אנחנו מבוקשים בעוון פשעי מלחמה. כלומר, לא אנחנו, רק ראש הממשלה שלנו, ושר הביטחון לשעבר, אבל הם בעצם לא הלכו בעצמם להרוג אף אחד, או להרעיב. הם שלחו את החיילים, כלומר, את האחים שלנו והילדים שלנו והאבות והדודים, כלומר, את כולנו. ולכן, חייבים להודות, שכולנו מבוקשים בעוון פשעי מלחמה.
כמו מרבית הישראלים אני מנסה בכל כוחי לחשוב שזה לא נכון, שהכל עלילת שווא אנטישמית; שלפי אומדנים סטטיסטיים שונים, ארצות הברית באפגניסטן הרגה כמות רבה יותר של אזרחים; שלמדינה אחרת, שאיננה ישראל, כל זה לא היה קורה. שאנחנו נלחמים נגד אויב מרושע במיוחד, אשר באופן מכוון מסתתר מאחורי אזרחים בדיוק כדי שהם יפגעו. כל זה נכון. אבל כבר מהרגע הראשון של המלחמה, עם ההבנה מי הם האנשים היושבים בשולחן הממשלה ברגע ההיסטורי הזה, ניטלה הנשימה מראותיי. בעודי הלום מכל הנרצחים, ומשוכנע כי אין לנו מנוס מלצאת למלחמה, מצאתי את עצמי ממלמל שוב ושוב, רק שלא נרצח שם עכשיו את כולם, רק שלא נהפוך לפושעי מלחמה.
נתניהו, בן גביר, סמוטריץ', אליהו, שיקלי – כמו גם אינספור רבנים, אנשי תקשורת ימניים, ורבבות אזרחים ישראלים – רבים מהם גם חיילים – הבהירו חזור ושנית כי אין חפים מפשע בעזה; כי הרעבה היא כלי לגיטימי במלחמה; כי גירוש וכיבוש שטח הוא עונש ראוי למעשי הזוועה של חמאס. במילים אחרות, הם הכריזו שמבחינתם, ראוי לבצע פשעי מלחמה בעזתים.
כי כל מי שעקב בשנה האחרונה אחר חברי הממשלה – מראש הממשלה ועד אחרון השרים, כמו השר עמיחי אליהו למשל, יודע שאת ההאשמה בפשעי מלחמה הם הביאו בגאווה על עצמם. צריך לומר בבירור את האמת: הוויכוח כלל וכלל איננו האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה, אלא האם, בהתחשב באויב שניצב מולנו, מעשים הנחשבים לפשעי מלחמה הם אמצעי לגיטימי. נתניהו, בן גביר, סמוטריץ', אליהו, שיקלי – כמו גם אינספור רבנים, אנשי תקשורת ימניים, ורבבות אזרחים ישראלים – רבים מהם גם חיילים – הבהירו חזור ושנית כי אין חפים מפשע בעזה; כי הרעבה היא כלי לגיטימי במלחמה; כי גירוש וכיבוש שטח הוא עונש ראוי למעשי הזוועה של חמאס. במילים אחרות, הם הכריזו שמבחינתם, ראוי לבצע פשעי מלחמה בעזתים. עבורם, הפגיעה בחפים מפשע איננה טעות, אלא חלק מהמטרה. בכמה קבוצות טלגרם שאני חבר בהם, קבוצות המונות עשרות אלפי חברים, מתפרסמות בכל ערב תמונות של ילדים עזתים מתים. התקשורת הישראלית, כך אומרים תמיד, מצנזרת את הפגיעה בחפים מפשע כדי לא לפגוע במורל הלאומי, אבל נראה שזה רחוק מלהטריד את מנהלי ערוצי הטלגרם הימניים, שדווקא רואים בפרסומים אלה עניין מחזק: שם, המוות של ילדים ונשים מובלט ללא כל התנצלות, לרוב בתוספת אמירות מחרידות