[דברים שנאמרו בועדת החינוך של הכנסת, כ' באדר תשפ"ג]
כשהייתי תלמידה בבית הספר, הייתה לי ולרוב התלמידים במדינת ישראל, מחברת חומה שנדרשנו אחר כך לעטוף, למען הסדר הטוב. וכולנו ידענו שמתחת לעטיפה של מחברת דפתר, רשומות המילים "כולנו אומרים תודה, בבקשה, סליחה". בלי זה לא היה בית ספר, גם היום בלי המילים האלו ומה שהן מסמנות אין אפשרות קיום לבית ספר. אלו מילות נימוס ודרך ארץ, שכידוע - קדמה לתורה. מה שקורה היום, ללא עטיפה, זו בריונות, ההיפך מהמילים האלה שמכוונות את האדם לקחת אחריות על מעשים שהיא או הוא עושים.
כמנהלת, אני יודעת שעל כל תלמידה שלי לקחת אחריות כי בלי זה היא רק תפגע ותיפגע. ההצדקה הכי טובה לחפזון הפראי שבו המהפכה המשפטית מתבצעת היא הסתתרות מאחורי המגן של דמוקרטיה רובנית. העובדה שהרוב בחר במחוללי ההפיכה, היא רק חלק אחד מהמשוואה שמרכיבה את המושג של דמוקרטיה. בידוד המרכיב של שלטון הרוב משאר חלקי המשוואה של שלטון דמוקרטי הוא במילים אחרות - מה שעשו לי וששנוא עלי אעשה לחברי. זוהי נקמה. בבית ספר יש לזה שם – בריונות. גם אדם שנפגע בעברו לא רשאי לחזור על אותה פעולה כנקמה. דווקא הוא צריך לדעת את מחיר הכאב והסבל. הערך העליון הזה הוא הבסיס לכל כך הרבה מצוות מן התורה. אנא שימרו עליו.
מנהל או מנהלת בית ספר חסרים את הפריוויליגיה של קביעת חוקים באופן תאורטי. החוקים שנחוקק בבית הספר מיועדים עבור בני אדם מאוד ממשיים, הנמצאים באחריותנו ורווחתם המוחשית מוטלת על הכף בכל החלטה שנקבל. המילה בעברית שמסמנת את ההשלכה של המעשים שלי על עצמי ועל אחרים היא אחריות והשורש שלה הוא המילה אחר. אחר ממשי מאוד נפגע מכם באופן אנוש ומההתנהלות שלכם שמפרקת את הפרדת הרשויות. גם אם בית המשפט העליון זקוק בעינכם לתיקון, לא יעלה על הדעת למחוק את המוסד האחרון שמגביל את שכרון הכח של מי שתופסים את השלטון וללא צל של ספק זקוקים לריסון. כל ילד מבין זאת, מה אתם לא רואים? הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית היא תנאי לכינונה. כי הכח מביא איתו שכרון, הכח מסמא את עיננו ומכוון אותנו לראות את מה שאנחנו רוצים לראות ולא את מה שאנחנו צריכים לראות בממלכה. בלי דמוקרטיה אין לנו כלום, כלום. איך אפשר אחרי המכות שאתם מנחיתים, לחנך תלמידות ותלמידים בתיכון לכבד את המדינה, לאהוב אותה, לשרת בצבא שלה?
הכח מביא איתו שכרון, הכח מסמא את עיננו ומכוון אותנו לראות את מה שאנחנו רוצים לראות ולא את מה שאנחנו צריכים לראות בממלכה. בלי דמוקרטיה אין לנו כלום, כלום.
ועוד על בריונות.
כמנהלת בית ספר אני עושה כל שביכולתי כדי לחנך באופן מעשי לדמוקרטיה, מקיימת הצבעות של כולן בנושאים שונים כדי לכבד את דעת רוב התלמידות ולתרגל אזרחות טובה. זאת מסורת רבת שנים אצלנו בבית הספר, למדנו את כללי ההתנהגות הזו מיאנוש קורצ'ק וסטפנה וילצ'ינסקה שנהגו כך בבית היתומים שניהלו בורשה. הם קיימו את הפעולות הדמוקרטיות, מכבדות האדם הללו גם בזמן השואה. אז גם אנחנו, בבית הספר, מעודדות פעילות נמרצת של מועצת תלמידות, של כתיבת עיתון, מלמדות אזרחות ביראת קודש.
