בהקדמתו לספר 'גשר החיים' (ירושלים תש"ז), מספרי היסוד בהלכות אבלות, מתאר המחבר, ר' יחיאל מיכל טוקצינסקי, את נסיבות השלמת כתיבתו בשלהי מלחמת העולם השניה. "ועלה הגורל על ספר זה שיגמר ויודפס דווקא בעת מלחמה מבוהלה ומבולקה שלא היתה כמוה. מלחמה שיצאה מגדר מלחמה ותהי לאנדרלמוסיא עולמית. כשעמים ולאומים נלחמים לא רק צבא בצבא אלא גם מתנפלים על ארצות ויושביהן, להרוג ולרצוח לפוצץ ולהחריב ולהשמיד את היקום. כשהאדם שולט באדם לכלות אותו ואת עמלו הוא" (עמ' 3).
במרוצת השנים זכה 'גשר החיים' לביקורת מוצדקת בשל כמה הכרעות הלכתיות ועמדות תיאולוגיות שלא כאן המקום לדון בהן. יחד עם זאת, קשה מאוד שלא לחוש רעד בקריאת דברי הפתיחה האוניברסליים המטלטלים הללו, הנדירים כל כך - ביותר ממובן אחד - בספרות הרבנית בכלל, ובספרות ההלכה בפרט. הקול האוניברסלי העולה מהם בא לידי ביטוי לא רק באפיון החריף של מלחמת העולם השניה, אלא גם בעמידת המחבר על מה שלדעתו הוא שורשה הראשוני, הקיומי: "מלחמה שכזו אינה אלא תוצאה ישרה מאבדן האמונה בחיים ומטרתם. כלתה האמונה בתעודת האדם, וכל האדם מהו? כל עמלו למה ולמי? [...] ואין כל פלא אם בנקל מסכים להפקיר את חייו הוא ואת חיי אחרים, ונוח לו ליהרג ולהרוג בסיטונות [...] ומצריבה ומעליבה העובדה: שכל חכמת האדם משמשת לו כיום להרבות הרס וכליון, משתמש בכל המדע שלו להמציא כל מיני המצאות הממהרות לחסל את המין האנושי בהמוניו" (שם).
"בעונה שכזו, שהאטמוספרה כולה מלאה רציחות מלחמתיות וספוגה דם אדם - נחוץ ביותר לפנות את המחשבה אל תורת החיים המחשיבה כל כך את חיי האדם עלי אדמות [...] וכשיכיר האדם בערכם של החיים, ירתע מאד מכל הגורמים לרציחות ומכל המעשים הממעטים דמותו של האדם" (מתוך 'גשר החיים').
הדברים מדהימים; לא לחינם מתמקד המחבר ב'תעודת האדם' במובנה הרחב ביותר. הוא יכול היה כמובן לומר דבר-מה על שואת יהודי אירופה; לכאורה הרי אין דבר מתבקש מזה. אבל הוא מתעקש לדבר על הרוצחים, ולא על הנרצחים; על כשלונו של האדם באשר הוא אדם. וכאן, דווקא כאן, יש לתורה מה להציע: "בעונה שכזו, שהאטמוספרה כולה מלאה רציחות מלחמתיות וספוגה דם אדם - נחוץ ביותר לפנות את המחשבה אל תורת החיים המחשיבה כל כך את חיי האדם עלי אדמות [...] וכשיכיר האדם בערכם של החיים, ירתע מאד מכל הגורמים לרציחות ומכל המעשים הממעטים דמותו של האדם. 'והיה באחרית הימים (כשיתעלה המין האנושי [התוספת במקור. א.מ.]) נכון יהיה הר בית ה' וכו', והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה [...] וכתתו חרבותם לאתים וכו', ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (עמ' 4).
* * *
מה יש לומר מול הרצחנות הברברית הבלתי-נתפסת שפגעה בנו בימים האחרונים? מה יש לומר מול שלל המעשים האיומים הממעטים דמותו של אדם, המחללים את קדושת החיים וערכם, שלהם אנו נחשפים כעת? לאמיתו של דבר, אין מה לומר. רק לבכות, לשתוק, ולהתפלל.
מה יש לומר מול הרצחנות הברברית הבלתי-נתפסת שפגעה בנו בימים האחרונים? מה יש לומר מול שלל המעשים האיומים הממעטים דמותו של אדם, המחללים את קדושת החיים וערכם, שלהם אנו נחשפים כעת? לאמיתו של דבר, אין מה לומר. רק לבכות, לשתוק, ולהתפלל.
