טור זה הוא חלק מפרויקט של כתיבה על סוגיות חברתיות בעקבות עשרת הדיברות. הוא התפרסם בקובץ "בקשו צדק: מוסף חברתי-יהודי לחג השבועות", הזמין להורדה כאן.
בתוך מסכת הדמים של השנה האחרונה, קשה לכתוב ולדבר על הדיבר השישי. קשה לדעת איך לגשת אליו. בכל זאת, ובלב כבד, בחרנו לחזור ולשים זרקור על תאונות העבודה. הן ממשיכות להתרחש, עם עשרות הרוגים ומאות פצועים. אנחנו חוזרים אליהן כי אנחנו מאמינים שזו לא גזירת גורל.
***
זו מילה שקשה להשתמש בה, רצח. אף אחד לא הרג במכוון פועל, לא זרק אותו מהפיגום, לא הפיל עליו לבנה כדי לפגוע בו. לא מדובר במזיד. אבל אולי אנחנו לא עושים מספיק. אולי אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון, מקבלים את המוות כתוצר לוואי עצוב אך הכרחי של בניית בניינים ועבודה במפעלים. בשפה מודרנית, אולי מדובר בהריגה. וביהודית: רצח בשגגה.
המרחב שלנו מעורער. הבתים שנועדו לאפשר ביטחון נבנים בסיכון חיים גדול. בניינים שבנייתם גבתה מחיר כבד נמכרים במחירים מרקיעי שחקים, ולא כדי לממן פיצויים. האם אתם יודעים להגיד באיזה בית בשכונה שלכם נהרג פועל?
הלכות הרוצח בשגגה מספרות את אובדן המרחב שמתרחש לאחר הריגה. הרוצח גולה מביתו ובורח; אם רצח בתוך עיר מקלט, עליו לעבור לעיר מקלט אחרת. הוא מגיע לעיר ארעית. גרים בה לוויים, שבט ללא נחלה, ורוצחים נוספים, שמחכים למות הכהן הגדול כדי לחזור לביתם. התורה קובעת שמקומו של רוצח בשגגה הוא המרחב האל-ביתי: עיר מקלט אינה בית. רוצח בשגגה אינו משלם בה שכירות. העיר היא מגנן זמני, מעורער, שמצד אחד נועד לאפשר חיים ומצד שני מגביל אותם.
עיר רגילה היא מרחב של חיים, ועיר בנויה היא הדימוי לגאולה. היא מרחב שנועד לאפשר התחדשות, מגורי קבע, ביטחון. אנחנו בונים בתים ומקווים שמקום הישוב יגדל ויתפתח, מקווים שאנחנו מאפשרים צמיחה בעלת עוגן. אבל מה קורה כשהבנייה נספגת בדם?המרחב שלנו מעורער. הבתים שנועדו לאפשר ביטחון נבנים בסיכון חיים גדול. בניינים שבנייתם גבתה מחיר כבד נמכרים במחירים מרקיעי שחקים, ולא כדי לממן פיצויים. האם אתם יודעים להגיד באיזה בית בשכונה שלכם נהרג פועל? האם אנחנו יודעים להצביע על מפעלים שמסכנים את חיי העובדים שלהם?
כבר לא מדובר ברוצח בשגגה יחיד שהעם מחזיק עבורו ערי מקלט: אנחנו קולקטיב שמאפשר תעשייה מסוכנת, שאין בה לקיחת אחריות ושכמעט אין בה השלכות לזלזול בחיים. לדם אין גואל.
***
אבל מה אפשר לעשות. בנייה ותעשייה תמיד לוו בסכנות. מטבע הדברים, קשה לייצר ביטחון בעבודה עם כלים כבדים, באתרים משתנים, עם פועלים זמניים שרבים מהם ללא הכשרה וללא שפה. זה נכון. נכון גם שאנחנו לא רוצים להאט את הבנייה, שאנחנו צריכים בתים, צריכים מפעלים, ושבטיחות עלולה לעלות כסף. אבל המצב היום אינו הרע במיעוטו. יש מה שאפשר לעשות, יש שינויים שצריכים לקרות ומחכים שנבצע אותם. אנחנו צריכים לראות את העובדים ואת המשפחות שלהם, ולנסות למענם.
לפני מספר שנים, ב-2019, הוצעה רפורמה בתקנות הבטיחות בעבודה שנועדה להרחיב ולהעמיק את מדרג האחריות באתרי הבנייה. בין השאר, הרפורמה אמורה להטיל אחריות רבה יותר על הקבלן, היזם ועל מזמין העבודה, יחד עם קביעת חובות נוספים על גורמי בטיחות וניהול באתר עצמו. רפורמה זו אמורה לעודד תרבות של שמירה על חיי אדם והקפדה של בעלי הכוח ואנשי המקצוע על בטיחות. התקנות רצות ושבות בין משרד העבודה והמשפטים לבין ועדת העבודה והרווחה בכנסת, אבל עד היום, אלפי פצועים ומאות הרוגים לאחר מכן, עדיין לא עברו.
אחד השיעורים שלמדנו בשנה האחרונה הוא שהמדינה היא אנחנו. יש לנו החובה לדאוג לתיקון של מה שניתן לתקן. מי שיכול לפעול להביא את הנושא למודעות ולהשפיע על קידומו במישור המדיני, יש לו האחריות לעשות זאת. מי שלא, יכול להשפיע גם במרחב האישי.
אחד השיעורים שלמדנו בשנה האחרונה הוא שהמדינה היא אנחנו. יש לנו החובה לדאוג לתיקון של מה שניתן לתקן. מי שיכול לפעול להביא את הנושא למודעות ולהשפיע על קידומו במישור המדיני, יש לו האחריות לעשות זאת. ההפקרות באתרי הבנייה ובתעשייה היא תוצר של אקלים חברתי שעלינו לנסות למנוע.
ובינתיים, אפשר להשפיע גם במרחב האישי. הולכים ברחוב ורואים אתר בנייה? תרימו מבט. אם אתם רואים פועל בלי קסדה או פיגומים שאין להם שלושה מעקים – חפשו "קו החיים" בגוגל, ודווחו על המפגע. המוסד לבטיחות וגהות יגיע למקום, יעביר הדרכת בטיחות וינסה למנוע את התאונה הבאה.
לשנה הבאה בעיר בנויה בשלום.
שירה מאיר היא סטודנטית למשפטים וקוגניציה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומתנדבת ב'מעגלי צדק' במסגרת המאבק בתאונות בנייה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.