זו תקופה קצת מבלבלת בחייהם של שומרי מצוות רבים. מאז הבחירות האחרונות, וביתר שאת עם כל מה שהתרחש ועדיין מתרחש אחריהן, חלק לא מבוטל מאיתנו מרגיש שהוא חסר בית, שהממשלה הזאת, בה מהווים שומרי המצוות רוב, לא מייצגת אותו ואת ערכיו, ואפילו מייצגת ערכים הפוכים לחלוטין. נדמה שהציונות הדתית והחברה החרדית נמצאים פסע מהגשמת החלומות שעליהם התחנכנו, ופתאום מתבהר לחלק מהם שהחלום הוא בעצם סיוט. לא מדובר ברוב שומרי המצוות ואפילו לא במחציתם, ובכל זאת מדובר (ככל הנראה) בקבוצה לא מבוטלת.
מטבען של תקופות מעבר כאלה, היא מולידה גם כתיבה ובירורים פנימיים על האמונות והדרכים שבהן עלינו לפסוע. גם תנועת נאמני תורה ועבודה התגייסה למשימה (וצריך להכיר לה טובה על כך), ופרסמה לאחרונה מניפסט שכותרתו "ציונות דתית מתונה", ואשר נכתב בידי הרב ד"ר עידו פכטר.
המניפסט הוא מסמך מעניין לקריאה וניסיון יפה להתחיל בהתקנת שפה לכל אותם חסרי בית. מצאתי את עצמי מסכים עם חלק גדול מהדברים, גם אם יש לי תהיות לגבי כמה מהבחירות שנעשו במסמך (למשל - המסגור של "ציונות דתית" בדווקא, ההתעלמות מענייני מעמד וכלכלה, ועוד). אבל הדבר המרכזי שהפריע לי הוא המסגור של כל זה כ"מתינות".
המניפסט "ציונות דתית מתונה" מאת הרב ד"ר עידו פכטר הוא מסמך מעניין לקריאה ונסיון יפה [...] אבל הדבר המרכזי שהפריע לי בו הוא המסגור של כל זה כ"מתינות".
"ציונות דתית מתונה", כותב הרב ד"ר פכטר, אפשר לזהות כ"דרך האמצע, המוכרת מהספרות הפילוסופית והדתית". במקום אחר הוא כותב ש"המתינות אינה פשרנות. בעוד פשרנות מבטאת רפיון רוח, המתינות מבטאת עוצמה… היא קוראת לאדם להקשיב למגוון רחב של קולות וכוחות ולתת להם מקום בעולמו, אך מתוך כך לאזן ביניהם ולהגביל אותם כדי לתת להם את משקלם הנכון".
אין לי מחלוקת עקרונית עם דברים אלה, אבל נדמה לי שבעת הזאת, הקול והטון שחשוב שישמעו הם אחרים. כשהרמב"ם כותב בשמונה פרקים על חשיבות ההליכה בדרך הממוצעת, אותה דרך אמצע עליה כתב הרב ד"ר פכטר, הוא מתאר גם מצב בו חובה דווקא לנטות, בצורה זמנית, אל הקיצוניות. הוא מתאר אדם קמצן באופן קיצוני, שרוצה להירפא מהנטיה הרעה הזאת. כדי לעשות זאת, כותב הרמב"ם, בגלל הנטיה החזקה שלו לצד הקמצנות, לא מספיק שהוא ינסה להרגיל את עצמו להיות נדיב. עליו להתרחק תחילה אל הפזרנות, ואחרי שינהג בפזרנות כמה פעמים או תקופה מסויימת, עליו לחזור בחזרה אל דרך האמצע של הנדיבות. ובלשונו של הרמב"ם: "צריך לכון אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות - אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו בהפך".
המציאות היום היא מציאות קיצונית. ערכים ודעות שעד היום היו יחסית בשוליים, או אוזנו בידי ערכים או גורמים אחרים, מובאים למרכז הבמה. זו תקופה שבה התנהלות דורסנית הופכת לחוק, כמעט בלי התחשבות במגבלות הכוח והשררה. תקופה שבה אלימות וגסות הופכות לשפה שגורה ולדרך ביטוי מקובלת, והשחיתות מותרת בראש חוצות.
