[מאמר שני בסדרה]
מגילת העצמאות של ירמיהו
בפרק נפלא במיוחד מספר ירמיהו מתוארת התרחשות שאין לה אח ורע. הנביא ירמיהו קורא לעם "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (לה, ט), והנה, למרבה הפלא, העם נענה לכך מיד. אפילו השרים בני המעמד הגבוה מוותרים על אדנותם: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד - וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ" (שם, י). אלא שמה שנראה לרגע כהתגשמות חסרת תקדים של חזון אוטופי, מתנפץ עד מהרה בפסוק הבא, ללא כל התרעה מוקדמת, אל קרקע המציאות: "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (שם, יא).
לבני דורו של ירמיהו נקרתה הזדמנות היסטורית: לרגע קט הלב שלהם היה, כמו שנהוג לומר כיום, במקום הנכון. הם עשו הישר בעיני ה' וקראו דרור איש לרעהו; אבל הרגע הזה חלף עבר. מי שזכו לחופש פתאומי נכבשו מחדש לעבדים ולשפחות, ושם ה' חולל.
האם היו אלה כוחות השוק דאז, שלא איפשרו עדיין לחברה לעבור מכלכלה מבוססת-עבדות, לכלכלה שוויונית יותר? האם היה זה כוחו של הרגל? או שמא, בפשטות, רפיון דתי ומוסרי של מי שלא היו מוכנים לשלם את מחיר חירותם של אחרים? ירמיהו אינו מספר לנו על כך. לעומת זאת, הוא מספר לנו מה אמר באותה שעה הקדוש ברוך הוא: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ; וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (שם, יג-טז).
לבני דורו של ירמיהו נקרתה הזדמנות היסטורית: לרגע קט הלב שלהם היה, כמו שנהוג לומר כיום, במקום הנכון. הם עשו הישר בעיני ה' וקראו דרור איש לרעהו; אבל הרגע הזה חלף עבר. מי שזכו לחופש פתאומי נכבשו מחדש לעבדים ולשפחות, ושם ה' חולל. בעקבות זאת משמיע ירמיהו נבואת חורבן איומה: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (שם, יז). מי שחטאו בהתמכרות לאדנות, יגלו כעת בדרך הקשה מה קורה בעולם שאין בו הגנה מפני כוחו של האדון.
אני מבקש להתעכב על הפסוקים הקודמים, שבהם הקדוש ברוך הוא חוזר ומזכיר את יציאת מצרים ומצטט את התורה עצמה. הציטוט מתייחס למצווה הראשונה בפרשת משפטים - "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב) - אך זו אינה מתוארת בנבואת ירמיהו כ'עוד' מצווה, אחת מני רבות, אלא כברית בין ישראל לאלוהיו. הברית נשענת על ההקבלה הגלויה בין המצווה הראשונה בפרשת משפטים, לדיבר הראשון בעשרת הדיברות: מי שגאל את עמו מעבדות ("אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"; שמות כ, ב), מצפה מעמו לפעול למען צמצום העבדות; הוא מצפה מעמו לחקות אותו - את הקדוש ברוך עצמו - ולא את מצרים.
הקדוש ברוך אינו אומר, חלילה, שיהודים הפכו לְמִצְרִים - הרי אסור להשוות - אבל הוא בפירוש אומר, שהם שכחו את הלקח של יציאת מצרים; שהם שכחו קצת, במילים אחרות, מה זה אומר להיות עַם ה'.
מצוות שחרור עבדים, לדידו של ירמיהו, היא נייר הלקמוס של נאמנות העם למגילת העצמאות הקדומה שלו. בנבואתו, הקדוש ברוך אינו אומר, חלילה, שיהודים הפכו לְמִצְרִים - הרי אסור להשוות - אבל הוא בפירוש אומר, שהם שכחו את הלקח של יציאת מצרים; שהם שכחו קצת, במילים אחרות, מה זה אומר להיות עַם ה'.
לקחי ההיסטוריה
את ההבחנה מאירת העיניים בין הבעייתיות הגלומה בהשוואה היסטורית, לבין ההכרח שבלימוד לקח מההיסטוריה, למדתי מספרו הקצר והחשוב של משה מיה, 'עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זכרון השואה' (אלון שבות, תשס"ב). אף על פי שהרב עמיטל זצ''ל, כרבים אחרים, מזהיר בחריפות מוצדקת מפני החלה בלתי זהירה של עולם המושגים של השואה על מציאויות אחרות (שם, עמ' 119), אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד ממנה; להיפך: מכל דף כמעט בספר עולה, כפי שכתב מיה, כי "השואה הולידה תביעה להתנהגות מוסרית, וזעקה נגד חילול השם שבהתנהגות אחרת" (עמ' 91).
