ירושלים שבה גדלתי הייתה בעצם גטו. כך ראוי היה לקרוא לה. היא היתה מקום מוקף גדרות. אמנם, מקום גדול יחסית; אבל לחצות אותה מקצה לקצה, נניח מסוף דרך חברון ועד סנהדריה, אפשר היה בהליכה של שעה ורבע; ומאזור בריכת הסולטן, או מרחוב שמואל הנביא ועד היציאה מהעיר, היתה זו הליכה של חצי שעה, אולי אפילו פחות. קשה לדמיין את זה כעת, אבל הגבולות, הגדירות, שלטי ה-'עצור גבול לפניך', כל אלה תחמו את המקום הזה והגבילו אותו. זו לא היתה רק גדר תיל; זה היה גבול של גטו. וכך, לפני מלחמת ששת הימים, להיות ילד בירושלים פירושו היה להיות ילד בין הגדרות.
הזכרון הזה חשוב משום שרק דרכו אפשר להבין מה קרה ב- 67. מלחמת ששת הימים עוררה בנו פתאום הרגשה חדשה, תחושה של שינוי דרמטי ביותר. פריצת הגדרות, סילוק קירות הביטחון, כל אלה היו עבורנו, ודאי כנערים, אירוע משנה מציאות - ראשית ברמה הפיזית, החומרית. ירושלים שלנו השתנתה כמעט בן לילה. פתאום יכולנו להגיע למקומות שבעבר יכולנו רק לראות, או ספק-לראות; מקומות בצד המזרחי, הירדני, שבעבר יכולנו רק להציץ בהם מבעד לחרך דק. ופתאום - לא רק להגיע, אלא לגעת, לחוש. אבל היה גם מימד אחר בשינוי הזה, חזק לא פחות: באותה ירושלים שעד לפני רגע לא יכולנו להגיע אליה, היתה כאילו קְדוּשָּׁה רבה יותר - ודווקא משום שלא יכולנו להגיע אליה; ולא רק בכותל וברובע היהודי, אלא גם ברחוב צלאח א-דין, ובדרך שכם. כל עוד היתה ירושלים המזרחית חסומה בפנינו, היא היתה עבורנו מושא לכיסופים אמיתיים, לעוצמה רוחנית מיוחדת. ובאמת גם היום אנחנו חווים משהו מזה: אנחנו רואים את הר הבית, אבל לא עולים אליו.
מלחמת ששת הימים עוררה בנו פתאום הרגשה חדשה, תחושה של שינוי דרמטי ביותר. פריצת הגדרות, סילוק קירות הביטחון, כל אלה היו עבורנו, ודאי כנערים, אירוע משנה מציאות - ראשית ברמה הפיזית, החומרית. אבל בשינוי הזה היה גם מימד אחד, רוחני, שלקח לי זמן רב להבין.
ופתאום הקירות נפלו, והכל השתנה. אני זוכר שפעם אחת נסעתי על אופניים עם חבר, שכן שלי, והגענו למזרח העיר. הלכנו לאיבוד. נכנסנו לשיח ג'ראח ולא ידענו איפה אנחנו. לא ידענו איך לצאת. לא ידענו איך לדבר עם האנשים שם, והם לא ידענו איך לדבר איתנו. ובכל זאת, באופן שקשה להסביר, היתה לנו תחושה חזקה של ביטחון. אולי התחושה הזו נבעה מהיותנו ילדים בני 12 וחצי, חסרי פחד; אולי היא נבעה מתודעה קולקטיבית שהפנמנו אפילו כילדים - תודעה של ניצחון, שגרמה לנו לחוש שהפכנו לבעלי הבית, בעוד הערבים שהסתובבו ברחובות הללו הם המובסים. קשה לדעת בדיוק. אבל אני זוכר באופן חד ביותר את השוטטות הזו בעיר המזרחית, את הידיעה הבטוחה שבסוף נצא והכל יהיה בסדר, ובינתיים נסתובב שם ונתור את הארץ ונטייל במחוזות חדשים ולא מוכרים.
