עוד לפני ה-7 באוקטובר ישראלים יהודים רבים היו רגילים להתבטא בספקנות בכל הנוגע למשפט הבינלאומי. תחושתם הייתה שלעולם אין הבנה רבה למצב הרגיש והמסוים מאוד שמדינת ישראל נמצאת בו. למוסדות כמו ארגוני האו''ם ובתי המשפט הבינלאומיים יוחסה מראש נטייה אנטי-ישראלית.
כעת, אחרי הזוועות של אותה שבת, והתגובה הישראלית בעקבותיהן, נשאלת באופן חד עוד יותר השאלה כיצד ישראל צריכה למצב את עצמה כשהיא נקראת לדין במישור הבינלאומי. הדיסוננס נראה בלתי אפשרי, וכמעט קשה להעלותו על הדעת: לאחר אירועים שהאופי והאכזריות שלהם מנוגדים במהותם למשפט הבינלאומי, היתכן שדווקא ישראל, מנהיגיה וחייליה הם שצריכים להצדיק את מעשיהם? או, כמו שראש הממשלה נתניהו טען אחרי צו הביניים של בית הדין הבינלאומי לצדק: "הנכונות של בית הדין בכלל לדון בזה היא אות קלון שלא ימחה לדורות".
אחרי הזוועות של אותה שבת, והתגובה הישראלית בעקבותיהן, נשאלת השאלה כיצד ישראל צריכה למצב את עצמה כשהיא נקראת לדין במישור הבינלאומי. הדיסוננס נראה בלתי אפשרי, וכמעט קשה להעלותו על הדעת: לאחר אירועים שהאופי והאכזריות שלהם מנוגדים במהותם למשפט הבינלאומי, היתכן שדווקא ישראל, מנהיגיה וחייליה הם שצריכים להצדיק את מעשיהם?
מדינת ישראל צעירה. היא נולדה בדיוק בתקופה שבה, לאחר שתי מלחמות חסרות תקדים, ניסה העולם לקבוע כללים כדי להגן על השלום ועל היציבות ולמנוע עוד הרס בעולם. (גם החלטת כ"ט בנובמבר היתה למה שנחשב, באותו הרגע, כנכון וכצודק בנושא ארץ ישראל/פלשתינה, אף על פי שחלק מהעולם לא היה מיוצג בהצבעה והניסיון ליישום ההחלטה עורר מלחמה). אלא שהנסיבות שבהן מדינת ישראל הייתה צריכה לעמוד בכללים העולמיים הללו, שונות מאלה שרוב המדינות היו מצויות בהן. מצב זה, יחד עם זיכרון לתקופות חיוביות-פחות בהיסטוריה היהודית, גרם בעבר וגורם גם כיום לכך שחלק מהציבור היהודי בישראל אינו מוכן לשמוע תגובות מהעולם על יחסיה הבינלאומיים של המדינה ועל התנהלותה בנושא הישראלי-פלסטיני. מדי פעם מנסחים זאת אף בשפה דתית, באמצעות דבריו של בלעם: " עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ''ג, ט').
אתגר הפרטיקולריות
בלי להיכנס יותר מדי לפירושן של המילים המפורסמות האלה (למשל, אגב, כאזהרה מפני התבוללות), חשוב לציין שבמסורת היהודית התקיימו תמיד זו לצד זו נטייה אוניברסליסטית ונטייה פרטיקולריסטית - בחברה ובכלכלה, בתרבות ובדת, וגם במישור המדיני. בקהילות היהודיות ניתן אכן להבחין במהלך מאות שנים, הן במרחב הפיזי והן באידיאולוגיה, גם בנטייה להפרדה מהחברה הסובבת, וגם בשלל קשרים ומקרים של השפעה הדדית. עבור קבוצה אתנית שבמהלך כמעט אלפיים שנה הייתה מיעוט בכל סביבה שבה מצאה את עצמה, לא היה זה קל, מטבע הדברים, לאזן בין התוצאות החיוביות של האינטראקציה עם ה"גויים" לבין הצורך לשמור על הזהות הנבדלת בכל אותם תחומים.
אולם במישור המדיני קיימת היום, כבר כמעט 76 שנה, ישות המוכרת ברמה הבינלאומית כמדינה יהודית (וגם כמדינת כל אזרחיה). כל עוד מקומה בעולם אינו מוטל בספק – וזו מדיניותן הרשמית של רוב מדינות העולם – היא חייבת לענות על שאלות ביחס למעשיה גם במגרש העולמי.
כקבוצה אתנית שבמהלך כמעט אלפיים שנה הייתה מיעוט בכל סביבה שבה מצאה את עצמה, לא היה קל לאזן בין התוצאות החיוביות של האינטראקציה עם ה"גויים" לבין הצורך לשמור על הזהות הנבדלת. אולם במישור המדיני קיימת כבר כמעט 76 שנה ישות המוכרת ברמה הבינלאומית כמדינה יהודית (וגם כמדינת כל אזרחיה). כל עוד מקומה בעולם אינו מוטל בספק, היא חייבת לענות על שאלות ביחס למעשיה גם במגרש העולמי.