בסגנון של "עוד ערימות של זבל לפח"; "לא להשאיר אף אחד"; "בשביעי באוקטובר חילקתם סוכריות, עכשיו אתם אוספים חלקי גופות". באופן מטורף, ערוצי טלגרם ימניים ועזתיים משתפים את אותם סרטונים ממש ומהדהדים את אותן הקריאות: "הביטו – עזה כולה מוחרבת!", "עשרות ילדים נרצחו!". כאשר נעצרו החיילים בחשד למעשי סדום בעצורים, אדם שהערכתי פעם לא אמר שההאשמות שקריות אלא שלמחבל נוחבה מותר לעשות הכל, כולל אונס. היה אפשר לומר שאלה רק קבוצות טלגרם, עד שמתברר שמשפטים דומים להחריד נאמרים בהלוויתו של חייל שנלחם בעזה, או כשמקשיבים לדברים שאומרים נבחרי ציבור. הוויכוח על כן איננו על אנטישמיות בית הדין או על היחס המפלה לישראל (עניין שסביר מאוד שהוא נכון); וגם לא על היקף ההרוגים בעזה. המדיניות המוצהרת של הממשלה, מתחילת המלחמה, היא כי על רקע מעשי הטבח קיימת לגיטימציה מלאה לכל פעולת תגמול שישראל תבצע. והעולם, אנטישמי יותר או פחות, פשוט מתעקש לסרב לקבל את הטענה הזו. הוא מסרב להכיר בכך שהטבח בעוטף שונה באופן מהותי מכל אחד מאירועי הדמים הבלתי אנושיים שהתרחשו במאה ה-20.
אם אין פשעי מלחמה בעזה זה בטח שלא בגלל השלטון, אלא רק בזכות החיילים עצמם, שמרביתם עדיין זכו לחינוך טוב דיו, בטרם נתניהו ושותפיו הצליחו לנרמל לחלוטין הרג חפים מפשע. לכן, עובדתית, אני לא יודע האם בוצעו פשעי מלחמה, ואני כשלעצמי רוצה להאמין בכל ליבי שלא כך הדבר. אבל לגבי השלטון ותומכיו הציבוריים (עיתונאים, רבנים), המצב שונה: הם בהחלט עודדו, באמירה או בשתיקה, ביצוע פשעי מלחמה. אשמתם ברורה.
הקונספט של דיני המלחמה, עם כל מוגבלותם, מתיימר בדיוק להכיר בלגיטימיות של פעולת המלחמה מבלי להצדיק כל הרג. ניתן היה להילחם ולומר בבירור: אנחנו נילחם עד למיטוט חמאס אבל נפעל תוך כדי כך על מנת לשקם את רצועת עזה ולהעניק עתיד אחר לאזרחים שם. לאזרחים שלנו.
היו מי שהזהירו. היו. עדיין יש. כינו אותם שוב ושוב בוגדים; יפי נפש; שבויי קונספציה. חשוב גם לומר: ניתן היה להילחם אחרת. לא הכל נע בקצוות שבין עופר כסיף לבין נתניהו-סמוטריץ'-אין חפים מפשע בעזה. מלחמות הן תמיד נוראות, אך לא כולן נוראות במידה שווה. הקונספט של דיני המלחמה, עם כל מוגבלותם, מתיימר בדיוק להכיר בלגיטימיות של פעולת המלחמה מבלי להצדיק כל הרג. ניתן היה להילחם ולומר בבירור: אנחנו נילחם עד למיטוט חמאס אבל נפעל תוך כדי כך על מנת לשקם את רצועת עזה ולהעניק עתיד אחר לאזרחים שם. לאזרחים שלנו. תכלית המלחמה היא גם להביא אפשרות של שלום, גם אם רחוק. גם אם זה מרגיש כרגע דמיוני, לפלסטינים שאינם חמאס, לפלסטינים שוחרי שלום, קיימת אותה הזכות שקיימת לנו להגדרה עצמית, לכבוד, לביטחון.