אף על פי שהרב עמיטל זצ''ל, כרבים אחרים, מזהיר בחריפות מוצדקת מפני החלה בלתי זהירה של עולם המושגים של השואה על מציאויות אחרות, אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד ממנה; להיפך: כפי שכתב מיה, "השואה הולידה תביעה להתנהגות מוסרית, וזעקה נגד חילול השם שבהתנהגות אחרת"
תביעה זו צריכה להיות, לדעת הרב עמיטל - ניצול שואה בעצמו, כידוע - סממן מובהק של זהות יהודית: "מול עולם של רוצחים… עמדנו אנחנו בצד השני" (שם). היא באה לידי ביטוי בין היתר בתגובתו לטבח סברה ושתילה (עמ' 90) - אירוע שלדעת מיה היה לנקודת מפנה בדבריו ובפעולותיו הציבוריות; היא באה לידי ביטוי בדרישתו לשמירה קפדנית על מוסר לחימה: "לפי ההלכה אין לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, וודאי שאסור לפגוע בנשים או בילדים. אפילו באויב אין לפגוע אלא במידה הדרושה לשם נצחון או התגוננות… דברים אלה חשובים דווקא בימים אלה, כאשר אנו שומעים… דברים דוגמת 'דמם של נוכרים - הפקר הוא'... הנני חושב שחובה לפרסם דברים אלה דווקא כיום" (שם); היא באה לידי ביטוי בתביעתו לחסד ומשפט: "הקדוש ברוך הוא אומר לנו: אם יש לנו שפה לדבר עם השיעים ועם הגבעונים, הרי שזו השפה של החסד, של עשיית המשפט, שיאמרו: מלכי ישראל - חסד הם" (עמ' 89); היא באה לידי ביטוי, כפי שמיה מראה, ביחס מיוחד למגילת העצמאות: "בהרצאה על היחס למיעוטים על פי התורה, טען הרב עמיטל שכיוון שמגילת העצמאות של מדינת ישראל מבטיחה שוויון זכויות למיעוטים, אי-קיום ההבטחה הוא חילול השם" (שם); ועוד.
עשרים ואחת שנים בלבד חלפו מאז פורסם הספר. הבעיות, לכאורה, אותן בעיות - וכבר אז היה הרב עמיטל בודד למדי בדרכו - ובכל זאת נדמה כאילו עבר נצח. אמירות מופקרות מעין אלו שנגדן יצא, רק הלכו וגברו; בחודשים האחרונים הן נשמעות שוב ושוב מפי דמויות בכירות בממשלה ובקואליציה, וזוכות לגיבוי ציבורי ורבני בלתי נתפס. קולם של ממשיכי דרכו של הרב עמיטל, לעומת זאת, נשמע על פי רוב במעומעם בלבד.
כן, חילול השם
בגרסתה השכיחה, הטענה לפיה 'אסור להשוות' גוררת השתקה. באופן פרדוכסלי, נדמה שהיא נובעת כיום לא רק מן החשש מפני זילות השואה, אלא גם - ונקודה זו חשובה לענייננו - מאיזו תפיסה מטאפיזית של העם היהודי כקולקטיב הנמצא כביכול מעבר להיסטוריה הממשית, ולכן כזה שלעולם לא יגיע אל השפל הנורא של הנאציזם. אלא שהנאציזם לא התחיל בשפל הנורא מכל - בפתרון הסופי ובמחנות ההשמדה; הוא התחיל בהתבססות של היטלר ובריוניו כקבוצה פוליטית במהלך שנות העשרים, ולאחר מכן במעשי האלימות של אנשי החולצות החומות בערי גרמניה בראשית שנות השלושים; הוא המשיך בדיכוי הדמוקרטיה והחלפתה בדיקטטורה, וכמובן - ביישום מדיניות גזענית אפלה שהלכה והתעצמה. מי שמבקש מאיתנו שלא להרהר בכל זה כעת, מבקש מאיתנו למעשה שלא ללמוד מן ההיסטוריה. בקשה זו חסרה יושר אינטלקטואלי בסיסי; וחמור מכך, היא מסוכנת.
כפי שלמדנו בדרכים שונות מהנביא ירמיהו ומהרב עמיטל, אירועים מכוננים בתולדותנו, שבהם היינו קורבן לרשעותם הטוטלית של אחרים, מטילים עלינו חובות מוסריים שהפרתם היא חילול השם. מן השעבוד במצרים למדנו שאסור לנו לשעבד אחרים; מן השואה - שאסור לנו להיות בצד של הרוצחים.