כמנהלת, אני מרגישה את הפיתוי שבא עם השליטה, פיתוי של השלטת סדר היום שחשוב לי על כולן, מורות ותלמידות. אבל בחינוך, המטרה היא להשפיע ולא לשלוט, ולנסות ככל האפשר להימנע מהפעלת כוח שלא לצורך. זה התרגום של מושג הכבוד במרחב הציבורי שלנו וכך צריך שיהיה בכל מקום. לכן אני גם יודעת שאחד התפקידים הכי חשובים במנהיגות היא לדאוג לחלש, למיעוט, לזו שאין לה חברות ונמצאת לפיכך בסכנה, למשפחה שאין לה כסף לתשלום, לילדה שאין לה כסף לאבחון. זאת העבודה שלי. העבודה שלכם היא לשרת את האזרחים והאזרחיות, כולן וכולם. גם אלה שהורסים לכם את תמונת המציאות הרצויה. דמוקרטיה רובנית היא רשעות. האנשים שהכי זקוקים להגנה לא יכולים לצעוק, קוראים לזה צעקת הדל. ובינתיים אתם בממשלה הורסים את שרידי מדינת הרווחה שכל כך התגאנו בה כעם בעבר. כמה קל להרוס וכמה קשה עבדו אחרים לפניכם בשביל לבנות אותה. מדינת הרווחה שלנו היתה פאר, והיא היתה בין השאר האפשרות למסד בחוק את החלק המפואר שבמצוות התורה, המורשת שלנו שלא יכלנו לקיים בשנות הגלות. הרי התורה מונה עשרות מצוות עשה ולא תעשה שקוראות לכם בממשלה לשמוע את האחר שנברא בצלם בדיוק כמוכם. לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה. התורה מלאה במצוות האוסרות עליכם לשכוח מה שקרה לכם במצרים בדיוק כדי שלא תהפכו להיות פרעה. ואם הרשות היחידה שעוד שומרת על המעט הזה צריכה תיקון תתקנו – אבל כולם רואים אתכם, אתם המנהיגים והדוגמה האישית מחרידה, אל תטביעו את כולנו. לא, לא כך.
התורה מונה עשרות מצוות עשה ולא תעשה שקוראות לכם בממשלה לשמוע את האחר שנברא בצלם בדיוק כמוכם. לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה. התורה מלאה במצוות האוסרות עליכם לשכוח מה שקרה לכם במצרים בדיוק כדי שלא תהפכו להיות פרעה.
והערה אחרונה על חשיבה בקורתית ועל בקורת עצמית. כשיש הרבה אנשים יש דרמה, יש חיכוכים, אנשים לא מרוצים, אין הרמוניה לאורך זמן, ככה זה בני אדם. כמנהלת אני חייבת להיות קשובה לאי נחת. תהיו גם אתם קשובים. תתבוננו גם אתם בבקשה על מי הם אלה שיוצאים כעת לרחובות, אי הנחת שממלאת את הכיכרות והרחובות שלנו היא זעקה של אזרחים אחראים, המשרתים את המדינה ולא מחכים שהמדינה תשרת אותם, אזרחים שלא מוכנים להטביע את הספינה שכולנו נאחזים בה. אנשים יוצאים כעת לפוליס, כלומר לעיר, והופכים שוב באופן אקטיבי ליצורים פוליטיים כי שיניתם את כללי המשחק לא את תוכנו. זה מה שנקרא בשפת תלמידים "לא פייר". וזה מה שנקרא בשפת האתיקה לא הגון.
לא, אי אפשר לחנך כשהאויר דחוס באי הגינות, תעשו טוב, תרדו מהעץ שבניתם לכולנו, תנו לנו לשוב ולנשום ואז כשיהיה פה אויר, ומנהיגי העם יעשו את שלהם ונוכל אנחנו לשוב ולעשות את שלנו.
סופי פפר היא אשת חינוך. מנהלת בית-ספר פלך בירושלים (בשבתון). נשיאת עמותת רוח צעירה.