הכי חשוב לומר: עם כל הכאב וההלם, השבעה באוקטובר לא היה הרגע החשוך ביותר עבור העם היהודי. עבור כל אחד מהנרצחים ומשפחותיהם זהו בוודאי הרגע האיום ביותר, אך עבור האומה בכללותה, מנקודת מבט היסטורית, התרחשו למרבה הצער כבר רגעים אפלים יותר. אחד מהם היה בחודשים שסביב הקמת המדינה: רק שנים כה ספורות לאחר השואה האיומה, ובעוד אלפים רבים מבני הישוב היהודי מתים בפרעות ובקרבות. אני לא מצליח לדמיין בכלל את האימה, את רגשות הזעם והכאב, שבלי ספק גם הביאו למעשי נקמה ופגיעה בחפים מפשע, ולעיתים אף לביצוע פעולות חמורות באופן ממוסד ובהיקף משמעותי. ובכל זאת, בתוך כל המוות והאימה, האתוס היסודי של העם היהודי ושל הציונות נשאר איתן – שיח על טוהר הנשק; ומחויבות אמיתית, ברוב המקרים, להימנעות מפגיעה בחפים מפשע. אם היתה נכבה, התביישו בה. היסטוריונים עד עכשיו צריכים להתאמץ כדי להטיח בנו את שארע. היום הדבר נצעק בגאווה. ההיסטוריונים שיחקרו את המלחמה הנוכחית לא ידרשו למאמץ ארכיוני רב: די להביט בכותרות היומיות.
הרגע האפל ביותר של העם היהודי מתרחש כעת ממש, לא בשבעה באוקטובר 2023 אלא בשלהי נובמבר 2024. הוא האפל ביותר כי בו וויתרנו לחלוטין על כל ערכינו המוסריים. כי החלטנו להפסיק לנסות, להפסיק לאחוז במאבק ההכרחי שבין רצוננו הכה צודק לחיות לבין ההכרח להישאר מוסריים
לכן, פרדוקסלית, אולי הרגע האפל ביותר של העם היהודי מתרחש כעת ממש, לא בשבעה באוקטובר 2023 אלא בשלהי נובמבר 2024. הוא האפל ביותר כי בו וויתרנו לחלוטין על כל ערכינו המוסריים. כי החלטנו להפסיק לנסות, להפסיק לאחוז במאבק ההכרחי שבין רצוננו הכה צודק לחיות לבין ההכרח להישאר מוסריים, אפילו בתוך מציאות מלוכלכת ומזוהמת כל כך. הוא האפל ביותר כי עבור יהודים כה רבים להרוג נפש, גם נפש של אויב, הוא מעשה מעורר צהלה, או לכל היותר אדישות. הוא האפל ביותר כי ילדים מתים בעוון הוריהם, ורבים חוגגים, או לפחות שותקים. בישראל של נובמבר 2024 אסור יותר לדבר כנגד הרג חפים מפשע. אסור להתנגד לפשעי מלחמה.
המחשה חזקה ביותר לכך שההנהגה שלנו תומכת בפשעי מלחמה התקבלה השבוע עם החלטתו הגזענית של שר הביטחון הנכנס ישראל כ"ץ על ביטול השימוש בצווים מנהליים כלפי חשודים בטרור יהודי בשטחים. בנימוקיו כתב כ"ץ כי בשעה שבעולם מטילים סנקציות כנגד אנשים בהתנחלויות, לא הגיוני שמדינת ישראל תצטרף לכך ותרדוף את אנשי ההתיישבות. ההיגיון הישר, כמובן, זועק בדיוק את ההפך: הסנקציות מצד מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הגיעו, כמובן, בדיוק בגלל ההיעדר המוחלט של אכיפה כלפי אלימות חמורה מצד טרוריסטים יהודים ברחבי יהודה ושומרון. ביטול המעצרים המנהליים על כן איננו תגובה הולמת לסנקציות אלא רק אישוש הכרחיותן, וביטוי מחפיר נוסף למציאות ההזויה שאליה הגענו, בה אנו זקוקים לאכיפה חיצונית מכיוון שמערכת האכיפה המקומית סורסה לחלוטין. עניין זה מזכיר את עניין ההליכים בבתי הדין הבינלאומיים: גם שם, ההגנה הטובה ביותר מפני הליכים חיצוניים עשויה הייתה להיות עצם קיומם של מערכי ביקורת פנימיים המתנהלים כראוי, אולם כל אלה אינם עוד.
