"למחות את זרע עמלק"
בחשבון הטוויטר של ינון מגל חיילים שרים בהתלהבות, "את עזה אני בא לכבוש, ולחיזבאללה נותן בראש, את הסיסמה שלנו מכירים, אין בלתי מעורבים, ובמצווה אחת דבֵק, למחות את זרע עמלק". מכל הדברים הנוראים שבסרטון הזה, אני רוצה להיטפל למה שנמצא לכאורה בשוליים: האמת היא שאין בתורה מצווה כזאת "למחות את זרע עמלק", והביטוי עצמו, "זרע עמלק", מאוחר הרבה יותר. המצווה שקראנו בפרשת זכוֹר (דברים כה, יז-יט) היא: "תמחה את זֵכֶר עמלק", וכך מופיע גם במקבילה בספר שמות (יז, יד) שנקרא בפורים. מדוע הוחלף "זֵכֶר עמלק" ב"זֶרַע עמלק"? אולי בגלל ש"למחות את הזֵכֶר" נשמע "גלותי" מידי, אנֶמי מידי, אבסטרקטי מידי, עניין של תודעה ורוח וזיכרון. אנחנו, יהודי השרירים, תן לנו למחוק את חווארה, לשטח את עזה, לתת בראש, למחות את הזרע.
שני כתובים המכחישים זה את זה
החלפת ה"זֵכֶר" ב"זֶרַע", כלומר, החלפת המופשט בקונקרטי, מאפשרת גם לדלג על המתח הפנימי בין שני הכתובים המכחישים זה את זה בפרשת זכוֹר – שפותחת במילים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", ומסתיימת במילים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".
מצד אחד "לא תשכח" ו"זָכוֹר" ומן הצד השני – "תמחה את זכר עמלק". אז, רגע, מה בעצם צריך לעשות? לזכור את עמלק או למחות כל זיכרון ממנו? לזכור או למחות את הזֵכֶר? למה הדבר דומה, למתפללים שבכל פעם מרעישים ברעשנים כדי למחות את זכר המן, אבל אז מבקשים מהקורא או הקוראת לחזור על הפסוק כי חייבים להזכיר את המן, וחוזר חלילה.
מצד אחד "לא תשכח" ו"זָכוֹר" ומן הצד השני – "תמחה את זכר עמלק". אז, רגע, מה בעצם צריך לעשות? לזכור את עמלק או למחות כל זיכרון ממנו? לזכור או למחות את הזֵכֶר?
כמובן שאפשר לפרש כמו חיילינו, ויש להודות שזו הפרשנות המקובלת, שב"למחות את הזֵכֶר" אין הכוונה למְחִיָּיה מן הזיכרון אלא לחיסול פיזי. המצדדים בקריאה הזו מוצאים סימוכין בדברי שמואל המצווה את שאול בהפטרה לשבת זכור (שמואל א טז, ג): "עַתָּה, לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה—מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר", אבל מתעלמים מן המילה "עַתָּה" בראש הפסוק, מכך שמצוותו של שמואל — בדומה למלחמות אחרות בספרי הנביאים שאין לי כוונה לסנגֵר עליהן — לא נבעה מפרשת זכוֹר ולא היתה ציווי לדורות, אלא מלחמת אד הוק, "הוראת שעה" (והשוו מנחת חינוך, תר"ד). יתר על כן, קריאה כזאת בפרשת זכוֹר, קריאה שמכריחה אותנו לעשות פליק-פלאק לאחור — מקריאה ליטראלית של "זכוֹר" (מלשון, זיכרון) לקריאה מטאפורית של "תמחה את הזֵכֶר" (שיש כמוה במקומות אחרים במקרא) — מתעלמת מהאיכויות הספרותיות של פרשת זכוֹר, מבחירת המילים המיוחדת ומן ההופעה הכפולה והמחורזת של השורש זכ"ר — "זכוֹר את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים", ו"תמחה את זֵכֶר עמלק מתחת השמים" — ומן המתח המפורש-כמעט, המובנֶה, בין שתי היקרותיו.
