אקדמות מילין
השורות הללו נכתבו תחת הרושם של אירועי ה-7 באוקטובר, אותה 'שבת שחורה' ואיומה שכולנו חווינו. הדברים נכתבו כאשר האירוע עודו טרי וישראל נמצאת בעומק התמרון הצבאי. אך הרוחות החלו להשתנות. הויכוחים והמחלוקות הרימו ראש. גורמים בהנהגת המדינה ובתקשורת – בניגוד לרבים בעם ובניגוד ללוחמים בחזית – לא הבינו את גודל השעה שההיסטוריה הניחה לפתחנו. המחלוקות שמוגשות בלשון דוקרת – שבו ועלו. בכל יום שחולף מאז התחלתי לכתוב את הדברים לעצמי בראשית דצמבר, הדברים משתנים בקצב גובר והולך.
אולם אני אדם מאמין; ואני גם מאמין שטלטלה זו היא סוג של שיעור חשוב; מסיר מסיכות, מסלק ערלות לב ועיניים. השיבה לשגרה היא נוחה, חיונית, מרגיעה – וגם שוחקת תובנות ואמיתות שהתלבנו.
אנא קראו את דברי מתוך הבנה לכך שאני עדיין לפני הנחיתה הנוחה למציאות "הנורמלית" והמסוכסכת; שאני עדיין תובע את תובנות השבר. יש שיאמרו: זוהי בקשה לכתוב באופן "לא רלוונטי". לא. זוהי בקשה לא לוותר על הרצוי למרות הכוחות המושכים למורגל והמצוי – שרבים מאסו בו.
אני אדם מאמין; ואני גם מאמין שהטלטלה שחווינו היא סוג של שיעור חשוב; מסיר מסיכות, מסלק ערלות לב ועיניים. אנא קראו את דברי מתוך הבנה לכך שאני עדיין לפני הנחיתה הנוחה למציאות "הנורמלית" והמסוכסכת; שאני עדיין תובע את תובנות השבר.
רפלקציה
יש רגעים מכונני תודעה והיסטוריה; אבני פינה מעצבות דרך ואנו מצויים בְּלִבָּתָן. נכון, קשה מאד להמציא את עצמנו מחדש מן היסודות. כולנו קשורים בעבותות אל דברים שמלווים אותנו כל חיינו מבית הורינו וחינוכנו, קהילותינו, והמרחב התרבותי ו\או הדתי\אמוני שגדלנו בתוכו. אבל הרגעים ההיסטוריים המטלטלים הללו – שכולנו חווים – מחוללים שינוי, ומזמנים אותנו לחולל שינוי. אלו אירועים המשנים זוויות התבוננות ומאפשרים בהירות. החווה אותם חש שלא ראוי לחשוב אחריהם כאשתקד ולא ראוי ולהפטיר את מה שהיה בעבר.
אני מבקש להביא כאן כמה תמונות שמזמנות, להבנתי, חשבון נפש וראייה מחודשת, ושיכולות להיות מצע לשיח חינוכי חדש.
הסדק מול עצמי
לתחושתי, בשנה האחרונה שקדמה ל-7 באוקטובר, כולנו היינו שקועים עד צוואר בט' 'ירחי הריון' של שנאה, ובהתכנסות לליבת הבסיס האידיאולוגי של כל אחד ואחת מאתנו. בחווייתי, כולנו, או צווחנו איש על רעהו, או היינו באלם של יאוש מ'האחר'. כולנו חרדנו מהמדרג המתעצם של ניכור וניתוק. להבנתי, אחד משיאי המהלך הקשה הזה התגלם בצווחות ודחיפות המחיצה בתפילת הימים הנוראים בתל אביב.
וכהד חוזר לתפילה "אנא ה' הושיע נא" של הושענא רבה, קיבלנו ביום שלמחרת תמונת היפוך מחרידה ומטלטלת: מעגלי שמחת תורה הושבתו, הועפו המחיצות, וכולנו הוטלנו למרחב מדמם שתובע מאיתנו להיות 'אנחנו' מכווני מטרה משותפת.
זוועות התרחשו באותה שבת – התיעודים רבים, קשים ומלווים את פס חיינו מאז. אני מבקש להתמקד בסדקים, שלתחושתי נוצרו בציבורים השונים במדינה, סדקים המאפשרים – להבנתי – לִדְבַר מה חדש לצמוח (וכאמור, תפילתי שסדקים אלו לא יסתתמו ויישארו כפתחי אוורור שכל כך חיוניים לנו): כל קהילות התרבות (ימין ושמאל; דתיים וחילוניים), שחשו בוודאות ש'האמת אצלם' – טולטלו, לא רק ברמה ההישרדותית אלא גם ברמה הרוחנית והאידיאולוגית.
