בשנים האחרונות מתנהל דיון ציבורי על היחס הלא נוח שבין שינוי האקלים וילודה (ראו למשל כאן וכאן). פרשנים וצייצנים טוענים שאסור להביא עוד ילדים — עוד אנשים צורכים ומקלקלים – לעולם השברירי שלנו, שהוא כה צפוף ומתחמם וכבר עומד בסכנה קיומית. ויש, כמובן, שמגינים על השאיפה הטבעית והעתיקה להוליד וללדת (עזרא קליין הוא דוגמה טובה לכך).
בימים אלה, אנחנו נתקלים במשבר כפול. אם לא די בכך שהעולם החומרי משתנה ומסתכן על פי קצב הנמדד בדורות, גם המציאות היומיומית שלנו התהפכה כהרף עין. אזלו תחושות הביטחון והאופטימיות. בצל האלימות, הפחד, הכאב, הכעס, והשבי, אנו מגלים ש"יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא). נשאלת השאלה: לתוך עולם כזה נביא ילדים?
בימים אלה, אנחנו נתקלים במשבר כפול. אם לא די בשינוי האקלים, גם המציאות היומיומית שלנו התהפכה כהרף עין. אזלו תחושות הביטחון והאופטימיות. בצל האלימות, הפחד, הכאב, הכעס, והשבי, אנו מגלים ש"יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא). נשאלת השאלה: לתוך עולם כזה נביא ילדים?
במאמר אישי ומרתק לפני שבעה חודשים, העיתונאית האמריקאית ג'סיקה ווינטר התמודדה עם בעיית האקלים והילודה וסיכמה לעצמה ש"ייתכן שהפחד שֶׁהִרְגַּשְׁתְּ לאקלים שלנו… היה רק ממלא מקום לפחד מהכוח שאת מייעדת לעצמך בהפיכתך לאימא של מישהי - לא הפחד לגרום נזק לכדור הארץ אלא לבן אדם שבו שאת הכי אוהבת". מסתבר אכן שהדאגה שלנו לאקלים בולטת דווקא ביחס לילדים, שאנחנו ממילא דואגים להם תמיד. אלא שזאת לא רק דאגה, כי אם גם אשמה. ווינטר ממשיכה: "זאת הרי הייתה את, ולא אף אחד אחר, שביקשת ממנה להיוולד, שבחיים שלך לא רצית משהו יותר, והיא נאלצה, ועכשיו תראי מה עשית" (המאמר המלא פורסם בניו-יורקר, כאן).
על כרחך אתה נולד
הילדים שלנו לא בחרו להיוולד, בדיוק כמו שאנחנו לא בחרנו. כך מזכיר רבי אלעזר הקפר במסכת אבות (ד:כב): "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
אנחנו נוצרים בעל כרחנו, ומאז אותו רגע אנחנו קיימים תמיד לפני הקב"ה וברצונו של הקב"ה, למרות שצורת הקיום משתנה כשאנו עוברים משלב לשלב. אבל בדברי רבי אלעזר הקפר טמון רעיון קשה ומפתיע: "על כרחך אתה חי". האם כך עלינו לראות את החיים עצמם, את הרגעים המעטים שלנו בעולם הזה? נראה שמנוסחת כאן השקפת עולם מדכאת ביותר הגורסת כי בדרך כלל אנשים לא רוצים לחיות.
רבותינו הבינו את דברי רבי אלעזר הקפר באופנים שונים. לפי אברבנאל (נחלת אבות על אבות ד: כא), מדובר בחוסר הזהירות של האדם והשגחת הקב"ה עליו: "כי אתה בנטותך אל התאוות כבר היית מת כפי מעשיך אם לא כי שומר פתאים ה' (תהילים קטז, ו)". זה לא שהאדם רוצה מוות, אלא שנטיותיו הטבעיות מוליכות אותו לשם, והקב"ה מציל ומחייה אותו.
"על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". בדבריו אלה של רבי אלעזר הקפר (אבות ד, כב) טמון רעיון קשה ומפתיע. האם כך עלינו לראות את החיים עצמם, את הרגעים המעטים שלנו בעולם הזה?
לפי בעל התניא, ההתנגדות הפנימית של האדם היא לא לחיים כשלעצמם, אלא להילכדות הנשמה בגוף הפיזי: "תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני, כשמתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ברוך הוא, ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו יתברך, אזי זאת ישיב אל לבו מאמר רז"ל, כי על כרחך אתה חי בגוף הזה להחיותו, כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה" (ליקוטי אמרים, נ). זאת אומרת, רצונו של האדם איננו להפסיק להתקיים, אלא להתחבר לקב"ה באופן מופשט ורוחני; אבל על כרחו הוא נמצא בעולם הפיזי, בתוך גוף פיזי, כי משימתו היא להמשיך "חיים עליונים" לתוך העולם הזה.
בפירוש יצירתי במיוחד, בעל החתם סופר מציע שאין להבין את הביטוי "על כרחך" במובנו הפשוט, אלא כתיאור של אופי אתגרי החיים, שהם הם הנותנים לחיים משמעות: "ועל דרך מליצה החי הוא העל כרחך, וזה כל חיות של בעלי העולם הזה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום ומי שיש לו כל משאלותיו בלי שום מניעה יום יום מואס בחייו" (חתם סופר לפרשת תולדות, ד"ה 'ויתן לך אלקי', ולעשו אמר משמני הארץ יהי' מושבך'). לחיות באמת משמעו לשאוף, ולשאוף משמעו להיות תמיד במצב של "על כרחך".
