תפילת נעילה מביאה את הדרמה הגדולה של יום הכפורים לשיאה. הניגון המיוחד רק לה (במסורת אשכנז), העוטף את המילים בשעה שהשמש הולכת ושוקעת, תובע מהגוף ומהנפש מאמץ אחרון. ליל אמש חלף עבר; אנקתנו כבר עלתה מערב, ושוועתנו כבר באה מבוקר. טקסיותו החגיגית של סדר עבודת הכהן הגדול, שרק לפני שעות אחדות עמדה במוקד תפילת מוסף, פינתה זה מכבר את מקומה לסיפורו של יונה בפתח תפילת מנחה - יונה הבורח מאלהיו כי חנון הוא וניחם על הרעה. וכעת אשרי, ובא לציון, קדיש, עמידה, סליחות. פְּתַח לָֽנוּ שַֽׁעַר / בְּעֵת נְעִֽילַת שַֽׁעַר / כִּי פָנָה יוֹם.
יממה שלמה כמעט חלפה מאז כניסת החג; הצום מורגש יותר, וכמותו גם תחושת הדחיפות. בשלב זה כבר איננו זוכרים ש"התשובה והצעקה יפה לְעולם", כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ו); אנחנו נתלים בה עכשיו. הדימוי הדתי נעשה פשוט, גולמי, ומערכות ההגנה האינטלקטואליות הולכות וקורסות. העיניים מביטות בארון הקודש הפתוח לראשונה מתחילת התפילה ועד סופה, אך נתונות במקום אחר, במישור אחר, רואות כמו במוחש את תמונת השער ההולך ונסגר. כאשר אנו מגיעים לסבב האחרון של 'אבינו מלכנו', זה שנאמר אפילו ביום כפורים שחל בשבת, אנחנו כבר כנועים לגמרי; אין לנו מלך אלא אתה.
בשעת נעילה הצום מורגש יותר, וכמותו גם תחושת הדחיפות. בשלב זה כבר איננו זוכרים ש"התשובה והצעקה יפה לְעולם", כפי שכותב הרמב"ם; אנחנו נתלים בה עכשיו. הדימוי הדתי נעשה פשוט, גולמי, ומערכות ההגנה האינטלקטואליות הולכות וקורסות. כאשר אנו מגיעים לסבב האחרון של 'אבינו מלכנו' אנחנו כבר כנועים לגמרי; אין לנו מלך אלא אתה.
אבל עבורי באופן אישי, כמתפלל, וכמי שגם עובר לא אחת לפני התיבה, שיאה של תפילת נעילה מצוי במקום אחר, במשפט פשוט וישיר אחד הנאמר לקראת סופה: "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵֽינוּ, כִּי לֹא תַחְפּוֹץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם". כמה חשופה וגלויה בקשה זו; כמה נואשת. בשלב זה אין לנו דבר לעשות מלבד להזכיר לקדוש ברוך הוא את הבטחתו הקדומה, לאחר המבול, שלא להחריב עוד את עולמו - ולקוות שאכן יעמוד בה. בעולם שכבר ראה לדאבוננו יותר מחורבן אחד, ושעתידו תלוי על בלימה, קשה לחשוב על תזכורת חשובה יותר. בהביענו אותה אנחנו אומרים משהו לא רק על הקדוש ברוך הוא, אלא גם על עצמנו; כאילו מזכירים לעצמנו שלמרות כל חסרונותיו, עולמנו ראוי לרחמים.
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם
ואולם, לאמיתו של דבר, ניסוחה של התזכורת מקפל בתוכו מדרש מהפכני למדי, המערער את הפרשנות הזו מיסודה. מצד אחד, השימוש בשורש ש.ח.ת, וההתייחסות לעולם כולו, מהדהדים בבירור את סיפור המבול: סיפור הנפתח ב"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב), ומסתיים ב"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (ט, טו). אם אכן פסוקים אלה עומדים ברקע התפילה, ונדמה שכך הוא, יש לפרש את שיבוצם המרומז בה כפי שהצעתי לעיל - כלומר, כהישענות מוחלטת על הבטחה אלוהית שאינה תלויה בנו כלל; הבטחה ריאליסטית עד כאב, שמקורה בהודאת ה' בכשלונו הבלתי-נמנע של המין האנושי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח, כא). ואף על פי שעיון מדוקדק בסיפור המבול עצמו חושף שתי בחינות נבדלות - באחת ההבטחה היא אכן תוצאה של יאוש מבני האדם (ח, כ-כב), ובאחרת היא תוצאה של ברית עִמָּם (ט, ח-יז) - אין ספק שעבור מתקני התפילה מדובר בסיפור אחד. "וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה - לֹא יִשְׁבֹּתוּ… וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (ח, כא - ט, יא).