אני מבקש להתמקד בסדקים שנוצרו, לתחושתי, בציבורים השונים במדינה; סדקים המאפשרים – להבנתי – לִדְבַר מה חדש לצמוח.
[א] שוכני יישובי עוטף עזה – אנשי שמאל שוחרי שלום וטוב – חוו גהינום של בית מטבחים מזוויע. בתסריט שמגיע מהשאול, הנשחטים, שהאמינו ב'אדם', והיו בחזית העזרה ההומניטרית לתושבי עזה, מצאו עצמם מול תושבי עזה אלו, ואולם הפעם הללו החזיקו בסכין השוחטים כדי לשורפם, לאונסם ולהורגם נפש. קשה לתאר את תחושת הבגידה.
[ב] אקדמאים מהשמאל שתלו יהבם במצודות האור והקידמה שמעבר לים, והביאו תובנות מוסריות מ'שם' כדי להכילם על ה'כאן', נשארו המומים מהפניית העורף, השנאה וההתבטאויות האנטישמיות ששטפו את השיח האקדמי. כלים אנליטיים מוסריים ותרבותיים שהיו חלק מעיצוב הזהות של שיח השמאל היהודי פתאום הופנו כנגד מי שקידמו שיח זה במשך שנים, והפכו – עבור אזרחי מדינת ישראל – לשיח מטורלל בעליל. גם כאן נוצרה תחושת בגידה ונטישה וגם מימד של שבר תרבותי וזהותי.
[ג] תומכי הימין ומקדמי ממשלת ישראל הנוכחית – מצאו עצמם ללא ממשלה וללא כוח מגן. ברחובות הישובים שְׂדֵרוֹת ואופקים הסתובבו רוצחים נעדרי 'צלם' מחוּמשים, והשיתו מוות ושכול – ואותה הנהגה הבטוחה בעצמה ומפיצה אמירות 'עצמה' ו'נחישות' הפכה לריקה מתוכן. הדימוי של המנהיג הכול־יכול והכול־יודע – נוּפץ. הביטחון האישי והקולקטיבי הוכה שוק על ירך, ואצל רבים נוצר סדק תודעתי צורב.
גם אי־יכולתה של ההנהגה הפוליטית והעומד בראשה להגיד לציבור את המצופה והמובן מאליו – הוא אירוע מטלטל ומלמד על טיבו של 'המנהיג'; הוא גם מלמד על תרבות שלטונית שהשתרשה ושינתה אותנו כחברה, כתרבות, כעם, וניהלה את רוחות המחלוקת הרעילה ששקענו בה. המפגש המטלטל עם מנהיגות זו וסביבותיה טלטל רבים לנוכח האימה הקיומית, הבסיסית, שלא קיבלה שום הד תמיכה חוזר, וזימן אצל רבים חשבון נפש כולל – פוליטית ותרבותית.
[ד] קונספציות צבאיות ופוליטיות שהטילו יהבן על 'מורתעות', 'הכלה', 'ניהול הסכסוך', אמונות על קניית 'רגיעה' בכלכלה מיטיבה, וההנחה שה'הם' 'בדיוק כמוך'; הרהב של כוחי ו'עוצם־שכלי' של צבא חכם וטכנולוגיה כ'חזות הכול'; ותרבות השחץ של 'יהיה בסדר' והתעלמות מה'אחר' הערבי, שהיו שראוהו כמי שאמור איכשהו להעלם מכאן – כל אלה הפכו להיות למביכות ומביישות, והן התמוטטו מול עינינו בהינף מכתו של ה- D9 שהסיר באחת את הגדרות החכמות. מייד לאחר מכן ההתוודענו כולנו ל'עזה תחתית' רוויית תחמושת, השמה את כל הביטחון העצמי והסיפורים שסיפרנו לעצמנו כתעתוע המבייש את כל המומחים והפוליטיקאים שעיצבו את חיינו.