בנוגע ליהודה ושומרון, קשה לומר שוב שמדובר בעוד קונספירציה של אנטישמים מחו"ל. הרי שם כבר מדובר בשב"כ, באחינו ממש, שמבינים היטב כי ברחבי יהודה ושומרון מסתובבים כבר יהודים רבים אשר אינם מקבלים את מרות החוק הישראלי, ואשר בנסיבות מסוימות יהיו מוכנים לפגוע בכל ערבי באשר הוא. מעשים מתרחשים דבר יום ביומו. בתים מוצתים. אנשים נפצעים ונהרגים. הפרעות לא מתבצעות עוד על ידי בודדים באישון ליל אלא בהשתתפות עשרות ומאות. אפילו השר כ"ץ לא טיפש מספיק כדי לחשוב שאלו רק האשמות של האנטישמיים מחו"ל. מכיוון שכאן הצבא והשב"כ עצמם תומכים בצווי המעצר המנהליים, המהלך האבסורדי של כ"ץ רק מפליל עוד יותר את הממשלה שבהסמכתה הוא פועל. זו ממשלה שאומרת באופן מוצהר כי היא לא תגביל עוד ותחקור כל פגיעה בערבים – בין אם בעזה או באיו"ש, ובמקביל עדיין תאשים באנטישמיות כל ניסיון מצד גורמי חוץ להתנגד למעשים אלו. במקביל שוב ושוב עולה תחושה חריפה כי חלק מפעולות הממשלה מונעות בראש ובראשונה מהנהייה הבלתי נגמרת של אנשים כמו נתניהו ובן גביר אחר רייטינג וריצוי הבייס. האם עלינו להסיק כי פשעי מלחמה מביאים קולות?
מה עושה יהודי כאשר נעשה לו ברור יותר ויותר שמדינתו תומכת בפשעי מלחמה? מה על כולנו לעשות עכשיו? איך ממשיכים להיות אזרחים במדינה שראשיה מעודדים פשעי מלחמה, בעודה נתונה במלחמת הישרדות, נגד אויב שאין שני לו באכזריותו?
ביטול צווי המעצר המנהליים ומתן צווי המעצר מבית המשפט הבינלאומי הפלילי הם תמונת ראי האחד של השני. אם המדינה מכריזה רשמית, ללא כל בושה, כי טרור יהודי מותר, איך אפשר לזעוק כנגד המשמעות הפשוטה של הכרזה זו? אנחנו מדינה שתומכת ומעודדת פשעי מלחמה. זו האמת. היא אפילו לא מוסתרת עוד. היא הייתה נסתרת כאשר החלישו את מחוז ש"י, או כששוטרים כמעט ולא הגיעו לאסוף עדויות מנפגעי עבירה פלסטינים. היא הייתה נסתרת כאשר הצבא העלים עין מגזל קרקעות, ואף אבטח פעילי ימין אלימים. אבל כעת הדברים גלויים לעין כל, ונאמרים במפורש.
נותרנו עם שתי שאלות קשות מאוד, שאיני יודע עדיין כיצד לענות עליהן. האחת היא מעשית מאוד: מה עושה יהודי כאשר נעשה לו ברור יותר ויותר שמדינתו תומכת בפשעי מלחמה? מה על כולנו לעשות עכשיו? איך ממשיכים להיות אזרחים במדינה שראשיה מעודדים פשעי מלחמה, בעודה נתונה במלחמת הישרדות, נגד אויב שאין שני לו באכזריותו? מרי אזרחי? נטישה? המתנה בשקט לבחירות כשכל יום מביא עמו מוות נוסף?