כפי שלמדנו בדרכים שונות מהנביא ירמיהו ומהרב עמיטל, אירועים מכוננים בתולדותנו, שבהם היינו קורבן לרשעותם הטוטלית של אחרים, מטילים עלינו חובות מוסריים שהפרתם היא חילול השם. מן השעבוד במצרים למדנו שאסור לנו לשעבד אחרים; מן השואה - שאסור לנו להיות בצד של הרוצחים. לשם כך באמת אין צורך בהשוואות היסטוריות, שממילא לעולם אינן תקפות באופן מלא; די בכך שנקשיב ללקחי ההיסטוריה ונהיה זהירים. לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ.
מי שמצליח ללמוד מן השואה רק את הצורך, נניח, בסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, מעיד על עצמו, למרבה הצער, שאוזניו אינן קשובות דיין; הוא ממקד את המבט במיגור האויב שבחוץ, ומתכחש לכך שכמו כל עם אחר איננו חסינים מלהפוך, חלילה, לאויב בעצמנו. ומי שעושה זאת כשהוא עומד בראש ממשלה ש… טוב, לא משנה.
נכסים שיש להם אחריות
מגילת העצמאות כורכת את שני הלקחים יחד. תחילה היא מזכירה מה אירע שנים אחדות קודם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרה בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".
מדינת ישראל, על פי הגדרה זו, נועדה בין היתר להעניק הגנה לעם חסר-מגן. אולם צמד המילים 'משפחת העמים', החוזר על עצמו לצד 'האומות המאוחדות' בצורות שונות לאורך המגילה, מבטא גם הכרה בכך שהגנה זו היא חלק מתמונה רחבה יותר; תמונה של עולם המבקש לבנות את עצמו כעת, לאחר מלחמת העולם השניה, על יסוד אתוס מוסרי מעודכן. זהו בדיוק גם הרקע להכרזה לפיה "מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
מגילת העצמאות מישירה מבט אל זוועות השואה, ומתמקדת בלקח הפרטיקולרי שלה; אך היא גם מכירה בעקיפין בלקח האוניברסלי ביותר העולה ממנה. שני הלקחים כרוכים לבלי הפרד בסדר העולמי החדש.
קשה לנתק את שתי הפסקאות זו מזו: בראשונה, מגילת העצמאות מישירה מבט אל הזוועה, ומתמקדת בלקח הפרטיקולרי שלה; בשניה, לעומת זאת, היא מכירה בעקיפין בלקח האוניברסלי ביותר העולה ממנה. שני הלקחים כרוכים לבלי הפרד בסדר העולמי החדש.
שאלת הזיקה בין השואה לתקומת מדינת ישראל העסיקה גם היא את הרב עמיטל. לטענת מיה, בראשית דרכו היה הרב עמיטל קרוב יותר לתפיסת המדינה במושגים של גאולה משיחית הדומים לאלה של חסידי הרב קוק - אך עם הזמן הוא הלך והתרחק מתפיסות אלה, הלך ונעשה זהיר יותר, וויתר בהדרגה על הבטחון בכך שאפשר לזהות את האל בקורות העתים ולהבין את מגמתו (עמ' 28-50); השואה - ואולי גם מצבה של מדינת ישראל - טרפה את הפרשנות הדתית של ההיסטוריה, ושוב אי אפשר להתעלם ממנה בהערכת המציאות: "יכול להיות שכל אלו אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתנו טעו. יכול להיות שתלמידי הגר"א טעו, יכול להיות שתלמידי הבעש"ט טעו... יכול להיות שהרב קוק טעה, יכול להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גדול התנאים, גם כן טעה" (עמ' 40).
עבור מי שמצוי בשיח הציוני-דתי העכשווי - בבתי הכנסת, בבתי מדרש, במערכת החינוך - הצהרה חריפה כזו נשמעת כמעט דמיונית. הבטחון במדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו' הפך למושכל ראשון שאין להרהר אחריו. אולם כפי שמלמד לא רק הספר של מיה, אלא גם הקובץ המקיף 'בשובך לציון: שיחות הרב עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין ליום העצמאות וליום ירושלים' (אלון שבות תשפ"ב), עד לפני זמן לא רב חיו בינינו גדולי תורה, ציונים על פי דרכם, שהעזו לתהות על כך בקול; ולא פחות חשוב, העזו גם להעמיד לביקורת דתית נוקבת כמה ממחלותיה של המדינה הצעירה - הפער ההולך וגדל בין עניים ועשירים, הנטייה לחומרנות ולהתרחקות מהגשמה אידיאליסטית, הערצת הכוח הצבאי, ועוד.
