לקראת השבת שעברה (פרשת וירא) פרסם הרב מאיר נהוראי דבר תורה לשבת בדף הפייסבוק של ארגון 'בית הלל'. דבר התורה התבסס על השוואה בין שתי נשים שאת סיפורן קראנו למחרת בפרשה ובהפטרה: סיפורה של הגר שנאלצה לצאת למסע במדבר עם ישמעאל בנה, וסיפורה של האישה משונם שביקשה מאלישע הנביא להחיות את בנה המת. והנה, בעוד האשה משונם נאבקה על בנה כנגד כל הסיכויים, הגר השליכה את בנה תחת אחד השיחים, ישבה מנגד, ובכתה. הגר, כותב הרב נהוראי, אפילו לא התאמצה לבחור שיח מצל במיוחד, או לפחות כזה שלא ישרוט את ישמעאל; היא גם לא ניסתה לאתר מקור מים, ונזקקה למלאך שיפתח את עיניה כדי שתמצא אותו. וכך, "בעוד הגר המצרית נשארה קפואה על מקומה והיתה מרוחקת מהילד ללא תמיכה בו ברגעיו הקשים, הרי שהאשה השונמית נאבקה על חייו של בנה והצליחה להביא את הנביא אליו כדי שיושיט לו עזרה".
מכאן מסיק הרב נהוראי מסקנה בעלת תוקף תמידי ומתבקש - "ראוי שהורים לעולם לא יטשו ילד, לא יתעלמו מקול בכיו, ויעשו את הכל על מנת להצילו אפילו אם הסיכויים לכך קלושים". אלא שהוא מוסיף לה מסקנה אקטואלית: "הפער שבין תפיסת העולם של זרעו של ישמעאל לתפיסת העולם של זרע ישראל נוכח מאוד בשנה האחרונה. במרכזי השיקום השונים מאושפזים חיילים רבים שנפצעו כתוצאה מנסיונות החילוץ של חבריהם, שנלחמו איתם כתף אל כתף. היו גם מי ששילמו בחייהם כדי להציל את חבריהם… זו שותפות גורל סביב אותה מטרה של הצלת חיים".
ביסוס תמונת ההווה על חלוקה טיפולוגית כאילו-מקראית בין "זרעו של ישמעאל" ל"זרעו של ישראל" הוא מעשה מסוכן וגזעני. אסור לעבור עליו לסדר היום.
נניח בצד את שאלת פרשנות המקרא הבאה לידי ביטוי בדברי הרב נהוראי (ונסמכת בחלקה על כמה הערות בעייתיות של הרש"ר הירש, הבולט על פי רוב דווקא בקולו האוניברסלי - הערות שנטיעתן בהקשר הישראלי הקונקרטי עושה לו עוול). יש להזכיר למשל שהגר לא נקלעה במקרה למדבר, אלא גורשה לשם על ידי אברהם ושרה, גבירתה המענה (וידועים דברי רמב"ן בנושא); וכדאי גם לציין שספק רב - בלשון המעטה - אם המקרא רואה בסיפור אלישע והאישה משונם מודל לחיקוי. אבל, כאמור, נניח לזה; שערי דרשנות לא ננעלו. ואכן, שותפות הגורל בין חיילים שהיו מוכנים למסור את נפשם על מנת להציל את חבריהם ראויה להערצה. אלא שביסוס תמונת ההווה על חלוקה טיפולוגית כאילו-מקראית בין "זרעו של ישמעאל" ל"זרעו של ישראל" הוא מעשה מסוכן וגזעני: הוא מייצר דימוי מעוות של שתי קבוצות בעלות תכונות אופי קולקטיביות וארכיטיפיות; הוא נובע מתפיסת עליונות ארית, סליחה, יהודית, עמוקה ושורשית; והוא משחזר את הדפוסים המחרידים ביותר של האנטישמיות הנוצרית, שהתייחסה לכל יהודי באשר הוא כשייך לגזע בעל אופי נחות מיסודו (למשל, הצגת כל היהודים כבוגדנים בשל מעשיו של יהודה איש קריות, או כשקרנים ותחמנים בשל מעשי יעקב).
[בנוסחו המקורי של הטור הופיעה כאן הפיסקה הבאה: "מעבר לכך, התמונה הזו גם שקרית: הנה, רק אתמול נפל בלבנון לשווא חייל שליווה את זאב (ז'אבו) ארליך, יקיר תנועת ההתנחלות, שחצה את הגבול כנגד כל הכללים בדרכו לסיור מיותר שתכליתו הכנה רעיונית להתיישבות יהודית בדרום לבנון. לא מאבק למען הצלת חיים של אחרים היה כאן, אלא זלזול גס ובוטה בחייהם של אחרים; ולא בפעם הראשונה (פרשת יובל קסטלמן היא דוגמה אחת מני רבות; ויותר מדי פעמים הפרשות האלה קשורות דווקא בחובשי כיפה)". פיסקה זו זכתה לביקורת מוצדקת, הואיל ומוקדם מדי להסיק מסקנות ביחס לאירוע הטראגי של נפילת זאב ארליך, וממצאי התחקיר טרם פורסמו. הכותב מתנצל על הקביעה הראשונית ועל עיתוי פרסומה. בה בעת, הוא עומד מאחורי הטענה בדבר זילות חיי אדם בפרשת יובל קסטלמן, ובפרשות אחרות].
