פרשת הדרכים ההיסטורית שאליה נקלעה ישראל מאז יצאה תוכנית ההפיכה המשטרית לדרכה באחד עשר בינואר האחרון, העלתה מאז שלל אסוציאציות היסטוריות ואקטואליות מתבקשות, מגרמניה עד הונגריה דרך שריפת האסמים בירושלים ערב חורבן הבית השני. כל אסוציאציה היסטורית היא מטבעה מוגבלת ומאירת עיניים כאחד. מוגבלת, מכיוון שאין שני תרחישים אנושיים זהים לחלוטין, לא מבחינת ההקשר ולא מבחינת סדר ההתרחשויות. מאירת עיניים, שכן, נקודות הדמיון העולות על פני השטח מצביעות לעיתים על מקבילות עומק, והן חושפות בפנינו חוקיות מסוימת, המאפשרת לעיתים לחזות מה יהיו השלכותיהם של האירועים בטווח הקצר והארוך.
באתי לדון כאן בקצרה באירוע היסטורי כזה, אשר למיטב ידיעתי טרם הועלה לדיון, מן הסיבה הפשוטה שהוא נוגע לזירת התרחשות שולית למדי עבור הישראלי המצוי. 'שאלת המלוכה' הוא כינויה של פרשה שהסעירה את בלגיה לאורך חמש שנים. משבר זה התחיל עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945 והסתיים רק ב-31 ביולי 1950, היום בו העביר מלך הבלגים לאופולד השלישי את ראשות המדינה לבנו על רקע מרי אזרחי מדמם וחסר תקדים בהיקפו.
'שאלת המלוכה' הוא כינויה של פרשה שהסעירה את בלגיה לאורך חמש שנים. משבר זה התחיל עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945 והסתיים רק ב-31 ביולי 1950, היום בו העביר מלך הבלגים לאופולד השלישי את ראשות המדינה לבנו על רקע מרי אזרחי מדמם וחסר תקדים בהיקפו.
תחילת שאלת המלוכה הבלגית בסוף מאי 1940, כאשר, לאור סכנת התבוסה המיידית, סירב לאופולד השלישי להתלוות אל ממשלתו אל מחוץ לשטחה של בלגיה. ב-28 במאי, במעמדו כראש הכוחות המזויינים ולאור המצב הנורא בחזית, הורה המלך על כניעת הצבא הבלגי בפלנדריה. כניעה זו הותירה את האגף הצפוני של בנות הברית חשוף בפני המתקפה הגרמנית והאיצה כנראה את תהליך ההתפוררות של הכוחות הצרפתים והבריטים בשעות האפילות ההן.
שאלת חוקתיותה של החלטת לאופולד השלישי, שהתקבלה ללא אישור הממשלה כפי שדרשה החוקה הבלגית, נתונה בדיעבד למחלוקת פרשנית משפטית ואין טעם להיכנס לדקויותיה כאן. הנקודה החשובה מבחינתנו היא שלמחרת הכניעה הבלגית, הטיל ראש הממשלה הצרפתי פול ריינו בנאום רדיו את מלוא כובד האחריות לתבוסת בנות הברית על כתפי המלך. ראש הממשלה הבלגי, הובר פיירלו, שלא נותר חייב אף הוא, גינה בנאום רדיופוני את ההחלטה כבלתי חוקתית ואת המלך כמי שהתנתק מעמו וכמי שסמכותו למלוך פקעה מעצם העובדה שהעמיד עצמו כנתין תחת עריצותו של שלטון זר. נרטיב זה התקבע בחלק ניכר של הציבור הבלגי עד סוף המלחמה.
בקיץ 1944, אחרי פלישת בנות הברית לנורמנדי, הגלו הגרמנים את המלך, והוא שוחרר על ידי האמריקאים עם רעייתו על אדמת גרמניה. אלא שבכך הסאגה רק התחילה. הממשלה הבלגית סירבה לקבל את המלך חזרה לארצו, והיא אף חוקקה חוק שהתנה את שיבתו בהחלטה משותפת של שני בתי הפרלמנט. בהעדר הרוב הפרלמנטרי הדרוש, גורל המלך נותר כשאלה התלויה מעל ראשן של הממשלות הבלגיות לאורך שנים. על מנת לפתור באופן סופי את המשבר הועלתה לבסוף השאלה למשאל עם, אלא שתוצאותיו וההחלטות שהתקבלו בעקבותיהן רק הביאו את הממלכה הקטנה והשלווה למדי לפיצוץ מהדהד.