עבורי באופן אישי, כמתפלל, וכמי שגם עובר לא אחת לפני התיבה, שיאה של תפילת נעילה מצוי במשפט פשוט וישיר אחד הנאמר לקראת סופה: "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵֽינוּ, כִּי לֹא תַחְפּוֹץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם". כמה חשופה וגלויה בקשה זו; כמה נואשת. בשלב זה אין לנו דבר לעשות מלבד להזכיר לקדוש ברוך הוא את הבטחתו הקדומה, לאחר המבול, שלא להחריב עוד את עולמו - ולקוות שאכן יעמוד בה.
אך מצד שני, מסדרי התפילה יצקו את הבטחת האל מספר בראשית בתבנית ספרותית שמקורה בפסוק רחוק מאוד - "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' א-להים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (יחזקאל לג, יא) - פסוק שהוטמע גם בתפילת 'ונתנה תוקף': "כִּי לֹא תַּחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחַיָּה". תבנית זו מהפכת את התמונה שבה פתחנו: מעתה הקדוש ברוך הוא מוותר על חורבן נוסף של העולם לא משום ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" ואין לו תקנה, אלא משום שהוא מחכה לתשובתנו. כך, כאשר אנו אומרים בתפילת נעילה "כִּי לֹא תַחְפּוֹץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם", עלינו לשמוע כאילו את ההמשך המחודש, הלא מפורש: "כי אם בשוב עולם מדרכו וחיה". (עיון קצר בהמשך אותה פיסקה בתפילה, שלא כאן המקום לפרטו, מעיד שזו אכן כוונתה).
במילים ספורות אנו נוטלים אפוא מחדש לידינו את הבחירה בין טוב לרע, משקמים את האמון שלנו ביכולתנו לשנות משהו, להציל את עצמנו מעצמנו; אנחנו כופים כביכול גם על הקדוש ברוך הוא להאמין בנו מחדש, לתת לנו סיכוי. ההישענות הילדותית קמעא על אב מיטיב ללא תנאי מפנה את מקומה לעמדה דתית בוגרת, אחראית יותר: אין הדבר תלוי אלא בנו.
ואנחנו לא נדע מה נעשה
אבל נטילת האחריות המחודשת הזו היא אולי אחת יותר מדי. לא רק משום שמזווית מבט תיאולוגית היא הופכת (שוב) את תפילתנו לכזו שנמענה העקיף הוא בעצם אנחנו - כאילו איננו יכולים עוד רק להיכנע ולהתחנן ולהשתחוות בפישוט איברים בפני מי שאמר והיה העולם - אלא גם מסיבה פשוטה יותר; שכן יש לומר גלויות: אין לנו מושג איך לעמוד בה. אנו מתבוננים בעולם, בעולם הזה ממש, ורואים תהליכים שאין לנו דרך לעצור. אנו נאבקים בכוחות אדירים והם חזקים מאיתנו. גם המצב המודרני מכריע אותנו, בני האדם: כבר נפוצנו על פני כל הארץ, ואנו רבים רבים, כחול אשר על שפת הים; ההתרבות הטבעית הזו, יחד עם הטכנולוגיה חסרת הגבולות, תקשורת ההמונים, הבינה המלאכותית והסכלות האנושית - כל אלה הופכות אותנו לקרבנות של עצמנו. פוטנציאל ההשפעה הגלום במעשינו שוב אינו מוגבל כבעבר רק לכפר הקטן שבו אנחנו חיים; הוא חולש על סדר אחר, מתקיים בקנה מידה שאין בכוחנו אף להשיגו. כאשר אנו מיטיבים עם העולם - למשל, כאשר אנו מפתחים תרופה חדשה למחלה חשוכת מרפא - אנו מיטיבים עם כל העולם; וכאשר אנו מפתחים, להבדיל, נשק חדש, אנו עלולים חלילה לגזור על העולם כולו כליה.
במילים ספורות אנו נוטלים מחדש לידינו את הבחירה בין טוב לרע, משקמים את האמון שלנו ביכולתנו לשנות משהו. ההישענות הילדותית קמעא על אב מיטיב ללא תנאי מפנה את מקומה לעמדה דתית בוגרת, אחראית יותר: אין הדבר תלוי אלא בנו. אבל האמת היא שזה לא פשוט: לא הכל אנו יודעים לתקן.
לקנה המידה החדש הזה יש השלכות כבירות. מדעני האקלים לימדונו שהמצב המודרני הזה מביא עמו 'נקודות אל-חזור' - רגעים שבהם הצטברות של תהליכים שונים מתגבשת לכדי מסה קריטית שממנה ואילך כבר אין ביכולתנו להחזיר את המצב לקדמותו, אלא לכל היותר למתן את האסון שהבאנו על עצמנו. זו אמת מדעית פשוטה: היעדים השמרניים ביותר בתחום הפחתת הפחמן ובלימת ההתחממות הגלובאלית נחצו כבר מזמן; אנחנו כבר עומדים, כפי שהוכרז לאחרונה באו"ם, בעידן הרתיחה: עידן של סחרור רב-עוצמה, קשה לחיזוי, שתוצאותיו עלולות להיות הרות גורל.