ירושלים של מטה ושל מעלה
אבל לקח לי שנות דור להבין מה עוד קרה באירוע הזה: להבין שירושלים הפכה בבת אחת להיות עיר רב-אנושית, רב-תרבותית. לא שלא ראיתי ערבים לפני כן, אבל הפעם הראשונה שפגשתי ציבור גדול של ערבים, במקום שבו הם גרים, היתה באותה הליכה לאיבוד במזרח העיר. בבית הספר שבו למדתי הרי לא לקחו אותנו לטיול לא בנצרת ולא באום אל פחם; ונדמה לי שגם בגימנסיה רחביה לא עשו זאת. ופתאום הבנתי שאני לא לבד בעולם. אני לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין זאת, אבל זו עובדה: בסוף הבנתי שיש כאן עוד מישהו. שיש כאן עוד אנשים, שלשונם אחרת, שאורח חייהם אחר. ונכון שנלחמנו, ונכון שיש עוינות, אבל האנשים האלה נמצאים כאן. וככל שהסתובבתי יותר ויותר בירושלים, הלכתי וגיליתי שהמקום הזה שייך לא רק למי שגרים ברחוב הגיא או ברחוב רמב"ן או ברחוב אלחריזי, או ברחוב צלאח א-דין; גיליתי שהוא שייך גם למאות אלפי צליינים שבאים לירושלים. אני זוכר למשל קבוצות של יוונים אורתודוקסים, אנשים קשי יום - ראו את זה על הפנים שלהם, על ההליכה שלהם - שהסתובבו בירושלים, ושבאו לבקר במשהו מן המקום הזה, משהו שנמחק בעבר מתאי הזכרון שלי ורק עכשיו התגלה מחדש: שבאו לירושלים שהיא גם שלהם. שבאו לירושלים הקדושה גם עבורם. אני זוכר את ההבנה המעמיקה, הפתאומית, שהמקום הזה קדוש לא רק עבורי, אלא גם עבור נוצרים ומוסלמים.
לקח לי שנות דור להבין מה עוד קרה באירוע הזה: להבין שירושלים הפכה בבת אחת להיות עיר רב-אנושית, רב-תרבותית. פתאום הבנתי שאני לא לבד בעולם. אני לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין זאת, אבל זו עובדה: בסוף הבנתי שיש כאן עוד מישהו. שיש כאן עוד אנשים, שלשונם אחרת, שאורח חייהם אחר. שירושלים קדושה גם עבורם.
באופן פרדוכסלי, זה בדיוק אחד מהדברים שמלחמת ששת הימים איפשרה; הסרת הגבולות הפכה את ירושלים, יותר מתמיד, לעיר רב תרבותית, רב אנושית, רב דתית. בחסדי השם - ממש כך - זכינו למפגש עם בני דתות ותרבויות אחרות, שירושלים גם שלהם. ובמציאות הזו, שרבים מדי רואים בה קללה, יש הזדמנות.
בדברי חז"ל יש ביטוי מאוד חזק להזדמנות הזאת: הרעיון ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (בבלי מגילה כו ע"א, ועוד). נניח בצד את פירושי הראשונים למימרא הזו. מבחינה מהותית, כאשר מקום מחולק, כאשר חלקו שייך לי וחלקו לאחר, פירוש הדבר הוא שכאשר אני בא לבקר בחלקו של האחר עלי לדפוק על הדלת, לחכות שיתנו לי להיכנס, כי ככה מתנהג אורח; לעומת זאת, כאשר מקום אינו מחולק, הוא שייך לכולם. הוא מקום של כל אחד. ואף אחד לא צריך לדפוק על הדלת של האחר, כי המקום הזה הוא חלק ממנו, והוא חלק במקומו.
ואפילו בזמן הזה, במציאות הקשה שבה אנחנו נמצאים (והבה נניח לפוליטיקה; עלינו לעסוק ברוח! הרוח היא הדבר האמיתי שישאר גם אחרי הפוליטיקה), אפילו במציאות הזו, שום דבר לא ישנה את האמת הרוחנית הבסיסית: ירושלים לא נתחלקה לא רק לשבטים, אלא גם לאומות. כן, ירושלים היא שלי, היא שלנו; אבל יש עוד כל מיני אנשים שאומרים בדיוק את המשפט הזה; וירושלים היא גם שלהם.
געגועים
לצערנו, רבים בחברה שלנו רואים בכך חולשה. לדעתם מלחמת ששת הימים לא באמת הסתיימה, משום שלא השלמנו את מלאכת הכיבוש; לשיטתם, עדיין לא זכינו להגיע למצב שבו אנחנו בעלי הבית, בעוד הערבים הם רק בבחינת סוחרי דירה עלובים.
אל מול הדעה הזו אני חייב לומר שאני מרגיש בדיוק אותו הדבר, רק הפוך: המלחמה באמת עדיין לא הסתיימה, משום שעוד לא הצלחנו - לא בכוח, אלא ברוח - לשחרר את ירושלים עבור העולם כולו. וכל עוד לא הצלחנו בכך, מלאכתנו באמת לא נשלמה. זו המשימה שעומדת לפתחנו, ושעליה אנחנו צריכים לעמול. עלינו להשלים את המהלך שיצור בירושלים מציאות חדשה-ישנה, כעיר ששייכת לכולם, לכל המונותיאיסטים באשר הם.
לצערנו, רבים בחברה שלנו רואים בכך חולשה. לדעתם מלחמת ששת הימים לא באמת הסתיימה, משום שלא השלמנו את מלאכת הכיבוש. אל מול הדעה הזו אני חייב לומר שאני מרגיש בדיוק אותו הדבר, רק הפוך: המלחמה באמת עדיין לא הסתיימה, משום שעוד לא הצלחנו - לא בכוח, אלא ברוח - לשחרר את ירושלים עבור העולם כולו; לאפשר לכולם להתגעגע.
