והחברה האזרחית הוא לבקר תדיר את סדרי החברה ואת מנהיגיה האזרחיים והדתיים, אך עליהן לעשות זאת מתוך אמפתיה. שכן האדם המכיר היטב את הישגיו וכשלונותיו יודע שאינו מסוגל לשפוט את זולתו כמלך עליון, אלא כמלך אביון. כעת המשימה היא לקחת את תורת גדלות האדם מתורת הפרט של תלמידי ישיבה לנחלת הכלל; מגדלות אדם בודד לגדלות המין האנושי - לטובת החברה הישראלית ולטובת החברה האנושית כולה.
האדם בגדלותו יכול להיטיב או להרע, להתנהג כאדם או כפרא אדם, ללכת ביושר או בעקמומיות, להקשיב ברגישות או לאטום את אזניו. השלמנו עם האמת הגלויה: המאבק ברוע מבחוץ ומבפנים הוא מנת חלקנו; ובעל כרחנו נעלמה לנו התמונה היפה, האופטימית, של התפתחות ש"עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט".
חוזרים אנו אפוא להלחם על דמות האדם כדי ליצור עולם מעט יותר טוב, מתוך מודעות לכך שאין בהכרח סוף טוב ואין טוב מוחלט באופק; כי גדלות האדם תלויה בכחו להיטיב או להרע, וכי אפשר תמיד שאנו או זולתנו נבחר ברע. אך נכונים אנו בזאת להיבחן.
הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.