בית הלל, או בית כהנא?
במרחב שלנו חיים עוד אחרים שהושלכו מנגד. את חלקם אנחנו מתעקשים ממש לא לראות. האם תרצה, הרב נהוראי, שנדבר למשל על עשרת אלפים הילדים מ"זרע ישמעאל" שנהרגו בעזה בשנה האחרונה? גם אם המלחמה מוצדקת - האם כולם, כל עשרת האלפים, נהרגו מסיבות מוצדקות? האם זו דרכו של "זרע ישראל" להשמיד, להרוג ולאבד ילדים שלא חטאו לאיש? האם רק החמאס אשם בכך? ומי יתן את הדין על כך בפני בית דין של מעלה, אם לא אתה, ואני, וכולנו? ואולי נדבר על שובאל בן-נתן, ש"שרף בית בשביל האווירה", ונכנס לעזה, על פי עדות אחיו בהלוויתו, "בשביל לנקום, כמה שיותר, נשים, ילדים, כל מי שראית, כמה שיותר, זה מה שרצית"? הלזה ייקרא "זרע ישראל"? האם נזכיר שבן-נתן רצח (לכאורה) לפני שנה פלסטיני במהלך מסיק ליד שכם? האם נזכיר את השתיקה המתמשכת של הארגון שאתה עומד בראשו מול (כמעט) כל מעשה עוולה שכזה - מעשים שבכל יום, הנתמכים בחלקם במוצהר על ידי חברות וחברי כנסת? (כן, אני יודע שבאופן אישי דווקא התבטאת כמה פעמים בנושא; ובכל זאת).
הבה נדבר למשל על עשרת אלפים הילדים מ"זרע ישמעאל" שנהרגו בעזה בשנה האחרונה. גם אם המלחמה מוצדקת - האם כולם, כל עשרת האלפים, נהרגו מסיבות מוצדקות? האם דרכו של "זרע ישראל" להשמיד, להרוג ולאבד ילדים שלא חטאו לאיש? האם רק החמאס אשם בכך?
ומה לגבי שני מליון אזרחיה הערבים של מדינת ישראל, ובתוכם רבים-רבים שהצילו יהודים ב- 7 באוקטובר? האם גם עליהם חלה הגדרת "זרע ישמעאל" כפי שתוארה בדבר התורה הזה? ומה לגבי הדרוזים, ו'חוק הלאום'? מה אמורים ללמוד מכך שומעי לקחך על האחות הערביה או הרופא הערבי שהם פוגשים בבית החולים ומופקדים על הצלת חייהם?
קשה להעלות את השאלה הבאה על הכתב, אך כמעט אין ברירה: האם נותר בעצם עוד הבדל בינך לבין דב ליאור וכל שאר האנשים שהתכנסו השבוע בירושלים לאירוע הזכרון השנתי לאבי תנועת העליונות היהודית, מאיר כהנא? דבר התורה שלך הרי יכול היה להיאמר שם מילה במילה ולזכות לתשואות. וזה חמור מאוד. וזה עצוב מאין כמותו.
אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה
ראוי לשים לב גם לתפנית המפתיעה בסוף דבר התורה. אחרי ששיבח את הערבות ההדדית של "זרע ישראל", חש כנראה הרב צורך לומר משהו גם על החטופים הנמקים במנהרות החמאס (אם הייתי פסיכולוג הייתי אומר שכאן מתפרצת תחושת האשמה המודחקת: בתוך תוכו הוא יודע שאנחנו מפקירים אותם. אבל אני לא פסיכולוג). כך מסתיימים דבריו: "אין אחד שלא כואב את ייסוריהם של החטופים, שנמצאים במנהרות החושך, שחלקם כבר מתו והחלק האחר שרוי במצוקה. יש להמשיך ולעשות כל מאמץ על מנת לחלץ את אותם חטופים שחייהם כה יקרים לנו".
במחילה, קשה לחשוב על קביעה נאיבית ומנותקת יותר מזו. האמנם "אין אחד שלא כואב את ייסוריהם של החטופים"? שנזכיר את האלימות הבלתי-נתפסת שמשפחות החטופים חוות מדי יום? שנדבר על שמחה רוטמן, מנציגי המגזר בקואליציה, שסותם את פיהן בגסות בועדות הכנסת? ואת זה אתה כותב, הרב נהוראי, בסוף השבוע שבו פורסם כי באותן הדקות ממש שבהן רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, האצילים שבבני-אנוש, קברו את הירש בנם, ישבו אנשי לשכתו האפלה של נתניהו וטכסו עצה כיצד להטות את דעת הקהל הציבורית נגדם - העיקר שלא תהיה עסקה שתגרום חלילה לסמוטריץ' ולבן-גביר להפיל את הממשלה?
