א.
בעוד ימים אחדים, בתחילת חודש אוגוסט, צפוי להיערך 'כנס סעד: ועידת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי'. במידה רבה מדובר באירוע חשוב ומעורר אופטימיות, המזמן יחד רבים מהקולות המתונים בציונות הדתית (גילוי נאות: רבים מהם מוריי ורבותיי או מכריי וידידיי, ואני מקוה שהם יקבלו בהבנה את הדברים שאכתוב להלן). למעשה, קשה לזכור אירוע דומה לכך מאז הסתיימה מסורת 'כנס לביא' שהתקיים כמה פעמים בעבר והשפיע במידה לא מבוטלת על השיח הדתי הליברלי. ולמרות ביקורתו המוצדקת בעיקרה של הרב ד"ר מיכאל אברהם (במאמר ב'סרוגים'), שטען בין היתר כי כנס זה מדיר חרדים-ליברלים ובכך מחמיץ הזדמנות היסטורית, יש לברך על עצם קיומו; מעין תשובת המשקל לכנסים החרד"ליים שנערכים מעת לעת.
ובכל זאת, לברכה הזו נלווה טעם מריר, והוא מורגש עוד לפני שצוללים אל הפרטים הקטנים: ראשית, משום שהכנס מתקיים לא רק בחסות הקיבוץ הדתי, אלא גם בחסות 'מקור ראשון', עיתון שמאז תחילת המלחמה נירמל לפחות פעם אחת את שיח ההשמדה הרווח במחוזותינו. ושנית, משום שגם אם נתרץ ונכשיר את שיתוף הפעולה הזה בק"ן טעמים, עדיין ניוותר עם כמה בעיות קשות אחרות, העולות בין השיטין מתכני הכנס - ובעיקר מן התכנים שאין בו.
יש בי הערכה עמוקה למארגני ומארגנות הכנס, ולרוב משתתפיו ומשתתפותיו. עבורי, מדובר בבני ובנות ברית לתיקון המשבר הגדול שפוקד אותנו. לא קל לי לבוא בטענות כלפיהם, ואפשר שאין זה מעשה הגון. אף על פי כן, אין להכחיש שיש בין חלקנו מחלוקת עזה.
אקדים ואכתוב: יש בי הערכה עמוקה למארגני ומארגנות הכנס, ולרוב משתתפיו ומשתתפותיו. עבורי, מדובר בבני ובנות ברית לתיקון המשבר הגדול שפוקד אותנו. לא קל לי לבוא בטענות כלפיהם, ואפשר שאין זה מעשה הגון. אף על פי כן, אין להכחיש שיש בין חלקנו מחלוקת עזה. בדבריי להלן אנסה להבהיר את שורש המחלוקת ולהסביר, לא בלי כאב, מדוע אני (ורבים אחרים כמותי) אינם יכולים עוד למצוא את עצמם באירוע מעין זה. אני מקוה שהדברים יפלו, למרות הכל, על אוזניים קשובות.
ב.
למארגני ומארגנות הכנס כוונות טובות למכביר: הם עשו כל מאמץ על מנת לשוות לאירוע אופי מתון (הכותרת 'ברוח הקיבוץ הדתי' נראית כנסיון מוצהר להיבדל מסוגים אחרים של ציונות דתית, וגם, יש להודות, כהיאחזות [מדומיינת] בקיבוץ הדתי של פעם, לפני ההקצנה שחלה גם בו); הם יעניקו בכנס פרס מפעל חיים לרב שלמה ריסקין, שאכן תרם רבות לצמיחתה של יהדות דתית מתונה בישראל ובתפוצות; הם הזמינו כמות נכבדה של דוברים ודוברות מהאגף הליברלי (יחסית) של המגזר הסרוג. חשוב מכך, וראוי להדגשה יתרה: הם לא הזמינו אף נציג של מפלגת הציונות הדתית, ולא של אחותה (הגרועה-ממנה? קשה לדעת) 'עוצמה יהודית', שתי מפלגות התומכות בגלוי בטרור יהודי, ואינן מוסיפות קדושה בעולם.