[ה] הלעומתיות של 'יהודים' מול 'ערבים' שקיבלה באירועים אלה העצמה חסרת תקדים, קיבלה גם תמונות איזון, שלא ניתן להתעלם מהן בעצמתן וכנותן: כולנו נחשפנו לעובדות מרגשות ורוויות אהבת אדם – כיצד באותן שעות מחרידות, היו מתושבי ואזרחי ישראל שאינם יהודים, שחרפו נפשם למען הצלת ישראל מיד צר. סיפורים אלה רק העמיקו את הסדק ומאפשרים צמיחה חדשה.
[ו] 'מסיבת הטבע' הפכה לגיא־הריגה מזוויע, אך אני אפנה מבט להיבט הזהותי והזיקתי: המרחב האנושי שהיה שם ניקז אליו חילוניים ודתל"שים, יהודים וערביי ישראל. חלק מהורי היהודים הדתיים לא ידעו שילדיהם נמצאים שם לאחר סעודת החג שעשו עמהם. רוקדי המסיבה היו שילוב של אזרחי ישראל על שלל גווניהם, וההורים – המאוד שונים זה מזה – הלכו יחדיו לחפש את ילדיהם בגיא־צלמוות. רגע של התבוננות של הורים על המרחב המשפחתי שאיננו אחיד; יש בו גוונים; והאהבה אליו חוצה גבולות.
[ז] גם הציבור החרדי חש טלטלה זהותית. רעיון 'הפרדת הקהילות' (שעומד ביסוד המחשבה החרדית הקלאסית) איים לקרוס אל מול מציאות של איום משותף ומיידי. כולם הוּעמדו (ולמעשה כולנו עודנו עומדים) מול מלחמה הישרדותית, שכבר אינה בגדר 'מלחמת רשות' (הפוטרת, לכאורה, בני תורה). נוצר סדק בהגיון הטוטלי של 'אוהלה של תורה'. תחושת 'כלל ישראל' הועצמה; 'כלל ישראל', שיוצר איום על ההגיון של ההסתגרות ההכרחית לשם שימור הקהילה החרדית.
'השבת השחורה' הפכה גם למפגש של עם ישראל עם עצמו, סדקיו ואכזבותיו מ'המרחב הבטוח' של 'האמת' המגזרית. כל קהילות התרבות (ימין ושמאל; דתיים וחילוניים), שחשו בוודאות ש'האמת אצלם' – טולטלו, לא רק ברמה ההישרדותית אלא גם ברמה הרוחנית והאידיאולוגית.
כל אחת מהתמונות שתיארתי חוללה אדוות מרגשות ובלתי צפויות. נוצרו התבטאויות המדברות בשבח השותפות והאחווה בין ימין ושמאל, שלא חשבנו – ב־6 באוקטובר – שניתן לומר אותן. יש שתיארו את חווית הטנק המשותף וְהַחֲבֵרוּיוֹת שנוצרו בו עם מי שלא יכלו בעבר להתקרב זה לזה. סיפורים מרגשים על חרדים המתעקשים לשלם בקופה בסופרמרקט אלפי שקלים לחיילים הקונים לחבריהם בחזית. השתאות לנוכח גבורת הַלּוֹחֲמוֹת שחרפו נפשן והצילו חיים; חַיָּלוֹת, שרק אתמול נתפסו אצל אחדים כ'בעיה'. בבתי מדרש חרדיים הופיעו לפתע תפילות לשלומם של חיילי צה"ל.
אכן, 'שבת שחורה', שהפכה גם למפגש של עם ישראל עם עצמו, סדקיו ואכזבותיו מ'המרחב הבטוח' של 'האמת' המגזרית.
הסכנה של 'ברית ייעוד' שהתנתקה מ'ברית גורל'
סדקים אלה הם מצע לחזון מחודש, ובידוע: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח). החזון הוא 'הרצוי' המבוקש שאליו אנו מבקשים להוביל את החברה; המצוי הוא מצע לתיקון עולם טוב יותר. אני מבקש להגיד משהו על הרצוי בזיקתו למצוי.
אזכיר את תובנותיו של הרב סולובייצ'יק, שחווה טלטלה עזה לאחר השואה, שבגללה הפך להיות למנהיג ציוני. אולם תחילה, מעט רקע על הרב סולובייצ'יק, המסייע להבין את מושגיו כפי שהוא הבינם.
