הטור הזה נכתב מלכתחילה בתקווה שיתקבל לפרסום באתר 'סרוגים', וכך יגיע לקהל ימני-דתי שרובו אינו קורא את ישר. ברור היה לי שמדובר בטור חריף, המבקש לערער על כמה מהנחות היסוד הבולטות ביותר בשיח הרווח בקרב ציבור זה, ולכן לא התפלאתי על סירובם לפרסמו. זכותם.
בנימוקי הסירוב בלט בעיקר המשפט הבא: "בימי ספירת העומר רוצים דווקא מאמרים של קירוב ולא של פילוג". אני מודה שהיה זה מעניין לקבל הערה כזו מעיתון שפרסם בשבוע האחרון טור אחד שהשווה בין הרמטכ"ל הרצי הלוי לתא"ל עופר וינטר, וטען כי ההבדל ביניהם הוא שוינטר שמר על הכיפה, בעוד הלוי הוריד אותה, ולכן אינו נאמן לזהותו הלאומית; וטור נוסף שבו קרא עורך העיתון למעצרים מנהליים של אנשי 'אחים לנשק' כדי למנוע את הפגנותיהם, וזאת דווקא לאחר לילה שבו מתנחלים פורעים עצרו משאיות ברחובות ירושלים והרביצו לנהגיהם הערבים. אכן, קירוב.
אלא שנימוק הדחייה קלע היטב: הטור שיובא להלן הוא אכן טור מפלג, לכתחילה.
***
אחת הסיסמאות השכיחות ביותר בשיח הישראלי בחודשים האחרונים היא ש'אסור לנו לחזור אל ה- 6 באוקטובר'. פוליטיקאים, רבנים ואישי ציבור, בעיקר מהימין אך גם מהמרכז, שבים ומתריעים מפני חזרה אל ה'שסע' וה'פילוג'; הם טוענים בלהט שזה מה מה שהוביל אותנו למקום שבו אנו נמצאים כעת, ולעתים אפילו 'יודעים' שזה הרקע, כביכול, לחרון אפו של הקב"ה. בציבור הדתי המתון, בקרב רבני צהר ובית הלל, שיח האחדות נעשה למושכל ראשון, כאילו נמסר למשה מסיני; אלא שבשמה של אחדות מדומה, אשלייתית, הציבור הזה חוסם כעת כל ביקורת חיונית ונוקבת.
אין לי עסק בנסתרות, וקטונתי מלדעת חשבונו של מקום. אבל האמת היא, שאם אפשר היה, הייתי נותן כל הון שבעולם כדי לחזור אל ה- 6 באוקטובר.
אין לי עסק בנסתרות, וקטונתי מלדעת חשבונו של מקום. אבל האמת היא, שאם אפשר היה, הייתי נותן כל הון שבעולם כדי לחזור אל ה- 6 באוקטובר. באותו יום, ערב שמחת תורה, 1500 אנשים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, שנרצחו למחרת, עדיין היו חיים; איש לא נחטף עדיין למנהרות בעזה; אלפי משפחות עדיין לא חרבו ואיבדו את כל עולמן; מאות אלפי אנשים עדיין לא פונו מבתיהם; מאות חיילים עדיין לא נפלו בקרבות; אלפי חיילים אחרים לא חזרו עדיין מהחזית מצולקים בגופם ובנפשם. וכן, גם בצד הפלסטיני, חפים-מפשע רבים מספור עדיין היו חיים את חייהם כרגיל.
נכון, סימנים מוקדמים העידו שבתל אביב הולך להיות עוד חג סוער; המתח בין כוחות ליברליים ושמרנים לא נעשה קל יותר. אבל בכל מקום אחר, ליל החג עבר בשלום. רקדנו בשמחה עם ספרי התורה, אכלנו סעודות חג עם משפחה וחברים. החלפנו חוויות מטיולי חול המועד. חָיִינוּ.
מה רב המרחק בין אז לעכשיו.
