במגילת אסתר נאמר "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (אסתר ח', ח'). פירוש הדבר הוא שהישועה של מגילת אסתר היא ישועה השומרת על הסדר הקיים. המלך נשאר אותו המלך. הצווים שלו נשארים בתוקף ללא שינוי. הסדר החברתי נשאר אותו סדר חברתי. בעולם כזה, המוצא היחיד הוא להפוך את כיוון הצו: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (שם ט, א). היהודים יכולים "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם" (שם ח, יא) ו"לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (שם ח, יג). המשחק הוא עדיין משחק סכום אפס והאפשרות היחידה להינצל היא להיות מן ההורגים ולא מן הנהרגים.
בסיפור יציאת מצרים אין מדובר רק בעם של עבדים היוצא לחופשי ועוזב את המקום שבו שועבד, אלא בעם המוכוון ליצור סדר חברתי חדש ושונה לחלוטין במקום אליו הוא הולך.
גאולת מצרים היא סיפור שונה לחלוטין. אין מדובר רק בעם של עבדים היוצא לחופשי ועוזב את המקום שבו שועבד, אלא בעם המוכוון ליצור סדר חברתי חדש ושונה לחלוטין במקום אליו הוא הולך. אפשר להבין את מצרים וישראל כייצוגים של שני מודלים כלכליים מנוגדים. הכלכלה המצרית, כפי שהיא מתוארת בתורה, היתה מבוססת על ניצול ושליטה. לא רק בני ישראל היו משועבדים במצרים, אלא גם העם המצרי. בית פרעה, בהובלת יוסף, ניצל את שנות השבע כדי לצבור מזון ואת שנות הרעב כדי להכריח את העם למכור את אדמותיהם ואת כל אשר להם. המצב שיצר השלטון גרם לעם אף להציע את עצמם למכירה לעבדים כדי לקנות את המזון שהם עצמם ייצרו כמה שנים קודם. כך נוצר מבנה כלכלי ריכוזי ונצלני שבו כל האדמות והרכוש שייכים למלך בעוד בני העם נותרים בגדר אריסים במקרה הטוב ועבדים במקרה הרע.
המבנה הכלכלי שהתורה מכוונת ליצור בארץ ישראל מבוסס על חלוקה שוויונית של הנחלות כדי להבטיח לכל אחד עצמאות כלכלית. התורה מצווה על יצירת מנגנוני ויסות כלכליים המעודדים ערבות הדדית למען שמירה על חלוקת הנחלות לאורך הדורות. ארץ ישראל היתה מתאימה להיווצרות של מבנה כלכלי כזה כיוון ש"לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק", אלא "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). כלומר, משאבי המים החיוניים לקיום מבוזרים ויותר קשה להכפיף אותם לשליטתו של השלטון המרכזי. זאת בניגוד למצרים (ותרבויות אחרות שהתפתחו לאורך הנהרות הגדולים) שבה השלטון יכול היה לבנות מנגנון ריכוזי השולט בחלוקת משאבי המים המגיעים מן הנהר.
יציאת מצרים כרעיון המשכי
בין שני הקטבים האלה - ניצול ושליטה מצד אחד וחירות וערבות הדדית מצד שני - אנחנו ממשיכים להתקיים. לא לחינם סיפור יציאת מצרים היווה השראה אדירה לתנועה לביטול העבדות. אפשר לומר שביטול העבדות הוא המשך התממשותה של יציאת מצרים בעידן המודרני. התורה אמנם הכירה בתופעת העבדות תוך ניסיון לכל הפחות להגביל אותה ולתת לעבדים זכויות, אבל ברור (לי לפחות) שהיא מכוונת גבוה יותר אל עתיד שבו חירות הפרט היא זכותו הבסיסית של כל אדם. אלפי שנים עברו מאז שנכתב ספר שמות ועד להתקבלות הרעיון הזה, כמו זרע שנבט כשהבשילו התנאים והגיעה שעתו.
אבל גם אחרי ביטול העבדות, יציאת מצרים עדיין לא הסתיימה, כי שיעבוד וניצול ממשיכים להתקיים באינספור דרכים אחרות. למשל, כאשר אנשים צעירים שרוצים לקנות דירה או אנשים שנכנסו לחובות צריכים לשלם ריבית דריבית ולהשתעבד לבנקים למשך שנים, נפגעים העקרונות שהתורה מכוונת אליהם של איסור ריבית למען שמירה על החירות של כל פרט. התורה היא רדיקלית מאד בתפיסה החברתית שלה. היא מערערת בהקשרים מסוימים על זכות הקניין ומציבה רגולציות קשוחות על מנת לצמצם פערים חברתיים.