הרב סולובייצ'יק הגיע ממשפחה אורתודוקסית אנטי־ציונית. התזוזה של הרב סולובייצ'יק בהכלת היהודי החילוני כשותף ב'כלל ישראל' נעשתה אצלו רק לאחר השואה. הביטוי המושכל של מהפיכה זו עלה על הכתב בהמשגתו המפורסמת בין 'ברית גורל' ל'ברית יעוד'. עבורו, הרחבת 'גבולות הבית היהודי' – שלא ברוח האורתודוקסיה החרדית – מתאפשרת לנוכח מאבק ההישרדות של יהודים חילונים, שלא רק נרדפים ונרצחים כיהודים רק בשל יהדותם מלידה, אלא אף מגינים על יהודים אחרים ככאלה.
ואולם, טען סולובייצ'יק בספרו "חמש דרשות", לאנשי 'ברית הגורל' המעשיים, הציוניים, החילוניים, אין 'ברית יעוד' יהודית. 'הייעוד' היהודי', לדעתו, צומח מההלכה בלבד (ותובנה זו של הרב סולובייצ'יק צריכה עיון בפני עצמו שהוא מעבר לדבריי כאן).
ישנו אפוא נתק, לדעת הרב סולובייצ'יק, בין 'ברית גורל' ל'ברית יעוד'. ו'ברית יעוד', ככזאת, נובעת רק ממרחבי הרוח של תורה ומצוות, ש"ס ופוסקים.
ב'שבת השחורה' שכולנו חווינו, התחוור לי בגוף ראשון (וכך גם חש סולובייצ'יק, להבנתי, לנוכח השואה), שאי־אפשר להפטיר כאשתקד. לדעתי, 'ברית גורל' אינה רק 'גורל'. יש בה מצע חסר תקדים להיווצרות של 'ייעוד' חדש. ייעוד שלא נוצר מהרוח בלבד. ייעודים רוחניים ואידאיים שנוגעים ברוח בלבד עלולים להשתבלל בתוך עצמם ולחוש רק את עצמם. רוח שנוצרת רק בהיכלי בית־המדרש או חדרי־סמינר של מלומדים, החסרה את זיעת הגוף, את תמונות מעשי הזוועה – המלמדים יותר מאלף מילים; ייעוד, שמתגבש רק בתיבת התהודה של קהילה ספציפית ששומעת רק את עצמה – סופו לחולל ניתוקים.
לדעתי, 'ברית גורל' אינה רק 'גורל'. יש בה מצע חסר תקדים להיווצרות של 'ייעוד' חדש. ייעוד שלא נוצר מהרוח בלבד. ייעודים רוחניים ואידאיים שנוגעים ברוח בלבד עלולים להשתבלל בתוך עצמם ולחוש רק את עצמם.
לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מחוויית ה'ביחד' של 'שטחי כינוס' צבאיים, שם מצויים עשרות ומאות אלפי מגוייסים-מתנדבים, והם כמשפחה אחת, מגוונת, עם מחלוקות, אך עם חכמה פשוטה-עמוקה של שוּתפוּת. אומנם התכנסותם הייתה על רקע מלחמה, ואסור ומסוכן להתמכר למלחמה – אבל זו תהיה טעות קשה לפספס את פעימות החיים וליבון הערכים למרות ובגלל האירוע עצמו והמגוון האנושי.
שאלות יסוד על 'מהו האדם?' ו'מהו "האחר"?' חייבות גם להיפגש עם החרדה והאימה, הרוע האנושי ואטימות הלב. 'ייעודים' מופשטים של אידיאולוגיות טהורות עלולים לגלוש לאותן תהומות של ניכור, שמאיימות לפורר את העם הזה – לשמחת מבקשי נפשו. 'ייעוד' שאינו ער לייעוד המצוי בחוויית 'ברית הגורל' עלול להיות לא רק עיוור לעומקה של הרוח אלא גם להיות מצע לפירוקו של הגורל המשותף.
הצעה לערכי יסוד ובקשת שפה משותפת
במשך שנים הייתי ועודני חלק מארגון מעגלי שלום. מעגלים שהאמינו בכוחו של מעגל מאד משמעותי, המכיל קולות שונים; מעגל שמוחזק ומתקיים מתוך אמונה ותחושה חזקה, ש'לֵית אֲתָר פָּנוּי מִנֵּיהּ' – וכול הקולות חיוניים ויקרים למעגל ולעולם.
השנה האחרונה לימדה אותי שכל כמה שמעגלים כאלה חיוניים, מְשַׁנֵּי מציאות עבור משתתפיהם ולא ניתן בלעדיהם – השפעתם מוגבלת. הצעקות איש על רעהו שחוזרות וצומחות מחוץ לחדר של המעגל, נוצרות – בין היתר – בשל העדר 'שפה' משותפת. אומנם המלחמה יצרה אחדות גדולה, אבל המחאה וההתנהלות שגרמה לה לימדה על איבוד 'שפה' משותפת של 'אנחנו' מוּבחן. היינו כזוג על סף גירושין.