מי שקוראים לנו שלא לחזור אל ה- 6 באוקטובר, יש לחשוד בהם שמא אידיאולוגיה קודמת אצלם לחיי אדם; שמא ה- 7 באוקטובר היה עבורם, בעצם, יום חג.
מי שקוראים לנו שלא לחזור אל ה- 6 באוקטובר, יש לחשוד בהם שמא אידיאולוגיה קודמת אצלם לחיי אדם; שמא ה- 7 באוקטובר היה עבורם, בעצם, יום חג. למרבה הצער, יש לא מעט כאלה. עמיחי פרידמן, לדוגמא, ששימש כרב צבאי, תיאר בזמנו את החודש הראשון של המלחמה כחודש השמח בחייו - לא פחות מכך - וניסח במילים פשוטות רעיונות עוועים שנוסחו והועלו על הכתב בידי רבנים כמו יגאל לוינשטיין ("המלחמה היא דבר גדול"), צבי טאו ("ימים מיוחדים") ואחרים. לא מקרה הוא שאותה סביבה רוחנית היא גם זו שקראה לנו לאחרונה לציין את יום העצמאות השנה 'ביתר שמחה מהרגיל', כפי שעשה למשל קלמן ליבסקינד בטור פאתטי במיוחד.
יש בעיני משהו חמור בכך שאדם מתבונן באסונו של אחר, וטוען שבעצם קרה כאן משהו טוב; הדבר מקומם ביחסים בין-אישיים, וגם בסוגיות ציבוריות. איני מתפלא על כך שהקולות הללו נובעים מבית מדרש מסוים מאוד, שרגיל 'להלביש' על מציאות חיינו נרטיב גאולי חד-כיווני, שאפשר בהחלט לפקפק בו (אני, על כל פנים, מפקפק בו. איני חושב שמדינת ישראל היא 'ראשית צמיחת גאולתנו'; למעשה, אני סבור שהתפיסה הזו הרת-אסון). אבל אין לי עניין לעמת את החבורה המסוכנת הזו עם המציאות. את יום העצמאות ציינתי השנה במתינות ובלב כבד. לא רק בלי דגלים, אלא גם בלי להתגלח, ובלי הלל שלם; כי חותמו של הקב"ה אמת (בבלי יומא, סט ע"ב), ולא רציתי לבוא לפניו בתפילת שווא וכזב.
סיר הלחץ המבעבע
החבורה הזו, כאמור, לא עומדת במוקד ענייני כאן, משום שהיכולת לנהל איתה שיח פורה מוגבלת מלכתחילה. חשובים ממנה בעיני אנשי המרכז הפוליטי, הממלכתי, מימין ומשמאל; אלה שלכאורה לא איבדו עדיין קשר עם המציאות. עבורם, המפצירים בנו 'לשמור על אחדות', לבחור ב'תיקון', יש לי חדשות: מה שהיה הוא שיהיה. זה לא שכעת 'השסע מרים ראש'; הוא פשוט הודחק לזמן קצר, וחזר. והוא חזר בצדק: משום שהשאלה איננה האם אנחנו נחמדים זה לזה - כשלעצמה, אפשרות לא-מזיקה על פי רוב - אלא האם מי שחשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים יכול לכהן כראש ממשלה; האם אדם שהורשע בחברות בארגון טרור יכול לשמש שר לבטחון פנים; האם קבוצת אוכלוסיה עצומה בגודלה יכולה להנות מפירותיו של אי-שוויון קיצוני וגורף בפני החוק. שאלות אלה והדומות להן - הן השאלות החשובות; והתשובות להן לא השתנו בעקבות המלחמה, אלא רק נעשו ברורות יותר מאי פעם.
לכל המפצירים בנו 'לשמור על אחדות', לבחור ב'תיקון', יש לי חדשות: מה שהיה הוא שיהיה. זה לא שכעת 'השסע מרים ראש'; הוא פשוט הודחק לזמן קצר, וחזר. והוא חזר בצדק. סיר הלחץ שביעבע כאן שנים ארוכות, והתפוצץ בעוצמה עם כינונה של הממשלה הנוכחית, פשוט אינו יכול עוד.