תפיסת התשובה הבסיסית ביותר שלנו, האופטימית ביסודה - ואפילו בגרסתה הבוגרת והתובענית ביותר - איננה יודעת מה לעשות עם נקודות אל-חזור. המושג החדש הזה זר לה. היא תובעת מאיתנו להאמין שתיקון אפשרי תמיד, אם רק נתאמץ מספיק. הבעיה היא שביותר ממובן אחד, זה פשוט לא נכון; שינוי קנה המידה עושה את הקלקול גדול מדי, עד שכל תיקון ייוותר יחסי, צנוע, חיוור.
והרי לא מדובר רק באקלים. הפוליטיקה שלנו אף היא נעה במסלול שנדמה שאינו נשלט עוד; הפופוליזם ואובדן ערך האמת הם הפחמן שמזין את נקודות האל-חזור שלה. המנהל הציבורי שלנו, שהיה תקין פעם, נאבק על שרידותו. וולגריות וגסות פושות בכל - בחיים האזרחיים והדתיים גם יחד - ואוכלות כל חלקה טובה. הדעת מותקפת, והבורות מתקדשת. החברה שבה אנו חיים הולכת ונדמית לספרטה, מתמכרת לחרב ולמשחית, משלימה עם השבי. ליבה הולך ומקשיח, ומחויבותה לקדושת החיים הולכת ומתעמעמת; באמונתה העיוורת בצדקת דרכנו - וכן, לפעמים אנחנו באמת צודקים, אפילו בימים האלה - היא שוכחת שהדם הוא הנפש, ששופך דם האדם באדם דמו ישפך, שגם סנהדרין ההורגת אחד בשבעים שנה נקראת 'חובלנית' (משנה מכות א, י). והתורה - - - האם גם היא כבר נשחתה עד כדי כך שהגיעה לנקודת האל-חזור? היש עוד סיכוי לתשובה?
כי אין בנו מעשים
הדברים נכתבים בעודי מכין את תפילותיי ליום הכפורים. מזה עשרים שנה אני זוכה לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, ומעולם לא היה הדבר קשה כל כך. העומס הרגשי מכריע עוד לפני החזרות על הניגון הראשון. סיכת החטופים המזדהרת בצהוב על הקיטל הלבן שלי אינה אלא מזכרת עוון. יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל.
בערב יום הכפורים הזה אני מבקש להציע הצעה נועזת, שיפה רק לו: אני מבקש להסיג את מדרש התפילה לאחור, ולחזור אל היום שאחר המבול. לחזור להתפלל מתוך הכרה בתבוסתנו. לבקש מהקדוש ברוך הוא להציל אותנו מעצמנו, כי אין בנו כוח עוד. כי לא הכל יודעים אנו לתקן. אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים.
בערב יום הכפורים הזה אני מבקש להציע הצעה נועזת, שיפה רק לו: אני מבקש להסיג את מדרש התפילה לאחור, ולחזור אל היום שאחר המבול. לחזור להתפלל מתוך הכרה בתבוסתנו. לבקש מהקדוש ברוך הוא להציל אותנו מעצמנו, כי אין בנו כוח עוד. כי לא הכל יודעים אנו לתקן. אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים.
איננו מיואשים לחלוטין, איננו מתנערים מאחריות, ואיננו משליכים יהבנו על הקדוש ברוך הוא לבדו; ואין צריך לומר שאיננו סומכים על הנס. עודנו מאמינים בעצמנו ובכוחנו לתקן עולם במלכות שדי; כי זה כל האדם. אבל תפיסת התשובה שלנו, בעולם של נקודות אל-חזור, לא יכולה שלא לעבור עדכון. היא חייבת להכיר בעומק המשבר, ולא להתכחש לו בחזיונות שווא. מי יודע: אולי כך נגלה מחדש את משמעותה של אחריות. אולי כך נגלה בתוכנו דחיפות אמיתית. אולי כן נצליח להציל. גם זו אמת מדעית: הדבר אפשרי.
מאליו יובן: כאשר יום הכפורים יסתיים נחזור לפעול בעולם. במוצאי החג נאכל ונשתה ונבנה סוכה בשמחה ובטוב לבב, וביום ראשון בבוקר נחזור לעבודה; זו חובתנו הקדושה. יש כל כך הרבה לעשות ולתקן, והמדרש הרי צודק: אין הדבר תלוי אלא בנו. אבל לשעה אחת של בין ערביים, נישיר מבט אל עומק התסבוכת שבה קלענו את עצמנו, ולא נתבשם מסיפורים לא-מציאותיים על גאולה; לא נוכל אלא להזכיר לקדוש ברוך הוא את הבטחתו משכבר: "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵֽינוּ, כִּי לֹא תַחְפּוֹץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם".
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.