עבור מי שמצוי בשיח הציוני-דתי העכשווי - בבתי הכנסת, בבתי מדרש, במערכת החינוך - הצהרה חריפה כמו זו של הרב עמיטל, לפיה "יכול להיות שכל אלו אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתנו טעו", נשמעת כמעט דמיונית. הבטחון במדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו' הפך למושכל ראשון שאין להרהר אחריו.
זו נועדה להיות, כמובן, ביקורת בונה: היא הוכיחה, אני מאמין, שאפשר לבקש לפעול במציאות בלי להתחייב לפרשנות אחת שלה; שאין צורך בייחוס משמעות דתית מטאפיזית-גאולתית למושג המדינה - כלומר, שאין צורך ביומרה לדעת מה תפקידה של מדינה זו בתוכניותיו של הקדוש ברוך הוא - כדי לרצות להפוך אותה למקום ראוי, שיש בו תיקון עולם במלכות שדי; שֶׁפִּשְׁרָהּ של ההיסטוריה אולי אינו נגיש לנו, אך אין פירוש הדבר שאיננו יכולים ללמוד ממנה לקחים פשוטים.
הלקח והליבוב: הצעה לשינוי נוסח התפילה
ניתוח פשוט של תפילת יום העצמאות בנוסח הנפוץ שלה מראה שאין בה דבר מכל זה. היא חגיגית כמובן, וטוב שכך, ויש בה הודאה על ההצלה. לשונות גאולה שזורות בה לכל אורכה, למן מזמור התהלים היפהפה הפותח אותה, "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר" (קז, ב), ועד ההלל. אך אין בה דין, ואין בה יראה, ואין בה רעדה, ואין בה זהירות, ובעיקר אין בה לקיחת אחריות; היא מבטאת שמחה כמעט ללא סייג.
יש כמובן צדק בטענה שייחוס משמעות דתית ליום העצמאות הוא אם כל חטאת. על פי גישה זו, יתכן כי מוטב להתפלל ביום העצמאות תפילה של יום חול. כנגדה עומדת הטענה, הקרובה לא פחות ללבי, שחיים דתיים אינם יכולים שלא להגיב להיסטוריה (לכן, למשל, היעדרה של השואה מהפרקטיקה הפולחנית וההלכתית שלנו - למשל, באמצעות צום - היא בעיני כשלון של ממש). אלא שעליהם לעשות זאת בשום שכל.
אילו היה לי כח, הייתי משנה את תפילת יום העצמאות: הייתי מתקן אמירת הלל לא-שלם, בדיוק כמו בפסח, כדי לזכור ולהזכיר שהצלתנו גבתה מחירים מאחרים; הייתי מוסיף פרקי תהלים המבטאים תביעה מוסרית ("שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ, פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן, מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ"); וכמו בימים הנוראים, שבהם שמחת ההתחדשות מהולה באימת הדין, הייתי מוסיף גם וידוי: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי. כי יש לנו, ברוך השם, שניים-שלושה חטאים להתוודות עליהם. במילים אחרות, מתפילה שמציעה פרשנות להיסטוריה, מתפילה שעלולה חלילה לעורר היבריס, הייתי הופך אותה לתפילה שקוראת לנו לפעול בהיסטוריה מתוך תודעה של אחריות זהירה.
לכן, אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לתפילת יום העצמאות מעט מרור: הייתי מתקן אמירת הלל לא-שלם, בדיוק כמו בפסח, כדי לזכור ולהזכיר שהצלתנו גבתה מחירים מאחרים ("מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!"); הייתי מוסיף פרקי תהלים המבטאים תביעה מוסרית - למשל תהלים פב ("שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ, פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן, מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ"); וכמו בימים הנוראים, שבהם שמחת ההתחדשות מהולה באימת הדין, הייתי מוסיף גם וידוי: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי. כי יש לנו, ברוך השם, שניים-שלושה חטאים להתוודות עליהם. במילים אחרות, מתפילה שמציעה פרשנות להיסטוריה, מתפילה שעלולה חלילה לעורר היבריס, הייתי הופך אותה לתפילה שקוראת לנו לפעול בהיסטוריה מתוך תודעה של אחריות זהירה.
אילו היה לי כח; אולי בשנה הבאה.