מנקודת מבט זו, ניכר שהכנס עצמו ממוקם מעט שמאלה - וליתר דיוק: 'מרכזה' - מ'מקור ראשון' (ואכן, בין הדוברים יש לא מעט אנשים שהשתתפו בעקביות בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית לפני המלחמה, וגם בהפגנות שאחריה. חלקם אף נאמו בהן. הם ראויים לכל שבח. מה להם ולאנשי 'מקור ראשון' המכנים אותם 'קפלניסטים' ו'רל"ביסטים' מאחורי הגב, אינני יודע).
יש לשבח את מארגני ומארגנות הכנס על שלא הזמינו אף נציג של מפלגת הציונות הדתית, ולא של אחותה (הגרועה-ממנה? קשה לדעת) 'עוצמה יהודית', שתי מפלגות התומכות בגלוי בטרור יהודי, ואינן מוסיפות קדושה בעולם. באקלים הנוכחי, זו הכרעה שאין להקל בה ראש.
ובכלל, התוכניה מפגינה תקינות פוליטית וחברתית מפותחת, אמיתית וכנה. ידברו כאן על כל הדברים הנכונים (ואני לא כותב זאת בציניות). ידברו על 'מזרחים והציונות הדתית - בין אידאה למציאות' (נושא חשוב באמת, אגב); ידברו על 'התחדשות הרוח' עם משוררים ויוצרים; ידברו על 'נשים פורצות דרך במרחב הציבורי'; ידברו על 'חינוך אמוני מחייב ומאפשר'; ידברו על צדק וצדקה ועל אוכלוסיות מוחלשות; ידברו אפילו על היחס לנוכרים (אזרחי ישראל, כמובן; לא פלסטינים חלילה. השאלה הפלסטינית נעדרת לגמרי מן התוכנית); וידברו גם על תורה ודמוקרטיה. בניכוי חגי סגל - בל נשכח: טרוריסט מורשע - המשתתף למרבה המבוכה במושב על היחס לנוכרים, זה באמת מרשים.
ג.
ובכל זאת, אם הכל כל כך בסדר - או לפחות לא רע - מדוע תוכניית האירוע מותירה תחושה שמשהו יסודי אינו כשורה? נדמה לי שהתשובה לכך קשורה במישרין באותו רצון להיות 'בסדר', כלומר, ללכת בשקט-בשקט על קצות האצבעות בלי להרגיז יותר מדי; באותו רצון להיות תמיד 'במרכז', כלומר, במקום שבו מחנה גדול יחסית מימין (וקטן יותר משמאל) יכול להזדהות, או לפחות לא להתעצבן. אירוע הפתיחה למשל כולל שיחה בין אפרת שפירא-רוזנברג למיכה גודמן, האידיאולוג הגדול של המרכז הישראלי, ואחד מאבות הדימוי המעוות הגורס כי 'קיצונים משני הצדדים' מאיימים באופן שווה על עתיד המדינה; כותרת השולחן העגול הראשון(!) היא 'בין הנגב להר: אתגרי ההתיישבות של הציונות הדתית', כאילו התיישבות בישראל הריבונית שקולה באמת להתנחלות בלתי חוקית בשטחים; וכותרת שולחן עגול אחר מבטיחה את 'שרטוט משנת הציונות הדתית', כאילו דבר לא קרה ל'מותג' הזה בשנים האחרונות.
אם הכל כל כך בסדר - או לפחות לא רע - מדוע תוכניית האירוע מותירה תחושה שמשהו יסודי אינו כשורה? נדמה לי שהתשובה לכך קשורה במישרין באותו רצון להיות 'בסדר', כלומר, ללכת בשקט-בשקט על קצות האצבעות בלי להרגיז יותר מדי; באותו רצון להיות תמיד 'במרכז'.
האירוע כולו ננעל בהרצאה שכותרתה 'ציונות דתית לכתחילה', ובהמשך אשוב לכך. לא פלא שאחד ממוקדי האירוע הוא "הצדעה לצעירים שגילו מנהיגות בימי המלחמה".
ד.