ואם דווקא שכונתה הקרובה אינה מצטיינת בכיבוד הכללים הבינלאומיים, עליה להסביר כיצד משפיעה עובדה זו על התנהלותה, במקום להתעלם מהדיון ולהסתגר בתוך עצמה. כמו שבכל מדינת חוק אזרח יכול להיקרא לדין אף אם הוא חף מפשע, תהליכים משפטיים ברמה הבינלאומית אינם מרמזים בהכרח על אשמה, ויציבותה של המערכת הבינלאומית מרוויחה ממוכנות המדינות להשתתף בה.
המשפט הבינלאומי כמערכת בהתהוות
הנושא כמובן אינו שחור-לבן. המשפט הבינלאומי דומה לפעמים למשפט הפנימי המקומי, אבל לעתים הוא שונה מאוד ממנו, בעיקר בכל הנוגע לאכיפה. כלפי מוסדות ובתי משפט בינלאומיים מושמעת גם לא מעט ביקורת מטעם מדינות שנמצאות במצב פחות חריף מזה של מדינת ישראל. המשפט הבינלאומי הוא אכן מערכת בהתהוות מתמשכת, משום שהוא עצמו אינו מושלם. אלא שזאת דווקא סיבה נוספת להשתתפות כנה והוגנת, כמו שישראל עשתה עד כה בתיק שפתחה נגדה דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק. מצד אחר, מובן מאליו שכל עוד ההשלכות של התהליך יכולות להיות יותר משמעותיות, כדאי להיות יותר זהירים. זהו לדוגמה המקרה של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שפתח בחקירה נגד אנשים פרטיים (ישראלים, אבל גם פלסטינים), החשודים כמעורבים בפשעים חמורים מעבר לקו הירוק. כידוע הסוגיה הזו היא גם פוליטית, וברמה הבינלאומית בדרך כלל לא קל להפריד בין פוליטיקה לבין משפט: ספק גדול אם פסקי דין בינלאומיים מסוגלים לתת מענה לשאלות שפוליטיקאים ואוכלוסיות מקומיות לא יכלו לפתור כבר כמה עשורים.
לכן, על מדינת ישראל להיות ערה למתרחש ברמת המשפט הבינלאומי, להשתתף ולהשמיע את קולה בשיקול דעת, ולא להתעלם ממנו. השתתפות זו עתידה לחזק עמדות ישראליות ולהעלות עובדות וטענות שבתי הדין עלולים שלא להביא בחשבון כלל, כמו שקרה בהצגה של חומרים על ידי משפחות הנרצחים והחטופים של ה-7 באוקטובר בפני בית הדין הבינלאומי הפלילי. באופן כללי, יחס הוגן כלפי מערכת המשפט הבינלאומי יכול לתרום להעצמת ההבנה של הקהילה הבינלאומית למעמדה ולצרכיה הייחודיים מאוד של ישראל.
על מדינת ישראל להיות ערה למתרחש ברמת המשפט הבינלאומי, להשתתף ולהשמיע את קולה בשיקול דעת, ולא להתעלם ממנו. השתתפות זו עתידה לחזק עמדות ישראליות ולהעלות עובדות וטענות שבתי הדין עלולים שלא להביא בחשבון כלל. יחס הוגן כלפי מערכת המשפט הבינלאומי יכול לתרום להעצמת ההבנה של הקהילה הבינלאומית למעמדה ולצרכיה הייחודיים.
במקביל ליחס דו צדדי מכובד, יש חשיבות עליונה במאמץ לשפר את המצב וההתנהלות בשטח. גם אם כאמור המשפט הבינלאומי אינו צריך להיחשב כאיום, תמיד טוב יותר למנוע מאשר לטפל, ועדיף שתושבי ישראל והאזור יוכלו לחיות בכבוד בלי התערבות רבה מדי של מערכת המשפטית הבינלאומית.
ד''ר אלכסנדר לונגרוב הוא עמית בכיר במכון למשפט בינלאומי באוניברסיטת לוון שבבלגיה. בעבר ניהל מיזם אירופאי לחילופי סטודנטים וסגל אקדמי עם שותפים ישראלים, פלסטינים ומצרים. הוא שימש כפרשן לשאלות הנוגעות בנושא הישראלי-פלסטיני עבור מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, אירגון “Israel Policy Forum" ואתרי החדשות "The National Interest" ו- "The Brussels Times". עבד גם בוועדה החברתית והכלכלית של האיחוד האירופי והדעות שלו מחייבות אותו בלבד, ולא כל גוף של האיחוד האירופי.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.