[מאמר זה נכתב מלכתחילה כמכתב לחבר בעקבות רצח שירה בנקי ז"ל (30 ביולי 2015), ולאחר מכן נועד על ידי מחברו לפרסום ב'ידיעות אחרונות', אך לבסוף לא פורסם. למרבה הצער, הרלוונטיות שלו לא נחלשה מאז. מערכת ישר מודה לתמר פרידמן על הזכות לפרסמו כאן לראשונה, ביום השנה השמיני לרצח. המאמר רואה אור כפי שיצא תחת ידי מחברו, בתוספת כותרת מטעמנו, ובעריכה לשונית קלה שבקלות.]
* * *
בחורף תרצ"ח (אוקטובר 1937), בשיאו של מה שמכונה "המרד הערבי" (1939-1936), כאשר יהודים, בהם נשים וילדים, נרצחו באכזריות מקוממת, ועל רקע פעולות תגובה של צעירים יהודים שפגעו בערבים ללא הבחנה, פרסם מנהיגה ההיסטורי (והנשכח) של אגודת-ישראל בירושלים, משה בלוי, מאמר בעמודו הראשון של ביטאונה של אגודת-ישראל בירושלים, "קול ישראל", תחת הכותרת "לא תרצח". בימים קשים אלה לחברה הישראלית כולה וליהדות הדתית בפרט, מן הראוי לצטט קטע מתוך מאמר זה:
"לא תרצח, לא תרצח בלי שום תנאים, לא תרצח מתוך שנאה ואיבה, לא תרצח מתוך נקמה, בין נקמת יחיד בין נקמת עם, לא תרצח אחיך (יהודי) ולא תרצח את מי שאינו אחיך (שאינו יהודי), לא תרצח נפש-אדם (שלא ע"י בית דין) אפילו אם ידוע לך שהאדם הזה הוא רוצח..." בימים אלה, על רקע תמונות קשות של צעיר חרדי שפרץ לתוך קהל מפגינים עם סכין שלופה בידו כדי לפגוע בבני אדם "בשליחות השם", ותמונות אחרות של צעירים וצעירות בעלי זהות דתית מובהקת שעושים מעשה לינץ' בצעיר ערבי, תמונות המשודרות לכל רחבי העולם, עולים הרהורים קשים על מה שמתחולל בחברה הדתית, זו החרדית וזו הדתית-לאומית.
כך כתב מנהיגה ההיסטורי והנשכח של אגודת-ישראל בירושלים, משה בלוי, על רקע פעולות תגובה של צעירים יהודים שפגעו בערבים ללא הבחנה בשיאו של מה שמכונה "המרד הערבי" (1939-1936): "לא תרצח, לא תרצח בלי שום תנאים, לא תרצח מתוך שנאה ואיבה, לא תרצח מתוך נקמה, בין נקמת יחיד בין נקמת עם, לא תרצח אחיך (יהודי) ולא תרצח את מי שאינו אחיך (שאינו יהודי), לא תרצח נפש-אדם (שלא ע"י בית דין) אפילו אם ידוע לך שהאדם הזה הוא רוצח..."
רבים יקומו ויאמרו שאלה מעשים של יחידים מופרעים וקיצוניים ואין להאשים בהם את החברה הדתית כולה. יש הרבה אמת חברתית בטענה זו. הרוב המכריע בחברה הדתית, החרדית והדתית-לאומית, מסתייג בצורה זו או אחרת ממעשים כאלה הנעשים לכאורה תחת אצטלה דתית. אך זו רק חלק של האמת. האמת החברתית מורכבת הרבה יותר. מעשים של קנאות-דתית-אידיאולוגית, שבמסגרתה יוצאים אנשים לרצוח את אלה הנתפסים בעיניהם כ"רשעים", כמשתייכים לאויב מר ואכזר וכיו"ב, גם אם הם כשלעצמם בודדים ויוצאי דופן, אינם מתקיימים בחלל חברתי ריק. כמעט תמיד מדובר באנשים הפועלים במסגרת מורכבת שניתן לחלקה לשלושה מרכיבים עיקריים.