לזכור ששכחנו
הבלבול הזה הזכיר לי את סצנת הסיום של הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "כשהארי פגש את סאלי". בסוף הסרט, במסיבת ערב השנה החדשה הארי וסאלי סוף סוף מכירים באהבתם ההדדית, כשברקע נשמע השיר: "Should auld acquaintance be forgot, and never brought to mind", ובעברית צחה: "והיה אם ידידים ותיקים יישכחו ולא ייזכרו עוד". הארי המאוהב מביט אל סאלי ותוהה בקול רם: "מה המשמעות של השיר הזה? כל חיי אני לא מבין מה המשמעות של השיר הזה, 'והיה אם ידידים ותיקים יישכחו'. האם זה אומר שעלינו לשכוח ידידים ותיקים? או שזה אומר שאם במקרה שכחנו אותם, עלינו לזכור אותם, שזה בלתי אפשרי כי כבר שכחנו אותם". וסאלי, שהיא בדרך כלל הרצינית בין השניים, משתפת פעולה ועונה: "אולי זה פשוט אומר שאנחנו צריכים לזכור ששכחנו אותם. או משהו כזה". ובחזרה אלינו, כיצד ניתן לקיים גם את "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", וגם את "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק"; האם עלינו למחות את זכר עמלק, או שזה אומר שאם מחינו את זכר עמלק, עלינו לזכור אותו, שזה בלתי אפשרי כי כבר מחינו אותו, ואולי זה פשוט אומר שאנחנו צריכים לזכור ששכחנו אותו, או משהו כזה.
ניסוי פסיכולוגי מפורסם הידוע בשם: "ניסוי הדוב הלבן" שנערך באוניברסיטת הרווארד בשנת 1987, עסק בבעיה דומה. המשתתפים והמשתתפות בניסוי קיבלו הוראה אחת פשוטה: הם התבקשו לתת למחשבותיהם לשוטט בחופשיות, אבל מה שלא יהיה, אסור להם לחשוב על דוב לבן. כמובן שדובים לבנים אינם נוהגים לחלוף במוחו של האדם הסביר, אבל בניסוי שלנו, מרגע שדימוי הדוב הלבן נשתל במוחם של המשתתפים, הם לא הצליחו להפסיק לחשוב עליו ולהיזכר בו. בשורה התחתונה, מה שהניסוי הוכיח זה שאי אפשר לזכור לא להיזכר. אי אפשר לזכור שצריך למחות את הזֵכֶר.
כמו אדם שמדפדף באלבום תמונות ישן
מי שעוד הבין את הכשל הפנימי של שתי ההוראות המתנגשות היה לא אחר מרבי יהודה הלוי, המשורר היהודי-ספרדי מן המאה השתים עשרה. כידוע יהודה הלוי יצא בערוב ימיו למסע מפרך ויש שיגידו, מופרך, מספרד למצריים, ומשם אל ארץ ישראל. היציאה למסע המסוכן דרשה ממנו הרבה ביטחון שמדרך הטבע לא תמיד היה לו, והרבה מאוד מאמצי שכנוע של הסביבה וגם שלו עצמו. השירים המפורסמים שלו, "לבי במזרח", "יפה נוף", "ציון הלא תשאלי" ואחרים, היו, לפחות במידה מסוימת, חלק ממאמצי השכנוע האלה.
לכך שייך גם השיר "הציקתני תשוקתי", שהוא, בעיניי, אחד השירים היפים ביותר והמפוכחים ביותר של ריה"ל: הֱצִיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חַי / לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחַי // עֲדֵי כִּי [תשוקתי] לֹא נְטָשְׁתְנִי לְנַשֵּׁק / בְּנֵי בֵיתִי וְאֶת רֵעַי וְאֶחַי, // וְ[מרוב תשוקתי] לֹא אֶבְכֶּה עֲלֵי פַרְדֵּס נְטַעְתִּיו / וְהִשְׁקִיתִיו, וְהִצְלִיחוּ צְמָחַי! // וְלֹא אֶזְכֹּר [את תלמידיי] יְהוּדָה וַעֲזַרְאֵל / שְׁנֵי פִרְחֵי יְקָר, מִבְחַר פְּרָחַי, // וְ[לא אזכור] אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר כַּבֵּן חֲשַׁבְתִּיו, / [שהוא] יְבוּל שִׁמְשִׁי וְטוּב גֶּרֶשׁ יְרָחַי [בן טיפוחיי שטיפחתי ביום ובלילה], // וְכִמְעַט אֶשְׁכְּחָה בֵּית הַתְּפִלָּה / אֲשֶׁר הָיוּ בְמִדְרָשָׁיו מְנוּחַי, // וְאֶשְׁכַּח תַּעֲנוּגֵי שַׁבְּתוֹתַי / וְהַדְרַת מוֹעֲדַי וּכְבוֹד פְּסָחַי [...].