האמנם "אין אחד שלא כואב את ייסוריהם של החטופים"? האם הרב נהוראי אינו שומע חדשות? המגזר הציוני-דתי ברובו אכן כואב את ייסוריהם של החטופים, אבל הוא חושב שאפשר לצאת ידי חובה בשירת 'אחינו כל בית ישראל'; והוא עיוור לגמרי לניצול הציני-להחריד של הסוגיה עבור שרידותו הפוליטית של נתניהו.
האמת פשוטה: המגזר הציוני-דתי ברובו אכן כואב את ייסוריהם של החטופים, אבל הוא חושב שאפשר לצאת ידי חובה בשירת "אחינו כל בית ישראל"; הוא מתכחש למסורת הלכתית איתנה המורה להחזיר שבויים לעתים גם 'יתר על כדי דמיהן'; הוא מתעלם מאין ספור עדויות (בין היתר של שר הבטחון לשעבר, יואב גלנט) לכך שחייהם של החטופים מופקרים ומוקרבים לטובת שרידותו הפוליטית של נתניהו, ולטובת פנטזיות התנחלות מופרעות של סמוטריץ' ובן-גביר; הוא קונה ספין אחרי ספין (פעם זה ציר פילדפי, פעם זה צפון הרצועה, פעם זו חלוקת הסיוע ההומניטרי); ועל כן, בסופו של דבר, הוא לא מתרגם את כאבו למחאה היחידה שהיתה יכולה להיות אפקטיבית באמת - מחאה דתית מימין. את המחיר משלמים החטופים המושלכים מנגד, ממש כמו ישמעאל המקראי. הלוואי שלפחות הבכי שלנו היה אותנטי כבכיה של הגר.
בנפשנו הדבר: חייבת להיות חלופה דתית
לפני כמה חודשים כתבתי שארגון בית הלל הוא אלוף העולם בישיבה על הגדר. טעיתי. דבר התורה של הרב נהוראי מבטא, למרבה הצער, גלישה מבלי משים למחוזות הכהניזם. הלגיטימציה שדבר תורה כזה מעניק לרגשות הלאומניים והגזעניים הרווחים גם ככה במחוזותינו - בציבור הדתי, המסורתי, וגם החילוני - איומה. אסור לעבור עליה לסדר היום.
ראוי כמובן להדגיש כי לבית הלל, ולרב נהוראי עצמו, יש כמובן זכויות רבות, בנושאים גדולים וחשובים, וקטונתי מלבקרם; אך כעת, כאשר יושב ראש הארגון מפרסם דבר תורה בניחוח כהניסטי, ומגלה עיוורון מוחלט לפוליטיזציה הצינית של סוגיית החטופים, הוא לא יכול יותר לשמש קול לציבור הדתי המתון. אסור שהוא ייצג אותו. הדיון הרגיל בשאלת אחריותו של המרכז לנירמול הימין הקיצוני ופשעיו הסתיים כבר מזמן: אחריותו מוכחת, ואשמתו זועקת לשמיים.
הציבור הדתי הליברלי צריך להתנער מארגונים כמו בית הלל, ולמחות נגד כל ביטוי של תורה כהניסטית. הוא צריך לעשות הכל כדי להקים ולייסד מסגרות דתיות חדשות שתספקנה מענה תורני אמיץ וישר דרך לכל מי שחשים, כמוני, כי הציונות הדתית הגזענית והמשיחית אינה מייצגת אותם עוד.
אלא שלתובנה הזו חייבות להיות תוצאות מעשיות: ראשית, הציבור הדתי הליברלי, ויש כזה, צריך ללמוד למחות על הרעה, גם כאשר מדובר בדמות אהובה ומוערכת כמו הרב נהוראי; שנית, עליו להפסיק לתמוך כספית בבית הלל (אני כבר הפסקתי). ושלישית, וחשוב מכל: הציבור הזה צריך לעשות הכל כדי להקים ולייסד מסגרות דתיות חדשות - מוסדות חינוך, בתי מדרש, הוצאות ספרים, איגודי רבנים ורבניות (כן, אני באמת מאמין שזה חשוב) - שתספקנה מענה תורני אמיץ וישר דרך ליחידים ולקהילות; מענה, ובית, לכל מי שמרגישים כבר זמן רב, כמוני, שהציונות הדתית הגזענית והמשיחית אינה מייצגת אותם עוד.
טור זה מייצג את דעת כותבו בלבד, ואינו מייצג בהכרח את עמדת כתב העת ישר.
לתגובת הרב נהוראי לטור זה, ולתגובה-לתגובה, ראו כאן.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.