זאת ועוד: המחשבה ששלטון יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ושעל האזרחים לקבל זאת בהכנעה וללא מחאה 'כדי לא לפגוע באחדות', היא לא רק אנטי-דמוקרטית; היא מסוכנת ממש. המחשבה שעלינו רק 'להדגיש את הטוב', סופה שתהפוך אותנו בעל כורחנו שותפים לרע. כאשר רבים כל כך איבדו את חייהם ואת בתיהם, כאשר הכלכלה קורסת ויחסי החוץ בשפל, המעשה האזרחי הטבעי ביותר הוא לצעוק ולתבוע שינוי; לא להשפיל מבט בהכנעה. אין צורך לשוב ולציין שלל מעשים ואמירות מצד חברי הקואליציה ותומכיהם, שלא תמיד עלו בקנה אחד - בלשון המעטה - עם החתירה ל'אחדות'; ולא נזכיר גם כיצד הללו רקדו על הדם - כפשוטו ממש - לאחר הפיגוע בבני ברק בתקופת כהונת ממשלת השינוי, פיגוע שבו נרצחו חמישה בני אדם (ואחרים ניצלו הודות לאמיר חורי ז"ל, ערבי-נוצרי גיבור שנפל בקרב, ושעבור הרוקדים לא היה אלא אזרח סוג ב'). לא פלא שסיר הלחץ שביעבע כאן שנים ארוכות, והתפוצץ בעוצמה עם כינונה של הממשלה הנוכחית, פשוט אינו יכול עוד.
האמנם אחים אנחנו?
בסופו של דבר, למקדמי האחדות והאחווה מקרב המרכז הפוליטי, אין תשובות לשתי שאלות פשוטות. ראשית, כאשר אתם מדברים על 'עם אחד' ועל 'אחווה', על מי אתם מדברים? האם אתם כוללים באחווה הזו גם לא-יהודים, שחלקם נפגעו אף הם ב- 7 באוקטובר, ושחירפו נפשם כדי להציל אחרים? ומה באשר ללא-יהודים אחרים שחיים כאן בינינו - וחלקם אולי מתנגד למפעל הציוני? במדינה דמוקרטית, לשאלות הללו יש תשובה לגיטימית אחת, וטוב שכך; סולידריות אזרחית, שלא לדבר על זכויות אדם, אינן תלויות בגזע, לאום או אידיאולוגיה. כאשר ראש ממשלה אומר ש"אי אפשר לסמוך על הגויים" - ביטוי שנבחר בקפידה בראשו המאקיאווליסטי האפל - הוא שב ומאותת בכך שהוא בסך הכל ראש ממשלת ה'בייס' הלאומני, ולא ראש ממשלה של מדינה שרבים מאזרחיה אינם-יהודים.
במדינה דמוקרטית, הציבור אינו 'עם אחד' - מושג 'מחבק' לכאורה, שתמיד מדיר מישהו; הוא פשוט שווה בפני החוק. במדינה דמוקרטית, סולידריות אזרחית, שלא לדבר על זכויות אדם, אינן תלויות בגזע, לאום או אידיאולוגיה.
ושנית, האמנם אחים אנחנו? בין חברי הקרובים יש ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים וחרדים, יהודים ולא-יהודים; "להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו" (משנה סנהדרין ד, ה). האחווה שאני חש כלפיהם באמת גוברת על כל ההבדלים. אך מה מחבר ביני ובין לימור סון הר-מלך, שהיללה את רוצח משפחת דוואבשה? מה לי ולבצלאל סמוטריץ', שקרא לשרוף את חווארה? מה לי ולאיתמר בן-גביר, שדם ערבים נשפך בתקופת כהונתו כמים, בלי שנקף אצבע? מה לי ולשמואל אליהו, שגזענותו אמנותו? מה לי ולחבורת הפורעים שמשחיתה בימים אלה סיוע הומניטרי ומכה נהגי משאיות ערבים, בגיבוי המשטרה? התשובה פשוטה: אין לי איתם דבר.
