בפתיחה לסאטירה הנפלאה של ש"י עגנון 'פרקים של ספר המדינה' - פתיחה שראתה אור לאחר קום המדינה, בשונה מרוב פרקי הסאטירה - מציין עגנון את הקושי הגדול הטמון בכתיבה על המדינה, שהיא "מושג רוחני [ = מופשט] שהפך לגשמיות, וחוזר ועושה עצמו רוחני. ואם אתה בא לדון בו כדבר רוחני עושה הוא את עצמו גשמי". אף בדברי עמיתיו הסופרים לא מצא מוצא, "שדבריהם דברים פטטיים [כך במקור], מרבים בשבח המדינה ואין המדינה נראית מהם. סבורני שדבר זה למדו מן הנואמים, אלא שאני אומר, מה שיפה לנואם אינו יפה לסופר, כל שכן שאם לפטטיות אפשר להסתפק בנואמים". אלא שגם כאשר נתייאש כבר מכתיבת הספר, "לא נתייאש הספר מלהכתב. פעמים הרבה בא בצרור דפים ריקים שעלעלה בהם הרוח וכל דף ודף היה מצווח, כאותן הנשמות שהולכות ערטלאות, והיה אומר, וכי אין מלה יהודית להלבישני בה".
אחד המאפיינים בכתיבה הדתית של הדורות האחרונים הוא הנסיון להלביש 'מלה יהודית' את יום העצמאות: כיצד יש לכתוב על חג חדש שזה מקרוב בא? אילו מקורות עומדים לרשותנו בבואנו לחשוב ולכתוב עליו? האם בכלל ראוי הוא לכתיבה דתית, או שמוטב להשאיר את המדינה כתופעה חילונית לכתחילה, הראויה לשפה אחרת? כיצד אפשר להימלט משיח פתטי, ולהעמיד את תופעת המדינה למבחן ביקורתי ומעמיק? שאלות אלה, נדמה לנו, מקבלות השנה משמעות מיוחדת, והדבר ניכר בכל אחד מן הטורים שפורסמו בימים האחרונים בישר.
אחד המאפיינים בכתיבה הדתית של הדורות האחרונים הוא הנסיון להלביש 'מלה יהודית' את יום העצמאות: כיצד יש לכתוב על חג חדש שזה מקרוב בא? אילו מקורות עומדים לרשותנו בבואנו לחשוב ולכתוב עליו? האם בכלל ראוי הוא לכתיבה דתית, או שמוטב להשאיר את המדינה כתופעה חילונית לכתחילה, הראויה לשפה אחרת? כיצד אפשר להימלט משיח פתטי, ולהעמיד את תופעת המדינה למבחן ביקורתי ומעמיק? שאלות אלה, נדמה לנו, מקבלות השנה משמעות מיוחדת.
הרב דוד ביגמן, למשל, הצביע על הצורך ב'מעט מרור' בחוויית יום העצמאות שלנו, שראויה להפוך למורכבת יותר; פרופ' זאב הרוי דן באופיה המשיחי של נבואת 'וגר זאב עם כבש' בזיקתה לויכוח העכשווי על הדמוקרטיה ועל מקורותיה בפילוסופיה היוונית; ומרב מזא"ה הציעה, על רקע המחלוקת הנוכחית, "לראות בתורה כוונה ליצירת מבנה חברתי-כלכלי המושתת על מחויבות עמוקה לקיומו ולטובתו של האחר ומאפשר את התעוררות רגש האהבה בין השותפים בחברה".
בשני טורים שהם חלק מסדרה משולשת בחן ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי את חזון השוויון במדינת ישראל, במציאות חברתית הנשענת, למעשה, על אי-שוויון בולט, ואת האפשרות להחליף תיאורים מטאפיזיים-גאולתיים של מדינת ישראל - בהגות הדתית ואף בתפילה - בתיאורים תובעניים יותר, המעודדים פעולה בהיסטוריה מתוך תודעה אחראית זהירה ("ראשית צמיחת אחריותנו").
ד"ר אוריה כפיר הביע הסתייגות ממה שתיאר כ"צעד אחד יותר מדי" בשיח הדתי הליברלי העכשווי - שיח שישר גאה לשמש לו כבמה מרכזית - ואשר לדבריו עלול להפוך לחרב פיפיות, בעוד מה שבאמת נחוץ כרגע הוא הפרדת דת ממדינה, ביודענו כי "דת ישראל, קרי, קבלת עול תורה ומצוות, איננה, חלילה, קולב לאידיאולוגיות חברתיות או כלי ליישום פרוגרמות פוליטיות, מכל צד שהוא". ביקורת מכיוון שונה לגמרי על השיח הדתי הליברלי או המתון עלתה גם מהממואר של גדעון אלעזר, שתיאר מזווית מבט אישית מאוד את דרכו בין קבוצות שונות בחברה הדתית, ואת הצורך בשפה חדשה (בהזדמנות זו נאמר: נשמח מאוד לפרסם בישר טורים אישיים נוספים המתארים את יחסי הקוראים והקוראות עם הציונות הדתית!).
ולוואי שנמצא שפה חדשה.
נסיים בתפילה שנזכה ל"ונתת שלום בארץ, ושמחת עולם ליושביה".
יום עצמאות שמח!
יואל, טפת ואיתי
מערכת ישר
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.