זו תקופה שבה השאלה היסודית והבסיסית ביותר - האם בני האדם כולם, בלי יוצא או יוצאת מן הכלל, נבראו בצלם הא-ל, וככאלה שווים בבסיסם, וביחס לו הם ראויים - נוכחת במלוא תוקפה בכמעט כל מחלוקת שקורעת עכשיו את ישראל. ובתקופה כזאת אנחנו צריכים להתרגל לומר גם לא.
גדלתי בבית מדרש ובמקום שבו לא פסלו ספרים והוגים כמעט בכלל. למדתי באופן אישי ובקבוצה בספרים של הרב קוק והרב עוזיאל, וגם של הרב מסאטמר והחזון איש, של חסידים, מתנגדים ואנשי תנועת המוסר, של הרב טאו והרב שרלו, וגם של חוקרי תנ"ך ומחשבת ישראל. בעצמי קראתי ולמדתי גם מספריהם של הוגים לא יהודים ולא אורתודקסים. אני שמח וגאה על המקומות שבהם למדתי וגדלתי, וארצה שילדיי ילמדו ויחיו בבגרותם במקומות דומים. יחד עם זאת, אני מרגיש שהמציאות הנוכחית בה אנחנו נמצאים, כאשר יהודים הם אלה שמחזיקים בכוח ובשררה, ושומרי מצוות בתוכם (ובמידה רבה במקום מרכזי מאוד בהם), נדרש משהו נוסף.
אנחנו צריכים לומר באופן ברור ובקול רם שיש עמדות שאי אפשר להשמיען כיום, ובוודאי שאי אפשר לקבלן כעמדות לגיטימיות. אין לי שום יכולת, יומרה או סמכות להכריע במחלוקת בין הרמב"ם לר' יהודה הלוי בנוגע להבדל האונטולוגי בין יהודים לשאינם יהודים, והאם "באמת" יש הבדל מהותי שמצדיק להוסיף לארבע דרגות הבריאה "דומם, צומח, חי, ומדבר" גם דרגה חמישית "ישראל", ואני בטח לא מעוניין להחרים את ספריו הנפלאים של ריה"ל. מה שאני כן יודע הוא שהמחשבה הזו, שיהודי נעלה על לא יהודי באופן מהותני, יצאה מזמן מתחומי הדיון התיאורטי בבית המדרש, ובישראל של היום היא מתרגמת למציאות מדממת ונוראית, שהשלכותיה חמורות. ולכן, לימוד הכוזרי היום לא צריך להיות ב"מתינות", אלא בתקיפות: תקיפות שאינה מקבלת עמדה זו של הכוזרי, מזהירה מפני השלכותיה ומבכרת על פניה עמדות תורניות אחרות שקיימות במסורת שלנו. זו רק דוגמא קטנה משלל נושאים שקיימים במסורת ובספרות התורנית.
המחשבה הזו, שיהודי נעלה על לא יהודי באופן מהותני, יצאה מזמן מתחומי הדיון התיאורטי בבית המדרש, ובישראל של היום היא מתרגמת למציאות מדממת ונוראית, שהשלכותיה חמורות. ולכן, לימוד הכוזרי היום לא צריך להיות ב"מתינות", אלא בתקיפות: תקיפות שאינה מקבלת עמדה זו של הכוזרי, מזהירה מפני השלכותיה ומבכרת על פניה עמדות תורניות אחרות שקיימות במסורת שלנו.
על מנת שנוכל למלט את עצמנו ואת ילדינו, הגיע הזמן לקרוע את עצמנו מזרמים מסויימים שקיימים במסורת שלנו, ולהגדיר כתועבה גמורה חלק מהאמירות ומהמעשים שמתפרסמים בפי רבנים ושומרי מצוות בני ימינו. לא אלמן ישראל, ויש לנו מספיק על מי לסמוך במסורת העשירה שלנו, בהלכה ובאגדה, גם בלי להזדקק לאותם חלקים.
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא חבר ב"שמאל האמוני".