רבים מבקשים עתה לנסח אֲמָנוֹת וחוקה. עיקרן של ההצעות בתחום הפוליטי ובמתח שבין יהדות לדמוקרטיה ואל מול מתח פוליטי ספציפי. מטרתן לייצר סוג של חוקה או הסכמות לדרכי התנהלות מוסכמת במחלוקת. יבורכו המנסחים.
השנה האחרונה לימדה אותי שכל כמה שמעגלי-שלום הם חיוניים, מְשַׁנֵּי מציאות עבור משתתפיהם ולא ניתן בלעדיהם – השפעתם מוגבלת. הצעקות איש על רעהו שחוזרות וצומחות מחוץ לחדר של המעגל, נוצרות – בין היתר – בשל העדר 'שפה' משותפת. אומנם המלחמה יצרה אחדות גדולה, אבל המחאה וההתנהלות שגרמה לה לימדה על איבוד 'שפה' משותפת של 'אנחנו' מוּבחן. היינו כזוג על סף גירושין.
אני אנסה לגעת בשורשי ה'אנחנו' שעניינו יהדות וציונות. קבוצת הייחוד הראשונית של דברי הם העם היהודי. זוהי קבוצה שהעימותים הפנימיים בה כמעט שמוטטו את המדינה בשנה האחרונה. מטרתי לכונן להלן 'מעגל פנימי' של שיח על ערכי־יסוד, שמאפשר מצע משותף, ושעמו ניתן ליצור מעגל נוסף רחב עם כלל תושבי ישראל ואזרחיה. מהלך מדורג זה נראה לי דרך 'ארוכה שהיא קצרה' יותר מאשר הנסיון לכונן מעגל גדול החובק את כולם ובכך – להבנתי – לאבד חלק לא קטן של מעגל העם היהודי. המושגים להלן הם פרטיקולאריים, אבל פניהם גם לכלל העולם; זו אינה פרטיקולרית מסוגרת.
דבריי אפוא ינסו ללכת צעד אחורה, לבסיסי הדברים. אנסה להשתהות על 'מהו אותו 'אנחנו' של עם ישראל?'; 'מה חזונו ומה מושגיו?'. אציע 'מושגי יסוד' משותפים, הפתוחים והצריכים פרשנות מרחיבה – חילונית ודתית על שלל גווניהם.
המושגים להלן כתובים ב'יהודית'. התעוזה לכותבם ב'יהודית' היא מהפירות החדשים שצמחו בי לאחר ה-7 באוקטובר, על שלל האדוות שהתחוללו בעקבותיו: ממעגלי קריאות 'שמע ישראל' ו'קבלת שבת' בשטחי הכינוס, ועד מופע האימים של ראשי האוניברסיטאות של 'ליגת הקיסוס' המערבית. התלבנו אצלי גם ההבחנות בין 'אנחנו' ל'אחרים' שעמם אנחנו נתונים במגע ובזיקה.
הערכים המוצעים כאן תשתיתיים למסורת היהודית. זו לא 'שפה חדשה' שמנותקת מהשורשים של העם היהודי. לא. הם צומחים מעומק שורשי התרבות שליוותה אותנו וגם לא פעם פילגה אותנו.
ממילא, הניחוח המסורתי שעולה מהם עשוי לקרב חלק מהקוראים ועלול אצל אחרים לעורר התנגדות ו\או אכזבה. קל להמירם למילים חלופיות, מערביות, 'כלליות' (ורבים ומוכשרים עושים זאת בכתיבתם). אולם בחירתי במילים 'פנימיות'-יהודיות בכותרת – מְכֻוֶּנֶת. אלה מושגים יהודיים מושרשים – אבל משמעותם פתוחה; הם תובעים פרשנות; הם מאפשרים מגוונוּת. אך באותה נשימה יש כאן התעקשות על מובחנות תרבותית – שאינה מנוכרת לאוניברסלי כלל וכלל אך גם לא מוכנה להיבלע בה.
ובחזרה לחיוניות 'ברית הגורל': קריאתם, פרשנותם והכלתם של מושגים אלה תובעת השתהות ב'ברית הגורל' ותובעת ש'ברית הגורל' תהיה המפתח לחיוניותם.