אבל הפירוש המפותח ביותר, השיטתי ביותר, ולדעתי גם הפרובוקטיבי ביותר, נמצא בספר 'כד הקמח' לרבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (פרשן ומקובל מסרגוסה של ימי הביניים). דבריו (כד הקמח, אבל, ג:ב) שופכים אור על בעיית הילודה בימינו. לשיטתו, כל אדם חווה שלושה עולמות:
"האחד נקרא עולם היצירה לפי שבו נוצר במעי אמו והוא תחלת הוייתו, ממנו יכיר ויתבונן נפלאות הבורא ית' וגודל מעשיו... ובהפרדו משם הוא אנוס ומוכרח כמארז"ל (אבות ד) 'על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד'. ועל כן הוא בוכה ומצטער בבאו בכאן להורות כי העולם הזה עולם הצער והמהומה.
העולם השני הוא העולם הזה ויש לו בזה יתרון מעלה על העולם ההוא שבא ממנו, כי בעולם הזה כשם שגופו גדל כן יגדל שכלו ותרבה חכמתו עד שהוא מתחכם בתורה ובמצות ועמהם ישיג ידיעת השם יתעלה וישיג יראתו ואהבתו ועבודתו, ובכן יכיר ויתבונן יתרון המעלה שיש לו בעולם הזה על הראשון; ואפילו בזה העולם שיש לו כל יתרון המעלה הזאת, הוא עומד שם זמן קצוב… כמאמר חכמינו ז"ל 'על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת' ולרצונו היה עומד שם לעולמי עד.
העולם השלישי הוא העולם הבא, עולם שאין לו זמן קצוב ואין לזכותו סוף ותכלית בו ישתלם לו שכר המצות והמעשים הטובים שעשה בעולם הזה, שהרי הוא עולם הגמול לא עולם המעשה. ונמצא האדם הולך מטוב אל טוב מעילוי לעילוי".
על פי איור זה, כולנו מכירים מיד בהגיענו לעולם הזה שמדובר ב"עולם הצער והמהומה". תכונות מצערות אלו מסמנות ניתוק ברור מהחיים השלווים במעי האם. למרות זאת, דווקא כאן, בעולם הזה, אנחנו מתחילים להבין באמת, ומתוך ההבנה הזאת משיגים את מטרות החיים: ידיעת השם, ובעקבותיה גם יראת השם, אהבתו ועבודתו. מסתבר שמדובר בעולם עדיף על הראשון. אז למה שהות האדם כאן היא, על פי המשנה, בעל כרחו?
דומני שלדעת רבנו בחיי, צריכים לקרוא את המילים "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת" כביטוי אחד ויחיד, שמשמעו: על כרחך אתה חי חיים שסופם הוא מוות. אמנם בעולם הבא, השלישי, כבר תבין הכל ותקבל שכר, אבל שם גם לא תהיינה לך הזדמנויות לפעול, "שהרי הוא עולם הגמול, לא עולם המעשה".
אי אפשר להתעלם מהמציאות: אנחנו אכן מביאים ילדים וילדות לעולם של צער ומהומה - מכניסים אותם לכדור מתחמם, לחיים שעשויים לכלול קושי, לחץ, ומחלה, ולתוך סכסוך מר, אלים, ואכזרי בין שני עמים, סכסוך שכנראה אין לו סוף באופק. אבל זה גם העולם היחיד שיש בו מעשה. וככל שירבו הסיכונים וכאבי הקיום, תרבינה גם ההזדמנויות לפעול, להשיג את הקדושה, ולתקן.
התיאור הזה משפיע על תפיסת הילודה. אי אפשר להתעלם מהמציאות: אנחנו אכן מביאים ילדים וילדות לעולם של צער ומהומה - מכניסים אותם לכדור מתחמם, לחיים שעשויים לכלול קושי, לחץ, ומחלה, ולתוך סכסוך מר, אלים, ואכזרי בין שני עמים, סכסוך שכנראה אין לו סוף באופק. אבל זה גם העולם היחיד שיש בו מעשה. ויש כמובן, זיקה בין שתי הפרספקטיבות על העולם הזה: ככל שירבו הסיכונים וכאבי הקיום, תרבינה גם ההזדמנויות לפעול, להשיג את הקדושה, ולתקן.
דברי רבנו בחיי גם קובעים שנשמתו של אדם עוברת משלב לשלב, ושכל מעבר הוא בלתי רצוי. אכן, כל ההתחלות קשות, כל הפרידות קשות, וכל המעברים קשים. אבל הכיוון הכללי הוא תמיד "מטוב אל טוב, מעילוי לעילוי". מתוך התאוששות מול צער החיים אנחנו מצליחים לחדור למציאות בריאה יותר בעולם הזה, עולם שאף אחד מאיתנו לא בחר להימצא בו.
[טור זה מופץ ברשתות החברתיות עם תמונה של תינוקות בקיבוץ עין החורש, 1940-1950. קרדיט: ארכיון עין החורש, מתוך אתר פיקיויקי].
חזקי קופל הוא הוא עורך דין, עורך כתב עת The Lehrhaus, וחבר בשמאל האמוני. נשוי לטליה ואבא ללב ושי.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.