המרכיב הראשון הם אותם בודדים, לעתים יוצאי דופן, היוצאים לעשות את מעשה האלימות הקנאית, ה"קדושה". אלה הם "הקנאים האקטיביים". אך מסביב לקנאים אקטיביים אלה ישנם בדרך כלל מעגלים חברתיים רחבים הרבה יותר. ישנו המעגל הראשון התומך, המעודד, הטופח על השכם וכו'. וישנו בדרך כלל מעגל רחב יותר, שגם אם אינו מסכים לאמצעים, הוא מסכים עם המטרה הקדושה (במרכאות ושלא במרכאות); הוא מבין את הרקע של המעשה/המעשים; אינו מוכן לגנות. וישנו המעגל הרחב יותר שאינו מסכים ואינו מבין ואף מתנגד, אך אינו מוכן, בגלל סיבות אישיות וחברתיות, "להלשין" ו"למסור" את הקנאים האקטיביים למשטרה. את אלה, גם אם הם שונים זה מזה אידיאולוגית וחברתית, ניתן לכנות "קנאים פסיביים"; הם המרכיב השני. וישנו, בדרך כלל, מרכיב שלישי, המנהיגות הדתית-אידיאולוגית. זו נותנת את הלגיטימציה לפעולת הקנאים מלכתחילה ופעמים רבות גם בדיעבד. לפעמים היא "רק" מסרבת לגנות בפה מלא את המעשים הקנאיים.
מעשים של קנאות-דתית-אידיאולוגית, שבמסגרתה יוצאים אנשים לרצוח את אלה הנתפסים בעיניהם כ"רשעים", כמשתייכים לאויב מר ואכזר וכיו"ב, גם אם הם כשלעצמם בודדים ויוצאי דופן, אינם מתקיימים בחלל חברתי ריק. כמעט תמיד מדובר באנשים הפועלים במסגרת מורכבת שניתן לחלקה לשלושה מרכיבים עיקריים: קנאים אקטיביים, קנאים פאסיביים, ומנהיגות דתית-אידיאולוגית הנותנת את הלגיטימציה לפעולת הקנאים מלכתחילה ופעמים רבות גם בדיעבד. לפעמים היא "רק" מסרבת לגנות בפה מלא את המעשים הקנאיים.
כל אלה מציירים תמונה מורכבת של מעשי קנאות דתית-אידיאולוגית. מנהיגות דתית-אידיאולוגית אחראית, וציבור דתי-אידיאולוגי אחראי, חייבים לתת עליהם את הדעת, כאשר מתרחשים מעשים שלקנאות דתית, של רצח, ושל ניסיונות לרצח, שהעושים (הקנאים האקטיביים) מתרצים אותם בשם צו דתי ו/או אידאולוגי. פרשת "עגלה ערופה" (דברים כא, א-י) מראה שגם המקרא היה מודע למציאות חברתית מורכבת זו. זקני העיר שבתחומה הקרוב נמצא הרוג שלא נודע מי הרגו, חייבים להביא קרבן ולהישבע ש"ידינו לא שפכו את הדם הזה", לא משום שהם חשודים בכך שהם במו ידיהם ביצעו רצח, אלא משום שבצורה ישירה או עקיפה, על ידי אי גינוי ברור ותקיף של מעשי קנאות-דתית היכולים באופן ישיר או עקיף להביא לרצח, הם נעשו, במודע ושלא במודע, שותפים לפשע של הריגה.
מנהיגות דתית יהודית, זו החרדית וזו הדתית-לאומית, צריכה להבין את השלכותיה מרחיקות הלכת של הקנאות הפסיבית על כל מרכיביה.
משה בלוי ומנהיגים דתיים אחרים, הבינו שזה הוא מבחנה של מנהיגות ובעיקר של מנהיגות דתית יהודית. מנהיגות דתית יהודית, זו החרדית וזו הדתית-לאומית, צריכה להבין את השלכותיה מרחיקות הלכת של הקנאות הפסיבית על כל מרכיביה, הן ביחס לאופייה של החברה הדתית כולה והן ביחס למעמדם וביטחונם של יהודים רבים הפזורים בעולם.
פרופ' מנחם פרידמן ז"ל (1936 - 2020) לימד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ועמד בראשה כמה פעמים. ממייסדי תחום חקר החברה החרדית. שימש יועץ לועדות שעסקו בחברה זו, כגון ועדת טל. היה שותף למחקרים בינלאומיים שהוקדשו לחברות פונדמנטליסטיות, וטבע מושגים חשובים כגון 'חברת הלומדים'.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.