ההיצמדות העיקשת למרכז באה לידי ביטוי מובהק בשני היבטים: ראשית, בליהוק דמויות ש'מרכזיוּת' היא האג'נדה היחידה שלהן מאז קמה ממשלת החורבן הנוכחית. בהקשר זה בולט בכנס מספרם הגדול של רבני ורבניות בית הלל (לצד דמויות רבות אחרות המובילות קו דומה). עוד ידובר בעתיד על התנהלותו של ארגון זה, שכבר שנים אינו מסוגל לבקר תופעות של גזענות ולאומנות בציבור הדתי, ושמאז הקמת הממשלה תרם בשתיקתו הרועמת הן להפיכה המשטרית והן לצמיחתה של עליונות יהודית פרועה. כך, למשל, בהתבסס על מידע מבורר-היטב (הראיות שמורות עמי), אני יכול לומר בוודאות שארגון זה נמנע לאחרונה מלהצטרף למחאת הורים דתיים בעקבות אירועי יום ירושלים, בטענה שהעדויות לאלימות ולחילול השם ברחובות העיר העתיקה - שימו לב - אינן אובייקטיביות (אני מזמין את רבני ורבניות הארגון לקרוא את תיאורו המפורט של אורי ארליך, כאן). למרבה הצער, ההימנעות המבישה הזו אופיינית.
יש לקוות שמקצת הדמויות הביקורתיות יותר האמורות להשתתף באירוע (וברוך השם, יש כאלה) תעזנה לספר לאנשי ונשות 'בית הלל' מה באמת קורה בעולם: יש לקוות שהן תספרנה על יום ירושלים, ועל חווארה, ועל שירי נקמה, ועל הפלסטינים, ועל משטרת ישראל, ועל ההיסטוריה של משטרים שהעמידו את עצמם מעל החוק; יש לקוות שהן תספרנה שבימים אלה ממש ההפיכה המשטרית חוזרת במלוא עוזה: שופטים מועמדים לביקורת פוליטית, האקדמיה מאוימת בהשתקה, ותוכניות טלוויזיה ביקורתיות מוסרות מלוח השידורים (כולנו יודעים איך קוראים למשטרים כאלה, נכון?). ובעיקר יש לקוות שכשאנשי ונשות בית הלל יגידו להם 'אבל אחדות! אחים אנחנו!', עמיתיהם הביקורתיים לא יתבלבלו, ויגידו: סולידריות אזרחית כן, אך גם עם אזרחי ישראל הלא-יהודים; נסיון להגיע לפשרות כן, אך לא במחיר הרס הדמוקרטיה ומוסדותיה.
ארגון 'בית הלל' נמנע לאחרונה מלהצטרף למחאת הורים דתיים בעקבות אירועי יום ירושלים, בטענה שהעדויות לאלימות ולחילול השם ברחובות העיר העתיקה אינן אובייקטיביות. ההימנעות המבישה הזו אופיינית. יש לקוות שמקצת הדמויות הביקורתיות יותר האמורות להשתתף באירוע תעזנה לספר לאנשי ונשות 'בית הלל' מה באמת קורה בעולם.
לא יפלא כי מי שהוזמן לברך בתחילת הכנס הוא נשיא המדינה, יצחק הרצוג, תאומו הרוחני של ארגון בית הלל, ומי ששיכלל את הפזילה-מהמרכז-לימין לדרגת אומנות מופתית; האיש שרואה בחורבן מדינתו ושותק, ושותק, ושותק (אלא אם מדובר בנושאים הרי גורל כמו מילות השיר הישראלי לאירוויזיון).
ה.
שנית, הדבקות העיקשת במרכז ה'ממלכתי', כפי שהוא מכונה לעתים, יש בה כדי לעקר מן היסוד התמודדות רצינית עם תכנים רגישים ושנויים במחלוקת. הדבר ניכר במיוחד בכותרות החסרות משום מה מן האירוע, ובולטות בהיעדרן. וכאן יש לי כמה הצעות מתבקשות למדי: 'אין בלתי מעורבים? חיי הנוכרי בשיח הדתי'; 'עולם קטן מאוד: מחירם הרוחני והאידיאולוגי של עלוני בתי הכנסת'; 'הקידוש משחית: ארץ ישראל והזהות הדתית העכשווית'; 'נצרופוביה: איך נבלום את ההתנכלויות לנוצרים בעיר העתיקה'; 'האמנם עשבים שוטים? כיצד פרחו גזענות ואלימות במחננו באין מפריע'; 'כי גרים הייתם: ממגילת העצמאות לחוק הלאום'; ומעל לכל: 'ציונות דתית: האמנם זו הדרך?'.