"לפיכך אנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם…" (ש"י עגנון, 'פתיחה לקדיש - אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל', 1947).
* * *
ואולם, יש שתיקה ויש שתיקה. יש שתיקה של אבל, הלם, סולידריות ושותפות גורל; זו השתיקה האנושית הטבעית, שבנסיבות הנוכחיות אפשר שאין רצויה ממנה. אך יש גם שתיקה אחרת, כפויה, כזו המוכוונת בעת ובעונה אחת מלמעלה בידי פוליטיקאים ציניים, ומלמטה בידי כוחות חברתיים חזקים - ולא תמיד תמימים. ובחברה הדתית העכשווית, שבה ביקורת על הממשלה והצבא היא ממילא עניין רגיש, על אחת כמה וכמה. אלא שלשתיקה הזו, בעת הזאת, אסור לנו להסכים. הדברים שלהלן נכתבים בכאב עצום, ובהיעדר ברירה אחרת; מטרתם איננה חלילה לרפות את ידינו ואת ידי לוחמינו, כי אם להזכיר, לבל נשכח, שמה שאירע כאן באחד עשר החודשים האחרונים פשוט לא יכול להימשך. לפעמים אסור לשתוק. לפעמים אסור לשתוק.
הדברים שלהלן נכתבים בכאב עצום, ובהיעדר ברירה אחרת; מטרתם איננה חלילה לרפות את ידינו ואת ידי לוחמינו, כי אם להזכיר, לבל נשכח, שמה שאירע כאן באחד עשר החודשים האחרונים פשוט לא יכול להימשך. לפעמים אסור לשתוק. לפעמים אסור לשתוק.
* * *
אסור לנו לשתוק מלומר שהכתובת היתה על הקיר. תאונות, קובע פתגם צה"לי ישן, לא קורות; הן נגרמות. נכון, הזמן לתחקיר מקיף יגיע אחרי המלחמה; אבל אין צורך בתחקיר מקיף כדי לקבוע שמדינת ישראל מנוהלת (כלומר: לא-מנוהלת) במשך קרוב לשנה בידי ממשלה חובבנית, רשלנית, מופקרת, חסרת אחריות; ממשלה שמיום היווסדה קראה תיגר על כל נורמה של ממשל סביר ותקין; ממשלה שמיום היווסדה עשתה הכל כדי להביע זלזול באנשי ונשות מקצוע. בספרו החדש והחשוב 'איך הדמוקרטיה תנצח (אם היא תנצח)' - שעוד ינותח בישר לאחר המלחמה - מצביע נדב איל על הקשר ההדוק בין פופוליזם לאומני והיעדר ענייניות: "הרי מהי ענייניות? תפיסת הנושא ביסודיות ללא שיקול זר… מההנחה הבסיסית שבני אדם הם בעלי אוטונומיה אישית ויכולת לפעול ברציונליות. פונדמנטליסטים, פופוליסטים ולאומנים מבינים שמקצועיות מעין זו יכולה לחסל אותם; היא מאגדת אנשים סביב היגיון ולא סביב שבטיות. היא חושפת שתוכניותיהם כושלות, מנוגדות לאופי השיטה, או משרתות רק שחיתות". בקריסתה הנוכחית, הקולוסאלית, ממשלת נתניהו מספקת הדגמה חיה לתוצאה העקובה-מדם של הקשר הזה (שכבר המקרא, כפי שהראיתי בעבר, מצביע עליו). ולכן, מותר וצריך לזעוק כבר עכשיו - עכשיו, ולא רק בשוך הקרבות - 'ביבי, תתפטר!'.
אין צורך בתחקיר מקיף כדי לקבוע שמדינת ישראל מנוהלת (כלומר: לא-מנוהלת) במשך קרוב לשנה בידי ממשלה חובבנית, רשלנית, מופקרת, חסרת אחריות; ממשלה שמיום היווסדה קראה תיגר על כל נורמה של ממשל סביר ותקין; ממשלה שמיום היווסדה עשתה הכל כדי להביע זלזול באנשי ונשות מקצוע.