להחזיר את שד הלאומיות לבקבוק
החודשים האחרונים מחייבים אותנו בהפקת לקחים; השבר פשוט עמוק מכדי שנמשיך להפטיר כאשתקד. בנקודה זו אני מבקש לצעוד צעד נוסף, מהוסס, ואיני יודע מדוע רועדות אצבעותי על המקלדת. כבר כמה חודשים אנחנו מצביעים על כשלונה של החברה הציונית-דתית, אומרים בעיקר מה לא טוב בה. הגיע הזמן לומר מה, אולי, כדאי לעשות, ואילו תיקונים נחוצים בה, מלבד השינויים שהוצעו לעיל בנוסח התפילה.
נדמה לי שהתיקון העקרוני ביותר - וכאן יש לי ויכוח נוקב עם הרב עידו פכטר ועם נאמני תורה ועבודה וגם עם קבוצת 'דתיים-ציונים-דמוקרטים' הממלאת מקום מרכזי במחאה הנוכחית - הוא להודות בכך שהסכנה הכרוכה בזיווג בין ציונות ודתיות, ובין לאומיות ודתיות, כבר התממשה. צריך עיוורון של ממש כדי לא להכיר בכך שהלאומיות הדתית היא הכר הפורה ביותר למופעי הלאומנות העכשווית; צריך עיוורון של ממש כדי לא לראות שלתפיסת המדינה כ'ראשית צמיחת גאולתנו' יש מחיר - למדינה וגם לדת.
התיקון העקרוני ביותר הנחוץ לנו הוא להודות בכך שהסכנה הכרוכה בזיווג בין ציונות ודתיות, ובין לאומיות ודתיות, כבר התממשה. צריך עיוורון של ממש כדי לא להכיר בכך שהלאומיות הדתית היא הכר הפורה ביותר למופעי הלאומנות העכשווית; צריך עיוורון של ממש כדי לא לראות שלתפיסת המדינה כ'ראשית צמיחת גאולתנו' יש מחיר - למדינה וגם לדת.
הדתיות השתלטה על החיים הלאומיים, והפקיעה מהם את לשדם החילוני, האזרחי והליברלי; ואני מסכים לגמרי עם אוריה כפיר הקובע שהגיעה העת להפריד את הדת מהמדינה. במקביל, הציוניות והלאומיות השתלטו על החיים הדתיים, והפקיעו מהם את לשדם הרליגיוזי; בשנים האחרונות אירע שהתפללתי יותר מפעם אחת במניינים שבהם התפילה לשלום חיילי צה"ל הושרה במנגינה מלאת פאתוס, ונדמה היה שההתרגשות שאחזה במתפללים ובמתפללות היתה רבה יותר מזו שאחזה בהם בשעה שאמרו 'איה מקום כבודו'. עולם הפוך ראיתי.
אני אדם דתי; ובמידה זו או אחרת, אני גם ציוני. אבל אינני ציוני-דתי.
אני אדם דתי; ויש לי גם תודעה לאומית מפותחת. אבל אינני דתי-לאומי.
לא הציונות, וגם לא הלאומיות, מגדירות את הדתיות שלי, הגם שהן ממלאות בה תפקיד כלשהו. איני מציע לוותר עליהן לגמרי, כי אם להכניס אותן חזרה לבקבוק שממנו יצאו זה מכבר להשחית את הארץ. ומשום שתפילה מחייבת כנות, איני יכול יותר לומר 'ראשית צמיחת גאולתנו'.
לא הציונות, וגם לא הלאומיות, מגדירות את הדתיות שלי, הגם שהן ממלאות בה תפקיד כלשהו. איני מציע לוותר עליהן לגמרי, כי אם להכניס אותן חזרה לבקבוק שממנו יצאו זה מכבר להשחית את הארץ. ומשום שתפילה מחייבת כנות, איני יכול יותר לומר 'ראשית צמיחת גאולתנו'.
נבואת ירמיהו, שבה פתחתי, מזכירה לנו שהצלה לאומית צריכה להיתרגם לאחריות לאומית, שבלעדיה זכות הקיום שלנו תתערער, ובדין. מגילת העצמאות מצטרפת לכך: היא מציעה דגם של לאומיות מכילה, אוניברסלית, שוויונית. אלא שכדי להכיר בכך, וכדי לחולל שינוי, נדרש אומץ. האם יקום ציבור דתי שיעיז להשיל את הקליפות שאחזו בו?
[המאמר הראשון בסדרה, 'שוויון', פורסם בתאריך 17 באפריל. המאמר השלישי והאחרון, 'אחווה', יפורסם בימים הקרובים]
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.