נכון, אלה ימים לא פשוטים עבור החזון הזה. עובדה היא שמי שמזוהה עם האויבים שלנו, עם מי שמבקשים את מותנו, הם מוסלמים. אבל זה לא חייב להיות ככה. החמאס היא תנועה איסלאמית, אבל אין פירוש הדבר שהחמאס והאסלאם זהים. המציאות הדתית דינאמית, וגם אם כעת מוסלמים רבים מזדהים עם החמאס, זה יכול להשתנות. ובסופו של דבר, כשאני חושב על המוסלמי הפשוט, איני יכול להתעלם מכך שהוא מתגעגע לאל-אקצה. הגעגוע שלו עושה לי משהו. והרי גם אני מתגעגע לבית המקדש, לכותל. שנינו מתגעגעים.
בשבח האוטופיה
באמת ובתמים, אני תופס את העתיד לבוא ברוח נבואת ישעיהו, המתאר כיצד כל העמים מתאחדים סביב ירושלים בבקשת השם. בל נשלה את עצמנו: המרחקים בינינו גדולים כעת, והמצב לא פשוט. אבל גם בשעה הזו, תפיסה כזו של בקשת השם היא אפשרית; תפיסה שלא מבטלת את האחר, אלא מכירה בכך שיש גם דרכים אחרות לעובדו. זה האתגר הרוחני שירושלים מציבה בפנינו. אנחנו לא רק במלחמה על גדירות וגבולות ומקום פיסי, אלא גם במלחמה על נפש האדם. במלחמה על האפשרות ליצור שפה משותפת של מבקשי השם - כל אחד בדרכו, בדרך של שלום.
כרגע היעד הזה נראה הרחק הרחק מעבר לאופק; הוא נראה כאוטופיה. אבל זה יהיה השחרור האמיתי של ירושלים. ואוטופיות הן דבר חשוב! גם כשאיננו יודעים כיצד הן תתממשנה, מתי, ועד כמה, יש להשמיע אותן בקול גדול. יש לזכור אותן שהן מבטאות רעיונות שהם חלק בלתי נפרד מהעולם שלנו; רעיונות שבונים את העולם שלנו גם כשאינם מתממשים במלואם. רעיונות שאנו מתפללים עליהם, מייחלים להם. זו צריכה להיות המשמעות העמוקה של שחרור ירושלים.
אנחנו לא רק במלחמה על גדירות וגבולות ומקום פיסי, אלא גם במלחמה על נפש האדם. במלחמה על האפשרות ליצור שפה משותפת של מבקשי השם - כל אחד בדרכו, בדרך של שלום. כרגע היעד הזה נראה הרחק הרחק מעבר לאופק; הוא נראה כאוטופיה. אבל זה יהיה השחרור האמיתי של ירושלים. ואוטופיות הן דבר חשוב! יש להשמיע אותן בקול גדול.
אני מדמיין שבאיזשהו מסגד במזרח העיר קם אימאם אחד ואומר לשומעיו - 'אתם יודעים, זה נכון, היהודים כבשו אותנו. אבל אתם יודעים מה? היה לנו בזה גילוי גדול. גילינו את היהודים. גילינו שיש עוד בני אדם בעולם'. אינני יודע אם הדמיון הזה התממש במציאות; אינני יודע אם מישהו אמר דבר כזה. אבל אני גם יכול להבין שקול כזה, באותו מסגד במזרח ירושלים, הוא כמעט בלתי אפשרי, כאשר בצד השני שלו - כלומר, בצד שלנו - בקרב מי שעסוקים בשאלות דתיות, הקולות שנשמעים רוצים לומר רק 'כולה שלי'; והרי עם קולות כאלה, יאמר לעצמו אותו אימאם מדומיין, אי אפשר בכלל לדבר; עם קולות כאלה אין ברירה אלא להילחם.
לכן אנחנו צריכים להגביה את הקול שלנו. לכן עלינו להשמיע קול של ירושלים אחרת, ירושלים ששייכת לכולם. עלינו להשמיע את הקול הזה, כדי שמישהו בצד השני ישמע אותו מבעד לקולות האחרים, ואולי יבין שיש עם מי לדבר. הבה נחזור אפוא למאמץ רוחני - שיחזק גם את העולם הדתי שלנו עצמנו - שביסודו הכרה בכך שירושלים לא נתחלקה; שכאשר אנחנו אומרים 'שמע ישראל, השם א-לוקינו השם אחד' - חיים בינינו עוד רבים רבים, שונים מאיתנו, שגם עבורם, בדרכם, השם אחד; בירושלים, וגם מחוץ לה.
הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
(טור זה מתפרסם ברשתות החברתיות בצירוף תמונה של הר הבית והר הזיתים. הצילום מאת שלמה רודד, מתוך אתר פיקיויקי).