אסור לנו לשתוק מלומר שאת מדינת ישראל מנהיג כבר זמן רב מדי אדם מניפולטיבי, שקרן כרוני, שאינו מתחייב לכבד את החוק, בעל רקורד מוכח של הסתה - מההפגנות נגד רבין בכיכר ציון, דרך 'הערבים נוהרים', ועד הקושי הידוע בגינוי אלימות של תומכיו - וחמור מכך, לענייננו, בעל רקורד מוכח של בריחה מאחריות (אסון הכרמל, אסון מירון); אדם שיש חשש מתמיד שמא "יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי", כלשון נתניהו עצמו על ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בשנת 2008, וכפי שעינינו רואות יום יום (מי ששכח מוזמן להיזכר כיצד בתי הספר ובתי הכנסת החרדיים הוחרגו תחילה מהגבלות בתקופת הקורונה, רק מחמת אילוצי ההישרדות הפוליטית של נתניהו - החרגה שעלתה בחיי אדם ממש). אדם כזה לא יכול ולא ראוי להנהיג מדינה באחת משעות המשבר החמורות שלה אי פעם. קל לדמיין את היום שאחרי: בכירים בצבא עתידים לקחת אחריות ולהתפטר, בעוד נתניהו יעשה הכל כדי לחמוק מכך. אסור לנו לתת לזה לקרות. ולכן, מותר וצריך לזעוק כבר עכשיו - עכשיו, ולא רק בשוך הקרבות - 'ביבי, תתפטר!'.
אסור לנו לשתוק מלומר שנתניהו עצמו חיזק את החמאס וראה בו נכס, ולא נטל - כפי שהעידו במפורש כל תועמלניו ושופריו - מהלך עקבי שנועד להחליש את הרשות הפלסטינית, ולהרחיק כל אפשרות להסכם שלום עתידי, שהיה מסבך את נתניהו עם ה'בייס' הימני שלו. כל מנהיג סביר וחפץ בשלום היה כמובן פועל אחרת: מחזק את הכוחות המתונים, ומחליש את הקיצוניים; כורת ברית עם הראויים לה, ונלחם במי שאינם ראויים לה. אלא שנתניהו - שתמיד העדיף פוליטיקה נמוכה על פני מדיניות גבוהה - מעולם לא חפץ באמת בשלום, וחיזוק כוחות קיצוניים הוא תחביבו הקבוע. את המחיר הנורא של הההתנהלות הזו כולנו משלמים כעת. ולכן, מותר וצריך לזעוק כבר עכשיו - עכשיו, ולא רק בשוך הקרבות - 'ביבי, תתפטר!'.
* * *
אבל יש עוד שתי שתיקות אסורות. שתיהן רחבות יותר מכל סוגיה פרסונאלית, ושתיהן קשורות במישרין למשבר הגדול הפוקד את החברה הישראלית בשנה האחרונה.
"הפילוג בינינו נגמר", הכריז אתם-כבר-יודעים-מי בפאתוס אופייני בהצהרתו הראשונה לציבור מאז תחילת מלחמת שמחת תורה, בנסיון להדהד במילים חלולות ולא משכנעות - כרגיל - את השאיפה הציבורית הנפוצה בימים אלה ל'אחדות בעם'; כה אמר המפלג הראשי, המשסה אותנו כבר שנים אלה באלה.
זה כואב, אך גם מול השקר הציני הזה אסור לנו לשתוק. עלינו לענות בקול ברור: מעולם לא היתה לנו בעיה כה חריפה, כה משתקת, עם מי שחושבים אחרת מאיתנו. מעולם לא התפלגנו אלה מאלה. התווכחנו, נכון, ובעוצמה רבה, אך ידענו לשלב כוחות בשגרת החיים; מעולם לא חשנו את הריחוק שהתעורר כאן בשנה האחרונה באופן כה בלתי נסבל. להיפך: ממשלת השינוי היתה מופת מעורר תקווה של שיתוף פעולה ענייני ופורה בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים - בדומה למקומות עבודה רבים בישראל; ובדיוק מסיבה זו היא היתה לצנינים בעיני נתניהו וחסידיו - שעשו מצידם כל מאמץ לפגוע בסולידריות הבסיסית שהיתה כאן. כעת מתברר, ברוך השם, שאנחנו חזקים מהם.