מיותר לציין כי אין בכנס אפילו כותרת אחת הדומה לכך; הסוגיות הללו, שאין אקטואליות מהן, כנראה מפחידות מדי. אפילו שאלות הגיוס והחזרת החטופים נעדרות מן הכנס, באופן מתמיה ביותר. קל הרי יותר לדבר על מזרחים ועל שירה.
על כן לא נותר אלא לקוות שקולות דתיים ביקורתיים לא יהססו להשמיע את קולם באירוע, במושבים שכן יתקיימו בו. יש לייחל לכך שבמושב המוקדש ל'התיישבות', למשל, יעמוד מישהו אמיץ ויאמר ברורות שמפעל ההתנחלויות ממיט עלינו אסון; ושבמושב המוקדש לאתגרי החינוך תעמוד מישהי אמיצה ותאמר ברורות שחזרה בשאלה אינה הבעיה החינוכית היחידה שעומדת לפתחנו. יש להתפלל לכך שיקומו מי שיאמרו שלמרות אחריותם היחסית של הפלסטינים למצבם, ולמרות הנסיבות המורכבות העומדות בחלקן לזכות ישראל, חוות הדעת האחרונה של בית הדין הבינלאומי בהאג אינה משוללת יסוד (האם אין זה נכון שהכיבוש אינו זמני? שבין הים לנהר מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לבעלי-זכויות ולמשוללי-זכויות? שמדינת ישראל אינה עושה די נגד טרור יהודי?).
חשוב לא פחות שיישמע קולם של אנשי ימין, שאולי חולקים עלי בשאלת הפתרון המדיני העתידי למרחב שבין הים והנהר, אך מזדהים לגמרי עם ביקורת הגזענות והצרת-האופקים הדתית של הדור האחרון (ויש באירוע כמה כאלה, וטוב שכך).
יש לי כמה הצעות למושבים אלטרנטיביים, שלא יתקיימו בכנס: 'אין בלתי מעורבים? חיי הנוכרי בשיח הדתי'; 'עולם קטן מאוד: מחירם הרוחני והאידיאולוגי של עלוני בתי הכנסת'; 'הקידוש משחית: ארץ ישראל והזהות הדתית העכשווית'; 'נצרופוביה: איך נבלום את ההתנכלויות לנוצרים בעיר העתיקה'; 'האמנם עשבים שוטים? כיצד פרחו גזענות ואלימות במחננו באין מפריע'; 'כי גרים הייתם: ממגילת העצמאות לחוק הלאום'; ומעל לכל: 'ציונות דתית: האמנם זו הדרך?'. מיותר לציין כי אין בכנס אפילו כותרת אחת הדומה לכך.
אחרי הכל, המלחמה שישראל מנהלת נגד הטרור החמאסי מוצדקת מאין כמותה - אך היא מוצדקת בהגיונה העקרוני; לאו דווקא בכל מימושיה בפועל, שחלקם אינם מוצדקים כלל. המחיר שהיא גובה מאיתנו, בגוף ובנפש, בכל כך הרבה מובנים ורמות, קשה מנשוא. דווקא משום כך, היא מחייבת הקפדה מוסרית יתירה. אני עדיין מאמין שבציבור הדתי המתון, משמאל ומימין, ההבנה הפשוטה הזו מוסכמת. אבל מי שסבור שאפשר להמשיך להאמין במוסריותנו הבלתי-מעורערת, בלי להישיר מבט אל גילויים בוטים של אי-מוסריות במחננו, ומי שרותם לתפיסה זו הצדקות תיאולוגיות בנוסח "עם לבדד ישכון", אינו רק טועה, אלא גם מסכן את עתידנו.
ו.