מדוע ראוי לבחון את המקרה המעניין הזה בימים אפלים כל כך? מכיוון שלפנינו דוגמה מרתקת של רוב המנסה להעביר החלטה שהיא טאבו – טאבו ממש - עבור המיעוט בנסיבות היסטוריות ספציפיות; מכיוון שבין התומכים למתנגדים עבר קו שבר מוקדם ועמוק בהרבה ממה שהתגלה בתוצאות המשאל – תוצאות שהן רק סימפטום לאותו קו שבר; מכיוון שהמרי האזרחי ניצח; ומכיוון שמרגע פרוץ המשבר הוא היה צפוי לייצר גלי הדף שיזעזעו את החברה והפוליטיקה הבלגית עוד שנים רבות מאוד אחריו, הרבה אחרי 'סיומו הרשמי' – כפי שאכן קרה.
במשאל העם שנערך במרץ 1950, חמש שנים מתום המלחמה, זכו התומכים בחזרת המלך ברוב גדול לכאורה. כ- 58% של אומרי הן מול 42% של אומרי לאו. אלא שפיענוח תוצאות המשאל חשפו קו שבר תהומי בין צפון הממלכה דובר הפְלֵמית לבין דרומה דובר הצרפתית. כ- 72% מתושבי פלנדריה שבצפון בלגיה תמכו בחזרת ליאופולד השלישי בעוד ש- 58% מתושבי וולוניה דוברת הצרפתית התנגדו נחרצות. ראוי לציין כאן, בהערה שאינה הערת אגב כלל, כי המחקר ההיסטורי מוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים שמידת שיתוף הפעולה של הפלמים עם הנאצים היה גדול לאין ערוך מזה של הוולונים (ראו למשל כאן). על כך גם יעיד ההבדל שביחס ליהודים בשני אזורים אלה בזמן הכיבוש. לא ניתן אפוא להתעלם מהמתאם שבין מוכנות הפלמים לתמוך בחזרתו של לאופולד לבין המידה שבה הכילו את הכיבוש הגרמני על אדמתם.
המלך שהורשה לחזור בעקבות רוב מצביעי ההן ואשרור ההחלטה בפרלמנט חזר לבריסל ב-22 ביולי. למחרת היום כבר שבתו הכורים במכרות וולוניה, שביתה שפשטה כאש בשדה קוצים עד שכללה את כל איגודי העובדים בחבל ארץ זה תוך ימים. תחנות כוח הושבתו, מסילות ברזל הושחתו, ואף נמל אנטוורפן, המצוי דווקא בחלק הפלמי, שותק. בתהליך אסקלציה צפוי כל כך, השביתות והמחאות הפכו לאלימות יותר ויותר, והביאו את המשטרה - באירוע הזכור כטראומטי מכל - לירות על המפגינים ולהרוג ארבעה מהם. תוך שבירת כלים רבתית, התחילו ארגוני המחאה בתכנון מצעד על בריסל כדי להביא להדחת המלך. האחרון, משלא נותרה לו כל ברירה, הודיע על נטישת הכתר והעברתו לבנו תשעה ימים בלבד אחרי חזרתו.
בימים ההם, בזמן הזה: מבלגיה לישראל
מדוע ראוי לבחון את המקרה המעניין הזה בימים אפלים כל כך? מכיוון שלפנינו דוגמה מרתקת של רוב המנסה להעביר החלטה שהיא טאבו – טאבו ממש - עבור המיעוט בנסיבות היסטוריות ספציפיות; מכיוון שבין התומכים למתנגדים עבר קו שבר מוקדם ועמוק בהרבה ממה שהתגלה בתוצאות המשאל – תוצאות שהן רק סימפטום לאותו קו שבר; מכיוון שהמרי האזרחי ניצח; ומכיוון שמרגע פרוץ המשבר הוא היה צפוי לייצר גלי הדף שיזעזעו את החברה והפוליטיקה הבלגית עוד שנים רבות מאוד אחריו, הרבה אחרי 'סיומו הרשמי' – כפי שאכן קרה.
גם אנחנו, בני המחנה הליברלי בישראל, כמו הוולונים בבלגיה ב-1950, מוצאים את עצמנו במיעוט, גם אם פרלמנטרי בלבד. הבחירות האחרונות, שאיש אינו מערער על תוקפן, העלו לשלטון ממשלה שעבור רוב חבריה הדמוקרטיה, מסתבר, היא בעיקר מושא לחיסול. גם עבורנו, כמו עבור הוולונים ב-1950, החלטת הרוב פורצת טאבו. הוולונים לא היו מוכנים לקבל חזרה על כסא המלוכה אדם שזוהה יותר מכל עם חרפת הכניעה לגרמנים ועם התנהלות בלתי חוקתית ברגעי המשבר הקשים ביותר של ארצו.