מה לי וללימור סון הר-מלך, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ושמואל אליהו? התשובה פשוטה: אין לי איתם דבר. עובדת יהדותם אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. יתר על כן, הריני מוסר מודעה רבה לאורייתא: אם אזדמן אי פעם למניין עם מי מהאנשים הללו, אעדיף להתפלל ביחידות; שכן איננו עובדים את אותו קדוש-ברוך-הוא.
יתר על כן, הריני מוסר מודעא רבה לאורייתא: אם אזדמן אי פעם למניין עם מי מהאנשים הללו, אעדיף להתפלל ביחידות; שכן איננו עובדים את אותו קדוש-ברוך-הוא. אח אני למנסור עבאס, שעמד באמצע אירועי 'שומר החומות' בבית כנסת שרוף בלוד, וגינה את החורבן כאיש דת מוסלמי וכמנהיג פוליטי ערבי; אינני אח לחבורת הפירומנים שהוזכרו לעיל - וגם לא לעדת תומכיה, דובריה ושותפיה (מאורית סטרוק ועד שלמה קרעי, ממשה סעדה ועד עידית סילמן). עובדת יהדותם אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה דבר; גם המלחמה לא. להיפך; המלחמה רק חידדה את קווי הגבול בין המאמינים בקדושת חיי אדם באשר הוא אדם, למי שכופרים בהם - ישראלים ופלסטינים כאחד. אין בינינו ברית גורל, כי אם מאבק; מאבק על עתידה של מדינת ישראל, וחשוב מכך - על עתידה של התורה.
מה שהפך את המציאות החברתית שלנו לכֹּה בלתי נסבלת, איננו הביקורת הנוקבת שלנו, מתנגדי הממשלה, ואף לא תמיכתם הנלהבת של אוהדיה; מה שהפך את המציאות שלנו לבלתי נסבלת הוא העובדה שהפלג הגזעני-פאשיסטי והמשיחי קיבל לגיטימציה הולכת וגוברת - על ידי נתניהו, כמובן, אבל בגיבוי-שבשתיקה שלכם, שומרי משמרת האחדות, רבני ורבניות צוהר ובית הלל, חברי וחברות תנועות ה'תיקון'. וכך, במקום שננהל את השיח שלנו באופן רציני, בתוך מסגרת סבירה של חילוקי דעות נוקבים - וברוך השם, יש לנו על מה לחלוק! - אנו מוצאים את עצמנו מגיבים על כרחנו לתפיסות איומות מבחינה מוסרית, שמקומן מלכתחילה אמור להיות מחוץ לגדר. והרי כל כך הרבה מונח על הכף: מלחמה מורכבת, מחושבת ומוצדקת באויב הסאדיסטי שתקף אותנו ב- 7 באוקטובר, אמורה היתה לחייב אותנו לפעול באופן רציונלי, מושכל ואחראי, ולרתום לשם כך את הקהילה הבינלאומית - זה היה אפשרי לוּ רק פעלנו נכון! - אלא שהטירוף של המשיחיים בקרבנו מקרב אותנו מדי יום יותר ויותר למלחמת גוג ומגוג, שתביא חורבן על הכל. אפשר שהיא כבר מביאה.
במקום שננהל את השיח שלנו באופן רציני, בתוך מסגרת סבירה של חילוקי דעות נוקבים - וברוך השם, יש לנו על מה לחלוק! - אנו מוצאים את עצמנו מגיבים על כרחנו לתפיסות איומות מבחינה מוסרית, שמקומן מלכתחילה אמור להיות מחוץ לגדר.
עלינו לחזור לדרכם של חברי הכנסת (מהימין!) שיצאו מהמליאה בזמן שכהנא עלה לנאום; לא לפרוס לממשיכי דרכו שטיח אדום. הפתרון, אפוא, פשוט: במקום להילחם בנו, השמאלנים, הגיע הזמן שתצטרפו אלינו, מן הימין ומן המרכז, כדי לדחוק את השוליים הללו חזרה למקומם. אחר כך - אני מבטיח - נוכל לשבת ולדבר.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
コメント