אני מבקש להציע 'מושגי יסוד' משותפים, הפתוחים והצריכים פרשנות מרחיבה – חילונית ודתית על שלל גווניהם. אלה מושגים פרטיקולאריים, אבל פניהם גם לכלל העולם. ליבת הצעתי: על מושגים אלה נסכים להסכים, וגם נסכים שקהילות שונות מממשות אותם באופנים שונים, אך בזיקה של שיתוף גורל וייעוד.
אציג את המושגים וגם אתרגמם\אפרשם. פרשנותי היא דוגמא אחת; היא לא הכרחית; יכולות וצריכות להתווסף לה פרשנויות נוספות. אבל ליבת הצעתי: על מושגים אלה נסכים להסכים וגם נסכים שקהילות שונות מממשות מושגים אלה באופנים שונים אך בזיקה של שיתוף גורל וייעוד.
***
[1] להיות מחויב; או, להיות עם תודעה של 'אדם מצוּוה'
ניתן גם לדבר בהקשר זה על תודעת 'שיח חובות'; 'חובות', המעניקות זכויות למקבליהם. להיות מצוּוה פירושו תביעה לעשייה; להבטיח שערכים שמדברים עליהם יקבלו מימוש במציאות. לא רק לדבר – לעשות!; עשייה וחזון יהודיים, שהיסטורית כוננו את ליבת המוסר המערבי וההומניסטי. מִצְווֹת שיוצרות זיקות של מחויבוּת של אדם לעצמו, לחברו ולמה שלמעלה ממנו. מִצְווֹת המעניקות משמעות מעשית לרחשי לבנוּ, בְּפִרְטֵי חיינו.
להיות אדם מחויב הוא גלגול צורה של הביטוי 'יראת שמים'. יראה זו אינה מחייבת הלכה-ודת ואף אינה קשורה בהכרח ב'אלוהים' של 'דת'. 'יראת שמים' היא סוג של עמידה של אדם מול הרצוי, מול 'העצמי הפנימי', מול 'המעבר' שהוא מעבר ל'אני' האגוצנטרי. ה'ירא שמים' הוא אדם שניתן לצפות ממנו כי הוא אינו רואה עצמו כחזות הכול; ניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון. להיות עֵד במעשיך לרוח ולמוסר; לבטא בפועל את האהבה לחיי אדם, ואם אתה אדם המזוהה כדתי – לוודא שמעשיך לא יחללו שם שמים.
[2] חסד
החסד תובע לא רק את הראוי המחויב אלא את הדרישה להיות מעבר לרק 'סתם "בסדר"'. החסד מאפשר לַמְּצֻוֶּה להינצל מהתחמקוּת מאחריות לצורכי 'האחר'; ליטול אחריות מוסרית מול מציאות מורכבת, ולא לחמוק, למרות שפורמלית וחוקית ניתן להשתמט ממנה. זוהי הוראת "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו, יח) שהיא "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (רמב"ן, שם) – והיא ניצבת מולנו כחובה.
[3] קהילה ולימוד
חיוניות הקהילה שיש בה גוף ורוח, אחווה קיומית ולימוד. 'מנין' בשיח היהודי דורש עשרה חברים; ועשרה הם קבוצה מספיק גדולה כדי להכיל שוֹנוּת אמיתית בין המצטרפים. 'מניין' יוצר תלות, כיוון שעל פי המסורת היהודית, יש דברים שלא ניתן לעשות בלי 'מנין' שמכיל את כל 'השונים' הללו.
ואין זו רק קהילה לסיפוק צורכי הגוף הקיומי־פיסי, אלא גם קהילה שמעריכה לימוד משותף של טקסטים משותפים – קאנוניים. הכרת הערך החיוני של קהילה־לומדת הנבנית משיח ודיון בין־דורי של לומדים יחדיו מתוך מחלוקת. למידה כחוויה של חיפוש משמעות בעולם הרוח; למידה התובעת אחריות על תרבות ו\או תורה; למידה התובעת להכיר את כוח הפרשנות; להכיר בחיוניות ההנחלה לדורות הבאים; חיוניות הצמחתם של יודעי ויודעות ספר.
[4] 'צלם אלוהים'
'צלם אלוהים' מצוי בכל אדם והוא תובע מחויבות. ההכרה שכולנו בני אדם; כולנו שווים בכל זכויות הקיום והצמיחה – ברוח ובגוף; כולנו מחוייבים להיות בני אדם ראויים ושוחרי טוב. זוהי תביעה שיש לראותה כמחייבת תמיד ובכל מצב.