הקול החשוב ביותר שכנראה לא יישמע בכנס סעד, וחבל שכך, הוא זה המערער מן היסוד על שורש העניין כולו: דהיינו, על המשך האחיזה בדרכה של הציונות הדתית; לא לכתחילה, לא בדיעבד; פשוט לא. קול שישאל על מחיר הזיווג בין דתיות ותפיסות לאומיות מודרניות; קול שיודה כי בגלגולה הנוכחי (ואולי לא רק בו), הציונות הדתית איננה הפתרון למצבנו, אלא חלק מהבעיה; קול שיכיר בכך שההקצנה הפוליטית והמדינית, ההכשרה-בשתיקה של כל עוול, הגזענות הגסה, ההליכה העיוורת אחר ראש ממשלה שכבר מזמן היה צריך לסיים את תפקידו, הבוז למורכבות אידיאולוגית ולפתיחות אינטלקטואלית, הזלזול בדמוקרטיה ובשלטון החוק - כל אלה אינם התפתחות מקרית; הם תוצאה ישירה של מהלך דתי רפורמיסטי רדיקלי בן עשרות שנים, מהלך משיחי במובן השלילי של המושג, שצימצם את החיים היהודיים העשירים כל כך ללאומנות ולדבקות באדמה; מהלך שאי-בלימתו היא כשלון חינוכי ודתי אדיר, שהזרם המתון אחראי לו בעקיפין.
בשולי הדברים - ושמא לאו דווקא בשוליהם: אפילו האופן שבו התורה נלמדת כעת מושפע מכך. יש קשר הדוק בין שעבוד התורה לאינדוקטרינציה הפוליטית הציונית-דתית העכשווית, לבין דחייתן של שיטות לימוד ופרשנות אקדמיות, ובאופן כללי יותר - דחייתן של תודעת הפשט (שאינה רק שאיפה אקדמית, אלא גם מסורתית לעילא!) ושל החתירה לאמיתה של תורה (שבכתב, ושבעל פה). והנזק - לתורה עצמה, ללומדיה ולומדותיה, וגם לזמן ולמקום בו אנו חיים - עצום.
האתגר אינו פשוט: לא קל לשנות את כיוון הספינה. נדרשת חשיבה דתית-ביקורתית מחודשת על סוגיות אידיאולוגיות, תורניות ומעשיות רבות, שכבר הפכו לטבע שני בציבור הסרוג. נדרשת - בדחיפות - יצירה של רעיון-מארגן חדש לזהות דתית עכשווית, או שכלול והתאמה של קטגוריות קיימות (אורתודוכסיה מודרנית, למשל), תוך ריסון דרמטי של המרכיב הלאומי בגרסתו הוולגרית הנוכחית.
הקול החשוב ביותר שכנראה לא יישמע בכנס סעד, וחבל שכך, הוא זה המערער מן היסוד על המשך האחיזה בדרכה ההרסנית של הציונות הדתית; קול שיציע את הפתרון המתבקש ביותר: חזרה ליסודות ההומניסטיים והליברליים של האורתודוכסיה המודרנית הלא-ישראלית.
אבל קשה הדבר ככל שיהיה - אין, אין ברירה אחרת: מי ששתקו שנים מרוב פחד ומבוכה מול המפלצת שצמחה בחצר ביתם (למרות שגינו אותה בחדרי חדרים) חייבים להוביל מהלך דרמטי של התחדשות אמיצה; ולשם כך, עליהם להתחיל לקרוא לילד בשמו, אף על פי שפעולה כזו נוגדת את ה- DNA שסיגלו לעצמם.
ז.
כחומר עזר - ובעיקר, כדי לא להסתפק בעמדת המשקיף הביקורתי מן הצד, כי אם להניח יסודות למהלך קונסטרוקטיבי יותר - יש לי כמה המלצות קריאה קצרות לבאי ובאות הכנס; כולן פורסמו בעיתון זה. תוכלו להתחיל ממאמרו של פרופ' ישראל יעקב יובל, 'המשיחיות הציונית הדתית', שחזה כבר בשנת 1974 להיכן הדברים יגיעו; תוכלו להמשיך במאמרו של מו"ר הרב דוד ביגמן (שידבר בכנס), 'לעלות מחוף יפו, לחזור להיאבק על דמות האדם', המבטא מעין פרידה מתפיסת ההיסטוריה הגאולית של הרב קוק; משם תוכלו לעבור למאמרה של עורכת הדין ניצן כספי-שילוני, 'אתוס גאולי דטרמיניסטי וכוח פוליטי: החומרים שמהם עשוי החורבן', העומדת בין היתר על הסכנה שבהתרחקות מערכי תורה ועבודה; לאחר מכן כדאי שתקראו את הנאום שנשא על הבמה בקפלן הרב ירמי סטביסקי (אף הוא מבאי הכנס), 'מדוע בחר הקב"ה באברהם אבינו? השורשים היהודיים של זכויות אדם', המדגיש את זיקתנו ההדוקה למוסר המערבי, ואת התפנית המבהילה שחלה בעניין זה בדור האחרון; ואם בכל זאת תרצו לשמור על גחלת משיחית, כתחליף למשיחיות-של-קרקע, תוכלו לעשות זאת בזהותכם הדמוקרטית - כפי שהציע פרופ' זאב הרוי.