ממשלת השינוי היתה מופת מעורר תקווה של שיתוף פעולה ענייני ופורה בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים - בדומה למקומות עבודה רבים בישראל; ובדיוק מסיבה זו היא היתה לצנינים בעיני נתניהו וחסידיו - שעשו מצידם כל מאמץ לפגוע בסולידריות הבסיסית שהיתה כאן. כעת מתברר, ברוך השם, שאנחנו חזקים מהם.
אלא שלסולידריות החדשה והיפה שמשוקמת כעת, חייבים להיות גבולות. הפילוג בין הכוחות ההומניסטיים והדמוקרטיים (לא רק משמאל!) לבין הכוחות האנטי-דמוקרטיים והגזעניים המשתוללים כאן שיכורי כוח כבר חודשים, ושהמיטו עלינו אסון - הפילוג המסוים הזה לא נגמר, ולא הולך להיגמר. אסור שהוא יגמר. אנחנו אולי לוחמים כעת כתף אל כתף מול אויב חיצוני משותף; אבל, כפטריוטיים אמיתיים שאוהבים את המקום הזה וחרדים לגורלו, וכבני ובנות תורה שהיא תורת חיים, תורה של 'חביב אדם שנברא בצלם', איננו שוכחים מי הביאו אותנו לנקודה הזו, ולאן הם מבקשים להוביל אותנו ביום שאחרי המלחמה. אין לנו כל כוונה להתאחד עם כהניסטים גזענים ומשיחיים, הבזים לדמוקרטיה שלנו ולאורח החיים שלנו, העושים את תורתנו מרמס להזיותיהם הפרועות, ומחללים שם שמים בכל יום ויום. מה לנו ולשורפי חווארה ותומכיהם? מה לנו ולכת המטורפת הזו? כיצד הנחנו לה להגיע לתפקידי מפתח? המאבק המוצדק מאין כמותו בברבריות של החמאס מחייב אותנו להיאבק גם באותם מבני עמנו שבחרו בדרך הטרור - במעשה, בהסכמה-שבשתיקה, בקריצת-עין, בפלפול פסאודו-למדני - ושניהלו רק לפני כמה שבועות קמפיין בלתי-נסלח למען רוצח משפחה. ביום שאחרי המלחמה בחמאס, תפקידנו יהיה להילחם בכהניסטים ובעוזריהם, ובעיקר באלה שהעניקו להם לגיטימטציה: במסדרונות השלטון - לרבות כל חברי וחברות הכנסת של הליכוד - במערכת החינוך, בישיבות ובמדרשות, בבתי הכנסת; תפקידנו יהיה, במילים פשוטות ולא מעודנות, לזרוק אותם מכל המדרגות. להתנקות.
ושוב, חובה להבהיר היטב: יש לנו מחלוקת לשם שמים עם הימין הממלכתי והדמוקרטי; המחלוקת הזו ראויה וחשובה וטובה ('אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה', אומרים חז"ל), ויש לברך עליה ולשמוח בה ולזכור בכל עת שגם בצד השני יש מוסר ואמת ויושר. ואם לא השכלנו להדגיש בזמן את האחווה בינינו, אם לא השכלנו ליצור ברית דמוקרטית מגוונת ובת-קיימא, עלינו להכות על חטא. ואכן חטאנו. אבל בימין הקיצוני, זה ששכח מזמן מה זה להיות יהודי, עלינו לנהל מלחמת מצווה - למען המדינה ולמען התורה גם יחד - בלי להתבלבל ובלי למצמץ.
המאבק המוצדק מאין כמותו בברבריות של החמאס מחייב אותנו להיאבק גם באותם מבני עמנו שבחרו בדרך הטרור - במעשה, בהסכמה-שבשתיקה, בקריצת-עין, בפלפול פסאודו-למדני - ושניהלו רק לפני כמה שבועות קמפיין בלתי-נסלח למען רוצח משפחה. ביום שאחרי המלחמה בחמאס, תפקידנו יהיה להילחם בכהניסטים ובעוזריהם, ובעיקר באלה שהעניקו להם לגיטימטציה.