גם אנחנו, בני המחנה הליברלי בישראל, כמו הוולונים בבלגיה ב-1950, מוצאים את עצמנו במיעוט, גם אם פרלמנטרי בלבד. הבחירות האחרונות, שאיש אינו מערער על תוקפן, העלו לשלטון ממשלה שעבור רוב חבריה הדמוקרטיה, מסתבר, היא בעיקר מושא לחיסול. גם עבורנו, כמו עבור הוולונים ב-1950, החלטת הרוב פורצת טאבו. הוולונים לא היו מוכנים לקבל חזרה על כסא המלוכה אדם שזוהה יותר מכל עם חרפת הכניעה לגרמנים ועם התנהלות בלתי חוקתית ברגעי המשבר הקשים ביותר של ארצו. הם לא היו מוכנים. ויהי מה. יהיה הרוב של אומרי ההן אשר יהיה, הטאבו חסין מפני החלטות של רוב קונטינגנטי. גם עבורנו, ויש לומר זאת מפורשות, לו ממשלת נתניהו השישית לא הייתה נשענת על רוב של 64 חכ"ים אלא על רוב עגול של 100 חברים, תכניתה להפיכת הדמוקרטיה הישראלית לאיי חורבות לא היתה הופכת ללגיטימית יותר. הדמוקרטיה אינה מעניקה למנגנון הכרעת הרוב את הלגיטימציה לחסל אותה.
גם אנו, כמו הוולונים ב1950, נמצאים בדינמיקה של מרי אזרחי, הצובר כמו כל אירוע מסוג זה מומנטום פנימי. האסקלציה היא תחזית ריאלית, אך ככל שהמרי האזרחי הבלתי-אלים יתעצם – כך סיכוייו להצליח יגברו. אם נהיה מסוגלים לומר לעצמנו דמוקרטיה ויהי מה, הניצחון שלנו מובטח.
יהיה הרוב של אומרי ההן אשר יהיה, הטאבו חסין מפני החלטות של רוב קונטינגנטי. גם עבורנו, ויש לומר זאת מפורשות, לו ממשלת נתניהו השישית לא הייתה נשענת על רוב של 64 חכ"ים אלא על רוב עגול של 100 חברים, תכניתה להפיכת הדמוקרטיה הישראלית לאיי חורבות לא היתה הופכת ללגיטימית יותר. הדמוקרטיה אינה מעניקה למנגנון הכרעת הרוב את הלגיטימציה לחסל אותה.
גם בישראל, כמו בבלגיה של 1950, אחד עשר בינואר 2023 הוא תאריך מכונן. מה שאירע בו הוא פצצה שהוטלה על החברה הישראלית ושגלי ההדף שלה יזעזעו את מדינתנו עוד זמן רב מאוד. יהיה המוצא אשר יהיה, הצד שיפסיד לא יוכל לראות במנגנוני קבלת ההחלטות ובחוקי המשחק מסגרת שהוא עודנו מסוגל להזדהות איתה. לאחר נפילתו של לאופולד השלישי, הפלמים בבלגיה חשו שהכרעת הרוב נחטפה מהם והתביעות לפירוקה של בלגיה רק גברו מאז. גלי ההדף של משבר המלוכה נמנו על הסיבות שהביאו את הממלכה הקטנה לאמץ עם השנים מבנה פדרטיבי שרק העמיק את הנתק בין שני האזורים הלשוניים.
גם אנו, כמו הוולונים ב1950, נמצאים בדינמיקה של מרי אזרחי, הצובר כמו כל אירוע מסוג זה מומנטום פנימי. האסקלציה היא תחזית ריאלית, אך ככל שהמרי האזרחי הבלתי-אלים יתעצם – כך סיכוייו להצליח יגברו. אם נהיה מסוגלים לומר לעצמנו דמוקרטיה ויהי מה, הניצחון שלנו מובטח. הפיכת ישראל לפדרציה, לעומת זאת, היא אפשרות פיקטיבית בלבד.
הפיכת ישראל לפדרציה, אפשרות שהועלתה לאחרונה בתקשורת וברשתות החברתיות, ונזכרה במבט ביקורתי גם בכתב עת זה (במאמרו של ד"ר שרגא ביק), היא אפשרות פיקטיבית. לא ניתן יהיה לחלק תא שטח כל כך קטן כמו ישראל, שני שלישים משטחה של בלגיה, לשתי ישויות פוליטיות עצמאיות. לא רק הגודל קובע כמובן. הוולונים והפלמים יושבים באזורים גיאוגרפיים מובחנים היטב, בשונה מן המחנות בישראל. שום חלוקה גיאוגרפית לא תפתור את שאלת הנטל הביטחוני והכלכלי הרובץ על כתפי המשרתים. שום חלוקה לא תפתור את שאלת גבולותיה החיצוניים של הפדרציה הישראלית. הרשימה עוד ארוכה.
ממשלת עוועים כפתה עלינו תסריט מסויט. קשה מאוד לראות כיצד ישראל נחלצת ממנו בשלום. אבל בשעה הקריטית הזו, על כל אחד להתייצב לצד המרי האזרחי לשם הצלת הדמוקרטיה. יהיה המוצא אשר יהיה, זה הצד הנכון של ההיסטוריה.
ינאי ד. לוין הוא מחנך בבית ספר דתי בירושלים, אב לשישה, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.