כדי שתהיו מעודכנים, אציע לכם לעיין במאמרו של אריאל שוורץ המתאר את שטיפת המוח המיליטנטית, חסרת העכבות, העוברת כרגע על צעירינו המצוינים ('אין אורות במלחמה: נחוצה לנו שפה דתית אחרת'). לבסוף, אם אין ברירה, תוכלו לקרוא את המניפסט הקצר שלי: 'מי לה' אלינו: קריאה להקמת מחנה דתי חדש'.
ואם חומרי-שמע מועדפים עליכם, או שישר נדמה לכם מרחיק-לכת מדי, אנא האזינו בבקשה לשיחתו של ראש ישיבת הר עציון הרב משה ליכטנשטיין ביום ירושלים האחרון (החל מדקה 22), שיחה שבה יצא הרב ליכטנשטיין ללא כחל ושרק נגד 'עוצמה יהודית', וקבע מפורשות כי רוב הציונות הדתית מאפשרת תופעה איומה זו בשתיקתה.
אני מתחנן בפניכם: אנא קראו. הקשיבו. האם אחת מהעובדות המתוארות במאמרים אלה אינה נכונה? האם הבעיות עליהן מאמרים אלה מצביעים מדומיינות? האם הרב ליכטנשטיין טועה? אנא התמודדו עם הדברים בכנות. אינכם חייבים להסכים עם הכל; אבל, אם אנשי אמת אתם - ואתם ודאי כאלה – אל תטמנו את הראש בחול. טפיחה עצמית על שכמנו הקולקטיבית (המתונה), כפי שכנס סעד מציע, היא, לעניות דעתי, הדבר האחרון שהציבור הדתי זקוק לו כעת.
אנא קראו. הקשיבו. האם אחת מהעובדות המתוארות במאמרים שפורסמו בישר אינה נכונה? האם הבעיות עליהן מאמרים אלה מצביעים מדומיינות? האם הרב ליכטנשטיין טעה בדברים הנוקבים שנשא ביום ירושלים האחרון? אנא התמודדו עם הדברים בכנות. אינכם חייבים להסכים עם הכל; אבל, אם אנשי אמת אתם - ואתם ודאי כאלה – אל תטמנו את הראש בחול.
אבקש להבהיר: יש לשוב ולשבח את מארגני ומארגנות הכנס על יצירת מרחב לשיח דתי שאינו כולל מרכיבים חרד"ליים ולאומניים. זו התחלה טובה וחשובה (והיא עדיפה בהרבה על כנס 'צהר' שיתקיים גם הוא בקרוב, וכולו 'שפה אחת ודברים אחדים'); אבל ברגע המשברי הנוכחי, פשוט אין בה די. נדרשת יושרה אינטלקטואלית ורוחנית עמוקה ונוקבת יותר.
במובן מסוים, כנס סעד יוכל לבשר שינוי אך ורק אם יהיה סוער; אם יקומו בו כמה דוברים נועזים ודוברות נועזות שיזעקו על אובדן הדרך של החברה הדתית, על הפגיעה בקדושת החיים; על חילול השם והתורה בידי קנאים משיחיים; אם יזהירו מפני האפליה הגזעית וידברו גלויות על מחיר הכיבוש ועל סכנת העליונות היהודית. אם, לעומת זאת, כולם יהיו מנומסים ושבעי רצון ו'מתונים', וישאירו את הביקורת לשיחות השקטות בצד - אולי מוטב שלא יבואו כלל.
נ.ב. הטור נכתב ופורסם כמה שעות לפני שהחלו ההתפרעויות בשדה תימן ובבית ליד. מול המראות שהגיעו משם, הכל נראה חיוור כל כך. ובכל זאת: הרגע ההיסטורי הזה מזקק באופן נורא את כל מה שנאמר לעיל: הבחירה בין טוב לרע, בין משפט צדק לברבריות, אינה מאפשרת עוד ישיבה על הגדר.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
תגובות