השאלה השנייה מורכבת יותר אך חשובה לא פחות, והיא נוגעת לאפשרות לחידוש השיח המוסרי. איך חוזרים לדבר על ערכי מוסר בסיסיים, בין אם מדובר בערכי היהדות ובין אם מדובר בערכי מוסר אוניברסליים? איך דווקא הדור שלנו, יותר מכל הדורות הקודמים של יהודים למודי סבל, איבד באחת את היכולת להעמיד אמות מוסר בסיסיות? איך בתוך ההשתקה המתמשכת והאלימות הפנימית, מצילים את העם שלנו - לא רק את העם ברגע ההיסטורי הנתון, אלא את העם היהודי כמושג נצחי - מפני אובדן מוחלט? אני לא היחיד שחושב כעת על רבן יוחנן בן זכאי, אבל אני חושש שלא הבנו כמה הוויתור על ירושלים מרגיש בלתי אפשרי. גם אם עירך הפכה לעירם של קנאים, היאך ניתן להפנות אליה את גבך.
האמת המפחידה היא שגם אם נביס את חמאס וחיזבאללה ונזכה לראות בעינינו את התגשמותה של פנטזיית "הניצחון המוחלט", אנו קרובים לתבוסה נוראה, שטרם התנסינו בה. האיום הפנימי הגדול איננו השסע והפילוג אלא אובדן הערכים וצלם אלוהים. גם אם עדיין איננו שם, הכיוון מפחיד: אנחנו עשוים להפוך לחיות, לפושעי מלחמה.
התנצלות חשובה והכרחית: בלב שבור אני מתנצל בפני הרוב הגדול של החיילים שמסכנים את חייהם ולא חשבו אפילו לרגע לפגוע בחפים מפשע; אני גם מתנצל בפני כל המשפחות השכולות, שיקיריהם מסרו את היקר מכל בשביל להציל את כולנו מאויבים אכזריים ורשעים, מבלי שרצו לתת את ידם לפשעי המלחמה של השלטון. כולנו, אך בעיקר הלוחמים עצמם, שבויים של ממשלה שאיבדה כל מצפן מוסרי ועולם ערכים יהודי בסיסי. כולנו לכודים בתוך סיטואציה בלתי אפשרית, שבה עלינו להגן על המדינה מפני אויב מרושע, בשעה שמי שעומד בראש המערכת שלנו מעודד פשעים, הסתה, תככים ושנאה, ונמנע באופן מבחיל מגילוי מנהיגות ומתן השראה לניהול מלחמה צודקת ומוסרית. אני מתנצל, כולנו צריכים להתנצל, בפני כולכם.
בלב שבור אני מתנצל בפני הרוב הגדול של החיילים שמסכנים את חייהם ולא חשבו אפילו לרגע לפגוע בחפים מפשע; אני גם מתנצל בפני כל המשפחות השכולות, שיקיריהם מסרו את היקר מכל בשביל להציל את כולנו מאויבים אכזריים ורשעים, מבלי שרצו לתת את ידם לפשעי המלחמה של השלטון. כולנו, אך בעיקר הלוחמים עצמם, שבויים של ממשלה שאיבדה כל מצפן מוסרי ועולם ערכים יהודי בסיסי.
מגיע לכם, לכולנו, ליהודים, לערבים. למתים. לחיים. לכולנו. מגיע לנו יותר.
וכדי למנוע ספקות, אכתוב בבירור: אני לא בטוח אם צה"ל, כארגון, מבצע באופן מכוון פשעי מלחמה – אין לי מספיק נתונים בשביל להכריע. אני מקווה שלא, אבל בסופו של דבר צה"ל הוא זרוע ביצועית של הממשלה; אני בטוח שיש מקרים של חיילים פרטיים שביצעו פשעים, שלרוב אינם נחקרים, אבל גם שמרבית החיילים, כפרטים, עושים ככל שביכולתם שלא לפגוע במתכוון בחפים מפשע; אני משוכנע שהממשלה וחלק ניכר מתומכיה הבולטים (תקשורת, רבנים) תומכים בביצוע פשעי מלחמה.
ד"ר שרגא ביק הוא חוקר דתות, עורך דין, ועמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.