בפרשת המלך בספר דברים נאמר: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד". אני מציעה להבין את האיסור לשוב למצרים לא רק במובן הפיזי, אלא כציווי שלא לשוב אל המודל הכלכלי המצרי שבו המנהיג יכול לצבור הון - "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, טז-יז).
הון, שלטון: כרם שלמה
"כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ" (שה"ש ח, יא-יב). המציאות החברתית המתוארת בפסוקים משיר השירים היא ששלמה הוא בעל הכרם, בעל המון. הנוטרים עובדים בכרם ובוצרים פירות בשווי של אלף כסף כל אחד. אכן, כרם פורה ביותר. אבל הרווח הולך לשלמה והוא משלם לכל אחד מן העובדים רק 200 כסף. הדוברת במגילה (ושמא הדובר; בפסוק הזה הזהות המגדרית מטושטשת, אבל אני מניחה שזו דוברת כמו ברוב המגילה) מתנגדת למציאות הזו ואומרת "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי": אני מעדיפה לשמור את הכרם שלי בבעלותי כמו שמצווה התורה על שמירה על בעלות פרטית של הנחלות, בבחינת "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" - גפנו ותאנתו הפרטיות! את הסיפא של הפסוק משיר השירים אני מבינה כשאלת תוכחה: "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ?!". המגילה, להבנתי, מתנגדת לניצול אפילו ברמה המקובלת הזו של תשלום שכר שכיר המאפשר לבעלים לצבור הון על חשבון עבודתם של העובדים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - לא "כאילו"! - עליו להמשיך לממש את שאיפתה של התורה לסדר חברתי המושתת על חירות לכל אחד וערבות בין כולם.
את השאיפות החברתיות של התורה קשה מאד לממש. הן דורשות שנחזור ונשנן אותן דווקא ככל שיש לנו יותר כוח ואפשרויות להשתמש בו. לכן נאמר על המלך: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:" (דברים יז, יח-כ).
בכל דור ודור
את המילים "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ" שבהגדה אני מבינה, בנוסף לפשט, במובן זה שהאתגר של מניעת ניצול ושליטה הוא אתגר תמידי, כי בתוכנו - בני האדם - יש, וכנראה תמיד תהיה, נטייה לנצל כוח, וגם דרכים להצדיקה בעיני עצמנו. בכל דור ודור הכוחות האלה עומדים עלינו ומאיימים לכלות את דרך התורה בהתאם לנסיבות של אותו דור. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - אם מפרשים זאת כך, זה לא "כאילו"! זו אינה העמדת פנים אלא המשך בפועל של יציאת מצרים: להמשיך לממש את שאיפתה של התורה לסדר חברתי המושתת על חירות לכל אחד וערבות בין כולם.
כמה ארוכה הדרך שעוד נותרה לנו כדי לממש את יציאת מצרים במלואה. בליל הסדר אנחנו מחיים את המתח הזה שבין המצוי והרצוי. מצד אחד אנו אומרים, "הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין" - אנחנו חוגגים את העובדה שכולנו מסובין, שכולנו בני חורין. שימו לב: אנחנו מתייחסים לכל אחד ואחת מסביב לשולחן הפיזי ואולי גם המטאפורי כבן חורין. זה לא מובן מאליו! ומצד שני אנחנו אומרים, "הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" - אנחנו מתייחסים לכולנו כאל עבדים הזקוקים לגאולה קרובה. אנחנו מזדהים עם שתי האפשרויות כדי להדגיש שאין זכויות יתר מהותיות לקבוצה מסויימת. אולי זאת הכרה בכך ש- Nobody’s Free Until Everybody’s Free, כמאמרה הידוע של פאני לו היימר. השנה יש לכך משמעות מוכפלת ומועצמת.
כמה ארוכה הדרך שעוד נותרה לנו כדי לממש את יציאת מצרים במלואה.
בעבר, מה שהפך את המרחב שאנחנו חיים בו למתאים למימוש החזון הזה היו התנאים הגאוגרפיים והחקלאיים. היום, מה שיהפוך את המרחב שאנחנו חיים בו למתאים למימוש החזון הזה, הם המסורת שאנחנו מחזיקים והסיפור שאנחנו מספרים כקולקטיב וכפרטים. כאשר אנחנו ממשיכים לספר את סיפור יציאת מצרים ולהמחיש אותו בחוג הבית והמשפחה, אנחנו מאפשרים לרעיונות האלה לעבור מדור לדור וליציאת מצרים להמשיך לפעול את פעולתה המהפכנית ולשנות את העולם.
מרב מזא"ה היא מחברת הספר "מי זאת עֹלה מן המדבר, שיר השירים - חידה על אהבה וחופש"; תומכת בתהליכי ריפוי וצמיחה בעזרת שיאצו, התאמת תזונה, צמחי מרפא ועוד; מנהלת שותפה של 'מגע' מרכז להכשרת מטפלי שיאצו.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.