ככל שיהודה הלוי מתקדם עם הרשימה של הדברים שצריך לשכוח, הוא הופך ליותר ויותר נוסטלגי. המאמץ לשכוח נוחל כישלון מפואר ואף מעמיק, שלא ברצונו, את הזיכרון. כמו הפסיכולוגים בהרווארד וכמו הארי וסאלי, גם יהודה הלוי מבין בסוף שאי אפשר לצוות את הזיכרון לשכוח.
יהודה הלוי יודע שכדי לממש את תשוקתו לנסוע מזרחה — "עֲדֵי אֶמְצָא הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהַי / וְשָׁמָּה אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי וְשִׂיחַי" — עליו להתנתק, רגשית ופיזית, מכל מה שעלול להזכיר לו מאיפה בא ולמשוך אותו בחזרה. לכן הוא עורך רשימה מסודרת, שחלילה לא ישכח את כל מה שהוא צריך לשכוח: בֵּיתו [האם יש כאן רמז לאשתו, לפי לשון חז"ל?], רעיו, אחיו, תלמידיו, בית הכנסת ובית המדרש, ימי שבת וחג. ואולם, כמו אדם שמדפדף באלבום תמונות ישן רגע לפני שהוא זורק אותו לפח, ככל שיהודה הלוי מתקדם עם הרשימה של הדברים שצריך לשכוח, הוא הופך ליותר ויותר נוסטלגי. המאמץ לשכוח נוחל כישלון מפואר ואף מעמיק, שלא ברצונו, את הזיכרון. כמו הפסיכולוגים בהרווארד וכמו הארי וסאלי, גם יהודה הלוי מבין בסוף שאי אפשר לצוות את הזיכרון לשכוח.
כשל לוגי, מעשי ומוסרי
המצווה למחות את עמלק חזרה השנה לאופנה. כבר בתחילת המלחמה פרשת זכוֹר צוטטה באיגרת לחיילים שיצאה מטעם נתניהו (אחר כך חסידיו הסבירו שכוונתו לא הובנה כהלכה); בערב החתימה על העסקה להשבת החטופים(!), עירית לינור הזהירה בטור שלה, "לא עיסקה [להחזרת החטופים] תסכל את המוטיבציה של מפלצות חמאס, אלא ניצחון. וכיבוש", וחתמה בסימטריה מלאכותית ונוראה: "היהדות אכן מצווה על פדיון שבויים. היא מצווה גם על מחיית עמלק"; במה שמשתולל בימי הפורים האלה בעלוני המגזר אני פוחד להסתכל. ואולם, הפרשנות שלהם, כמו כל פרשנות (גם שלי), מעידה על הפרשן, לא פחות ממה שהיא מעידה על הטקסט שהוא מפרש.
היישום של מצוות זכוֹר על מלחמת עזה הוא לא רק אנכרוניסטי, אלא נצמד לפרשנות בלתי הכרחית (וכפי שראינו, אפילו שיבוש) של מילות הפסוקים; פרשנות המתעלמת משני הכתובים המכחישים זה את זה. הכתוב השלישי שמכריע ביניהם נמצא בקריאת התורה לפורים, שם התורה קובעת כי "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז), מלחמה לה'.
היישום של מצוות זכוֹר על מלחמת עזה הוא לא רק אנכרוניסטי, אלא נצמד לפרשנות בלתי הכרחית (וכפי שראינו, אפילו שיבוש) של מילות הפסוקים; פרשנות המתעלמת משני הכתובים המכחישים זה את זה.
ואותנו – אותנו התורה מצווה בפרשת זכוֹר לזְכּוֹר-למחות-את-הזֵכֶר; לזכור-לשכוח, והופכת את הפנטזיה המסוכנת של מְחִיָּיה מוחלטת וניצחון מוחלט, לכשל לוגי ואין עוד צורך לומר, מעשי ומוסרי. האם אנו חייבים להילחם באויבינו? כמובן שכן, בכפוף לחוק הישראלי והבינלאומי, אבל בשום אופן לא באצטלה של מלחמת מצווה.
ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.