[5] בזכות המחלוקת והספקנות
מחלוקת שהיא 'לשם־שמים' ולא לשם התנצחות ואגו – מאפשרת נשימה; מעודדת צמיחה; מעשירה את הרוח. ב'אלו ואלו' ממש יש, כלשון המשנה: 'דברי אלוהים חיים'. המחלוקת גם תובעת תעוזה להתווכח עם אלוהים (אצל מי שמאמין); לתבוע צדק; ולא מתוך ניכור וציניות. חכמת הלהיות-נוכח בזיקה של קירבה וויכוח מול עצמך, מול חברך ומול שמים.
[6] בזכות החיים
היהדות כדת האוחזת בחיים, אשר אינה מתכחשת למורכבותם של החיים ואינה יוצרת ניתוקים בין רוח לגוף. היא אינה תובעת 'חסד' קתולי, שאינו מכיר במורכבות החיים והאדם. היא מחייבת הצמחה של טוב דווקא מתוך בעייתיותם של החיים. יהדות זו גם איננה אסלאם שבביטוייו הרחבים המצויים כיום, ישנה מגמה של ייחול להקרבה עצמית וכניסה לעולם הבא – שבעומקו מכיל בוז לעולם הזה. בזרם המרכזי של המחשבה היהודית וההלכה היהודית הרצוי הוא כאן, בליבת המצוי – על כל בעיותיו ובתביעה לתיקונו. 'פיקוח נפש' דוחה את כל התורה כולה. העיקרון 'בזכות החיים' הוא העדפה של עולם קיומי, חי, הסולד ממופשטות טהורה; חיים של גוף-ונפש חומר-ורוח רגש-ושכל.
[7] קדושה
להאמין שדברים יהיו בעלי משמעות אם נשמור עליהם ככאלה. זו תביעה ולא פריבילגיה מֻבְנֵית. ובאותה נשימה: להאמין שיש דברים שהם בעלי מטען פנימי מעבר להבניות תרבותיות. להכיר בכך שיש דברים שאיננו מבינים אותם. ולהבין שֶׁהַמֵּעֵבֶר המצוי בעולם, לא מכוון להתנשא על האחר – להיפך: הוא צוהר לראיית קדוּשה מפוּשטת בכל דבר; ש'לֵית אֲתָר פָּנוּי מִנֵּיהּ'.
[8] אהבת ישראל
הכרה פשוטה שיש קרבה משפחתית המאפשרת ומחייבת זיקה – ללא תנאי. זוהי משפחה שנלחמים על קיומה "בכל נפשך ובכל מאודך", ושיודעים ש'האחר' בה חשוב לך כבשר מבשרך (ומשפחתך פתוחה לכלל המבקשים להצטרף אליה). כל זאת ללא צמצום המחויבות ל... והערכת כל אדם, כאמור - גם מחוץ למשפחה, מחוץ לגבולות קהל ישראל - כ'צלם אלוהים'.
[9] ארץ ישראל ומדינת ישראל
ארץ ישראל כחלל וקרקע בעולם, ומדינת ישראל השוכנת בה – הם היכן שהאינטימיות, הקדושה והמשפחתיות של עם מגיעים לידי חיבור, לקונקרטיות, לידי מגע. ללא ארץ ישראל וללא מדינת ישראל, ישנו איום על עצם קיומו של עם ישראל כעם. ארץ ישראל ומדינת ישראל הם מרחבי קיום הכרחיים לעם רווי פרדוקסים; עם שיש בו מוּבחנת אל מול ה'עולם' אך ייעודו מְכֻוָּן לטובת כלל העולם.
מורכבות זו גם מתבטאת בזיקה בין יהודים לערביי ישראל: מדינת ישראל כ'בית יהודי' לעם היהודי, מכילה בתוכה חובה ומצווה – יהודית ודמוקרטית – לשמור ולטפח, להעניק חיים, איכות חיים, ומרחבי צמיחה ויצירה לכל אזרחי הבית המבקשים את הבית הזה ושלומו – יהודים ושאינם יהודים. השותפים לזכויות הבית שותפים גם בחובותיו.
'צלם אלוהים' שבכל אדם תובע מיגור של כל עמדה גזענית כלפי כל אדם; וגזענות אינה סותרת שמירת מובחנות תרבותית, נורמטיבית ורגשית ואף טיפוחה.