אפשר לדמיין בנקל איזה גל לאומני עלול להתפתח ולהתעצם כאן בהמשך. ולאמיתו של דבר, גם עם המאבק הזה אסור לנו לחכות. בימים אלה מופצים ברשתות החברתיות ובאתרים המגזריים 'דברי חיזוק', לכאורה, של דמויות רבניות בולטות בימין הקיצוני, שעל פי רוב אינם אלא דברי תועבה גזעניים, נקמניים ואלימים. מלבד החמאס (או 'הערבים' באופן כללי), הם מאשימים אותנו, כמובן, שהכל בגללנו, שהנה אנו רואים עכשיו את האור(?), שאנו מנוכרים לכל דבר ש'ריח יהדות' עולה ממנו (זו, משום מה, המטאפורה החביבה עליהם בימים אלו). אלא שלא ריח יהדות עולה מדבריהם, כי אם ריח של כפרים שרופים. מחמת חומרתם, לא אצטט אותם כאן ולא אחזור עליהם. הדברים האיומים הללו מחלחלים ומשפיעים, ויש חשש של ממש שפושעי גבעות למיניהם יקחו את החוק לידים. על פי עדויות שונות ואמינות, תופעות כאלה כבר מתרחשות. מחובתנו לעשות הכל כדי למנוע אותן.
* * *
ומכאן, לשתיקה האסורה האחרונה: אמת, החמאס הוא ארגון ברברי. אנשיו, כפי שאמר ראש ממשלת אנגליה רישי סונאק בנאומו המרגש בבית הכנסת בלונדון, אינם לוחמי חופש, אלא טרוריסטים. העדויות מהשטח מבעיתות; המראות והקולות העולים מהאירועים בישובי עוטף עזה בבוקר הראשון של המלחמה חייבים לזעזע כל נפש. ובמחילה - למרות כל שגיאות ישראל וכשליה לאורך השנים, לעתים אף פשעיה - אין כאן סימטריה. אך דווקא משום כך, אסור לנו לשתוק מלומר שמלחמה תקיפה בברבריות אל לה להפוך אותנו לברברים. לשם כך, חרף הפיתוי לראות את המלחמה הנוכחית כפרק נוסף בסכסוך הישראלי-ערבי, או בשרשרת האסונות שאירעו לעמנו, חשוב עד מאוד לראותה גם בהקשרה הגלובאלי הרחב יותר, כמלחמה בברבריות באשר היא. רק מתוך שותפות מוסרית על-לאומית, וכריתת ברית של אמת עם כוחות האור, נוכל לנצח באופן הגון - בלי להתבהם בלאומיותנו שלנו - את כוחות החושך. שותפות כזו היא התנאי לתמיכת המערב בנו, ובצדק. רק מתוך שותפות כזו נוכל להכות בחמאס בידינו האחת בעוצמה בלתי מתפשרת, ללא רחם, ובמידת האפשר להביא לסוף דרכו; וזאת כאשר ידינו השניה עושה הכל, הכל, על מנת לצמצם את הפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים, ותוך כדי לקיחת אחריות על יצירת עתיד הגון, בטוח ושליו לכל יושבי הארץ הזאת.
החמאס הוא ארגון ברברי. אנשיו, כפי שאמר ראש ממשלת אנגליה רישי סונאק בנאומו המרגש בבית הכנסת בלונדון, אינם לוחמי חופש, אלא טרוריסטים. העדויות מהשטח מבעיתות; המראות והקולות העולים מהאירועים בישובי עוטף עזה בבוקר הראשון של המלחמה חייבים לזעזע כל נפש. דווקא משום כך, אסור לנו לשתוק מלומר שמלחמה תקיפה בברבריות אל לה להפוך אותנו לברברים. וחרף הפיתוי לראות את המלחמה הנוכחית כפרק נוסף בסכסוך הישראלי-ערבי, או בשרשרת האסונות שאירעו לעמנו, חשוב עד מאוד לראותה גם בהקשרה הגלובאלי הרחב יותר, כמלחמה בברבריות באשר היא. רק מתוך שותפות מוסרית על-לאומית, וכריתת ברית של אמת עם כוחות האור, נוכל לנצח באופן הגון - בלי להתבהם בלאומיותנו שלנו - את כוחות החושך.
עלינו לחזור אפוא אל היסוד הפשוט, הצו העליון: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). וכדברי בעל 'גשר החיים': "בעונה שכזו, שהאטמוספרה כולה מלאה רציחות מלחמתיות וספוגה דם אדם - נחוץ ביותר לפנות את המחשבה אל תורת החיים המחשיבה כל כך את חיי האדם עלי אדמות [...] וכשיכיר האדם בערכם של החיים, ירתע מאד מכל הגורמים לרציחות ומכל המעשים הממעטים דמותו של האדם". מי יתן.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.