[10] משיחיות ואחדות ההפכים
המשיחיות היא חזון, שֶׁמּוֹנַעַת זחיחות עצמית מההווה; היא אינה חשה מנוחה כל עוד יש סבל אצל אחרים; היא צופה את נפילת אלילי השקר שמשעבדים ומשפילים את האדם.
'משיחיות' יכולה להיות מושחתת בקלות על ידי קוצר רוח של מימוש מיידי – בתביעה לכאן ועכשיו. היא עלולה ליפול לסוג של תרגום טריוויאלי, שיש בו אתנוצנטריות אלימה ואשליה המנותקת מהמציאות.
'משיחיות' צריכה לשמש בסיס לאחווה כלל־אנושית ללא איבוד הזהות המובחנת. 'משיחיות' היא בסיס לשלום, שיש בו הכלה של ניגודים, הכרה בָּאֱמֶת המצויה בפרדוקס, ומתוך כיבוד עמוק של 'האחר', שנושא עמו, בדרכו, ערכים שהוזכרו לעיל.
***
כאמור, עשרת המושגים הללו, למרות לשונם ה'יהודית', יכולים וראויים לשמש בסיס לחזון רחב ומכיל הקורא לשותפות גורל בין כל יושבי הארץ הזו. כך הובהר בגוף דברי לעיל ובכפוף למה שכתבתי שם (סעיף 9). ותמיד יש לזכור: ככל שהשפה הפרטיקולרית חשובה לעיצוב הזהות 'שלנו', היא עלולה להיות לחרב פיפיות אם נהיה עוורים לתובנות אמת המצויות אצל 'אחרים' שנוצרו בצלם אלוהים, ולכך ש'לית אתר פנוי מניה'.
***
אקשה על עצמי. פתחתי את דברי במילים הללו: יש רגעים היסטוריים מטלטלים ש"מחוללים שינוי ומזמנים אותנו לחולל שינוי. אלו אירועים המשנים זוויות התבוננות ומאפשרים בהירות. הַחוֹוֶה אותם חש שלא ראוי לחשוב אחריהם כאשתקד ולא ראוי ולהפטיר את מה שהיה בעבר". ויש קוראים וקוראות שיגידו: מושגים אלו שתיארת לעיל – הם העבר. לא חידשת דבר.
אז לא. הֲשָׂמָתָם על השולחן כמצע מאחד, שיש בו כוח לכונן 'ברית ייעוד' מורכבת על בסיס 'ברית גורל' של מי שרוצים להישאר יחדיו – היא החידוש. ההעזה להביאם כך מתוך מגע עמוק עם מכלול הקולות הזועקים מכל עבר – היא עצמה נראית 'מוּזרה'; והנחתי, שקולות מגוונים אלה, שיש בהן סדקים חדשים, יכולים להטעין במילים 'מֻכָּרוֹת' ו'מרופטות' אלו דבר מה שלא היה בהן. בדיוק כמו ששירת 'לְכָה דּוֹדִי' במעגלי חיילים מְקַבֶּלֶת משמעות חדשה. רוח חדשה זו תלויה בכוח רוחם של הקוראים והקוראות, המפרשים והמפרשות.
מושגי השפה המוצעים לעיל יקבלו ביטוי חדש בכוח החברה האחרת שניצור כאן; חברה מאירת פנים, קשובה, מכבדת ושוחרת שלום; מושגי יסוד אלה ישמשו כאדמתה ואופק רְקִיעָהּ. כדי להצליח בכך צריכים שינוי עומק.
מושגי השפה המוצעים לעיל יקבלו ביטוי חדש בכוח החברה האחרת שניצור כאן; חברה מאירת פנים, קשובה, מכבדת ושוחרת שלום; מושגי יסוד אלה ישמשו כאדמתה ואופק רְקִיעָהּ. כדי להצליח בכך צריכים שינוי עומק, בהתנתקות מכל מנגנוני הקיטוב (של תקשורת, מדיה חברתית ופוליטיקה) שעיצבו את סדר היום שלנו, ושדרכם חשבנו עד כה. התנתקות, לצורך כינון מחודש ואחר של הנהגה ראויה, שיש בה יראת שמים, אהבה, אמונה, תקווה והומניות.
פרופ' אבינועם רוזנק מלמד במרכז מלטון לחינוך יהודי בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס ובחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטה העברית בירושלים. עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים, בעל הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל שותף בפרוייקט 'שיח שלום'.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
לתמיכה ב'ישר' - כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.