[א]
מאורעות התקופה האחרונה, טבח ה7 באוקטובר והמלחמה שהתחילה מיד בעקבותיו, עוררו הד תקשורתי וחברתי עצום. הציר המיידי סביבו התארגנו ויכוחים ומאבקים היה הציר הישראלי-פלסטיני. גם יחסי ישראל ומדינות העולם עומדים למבחן ומתארגנים מחדש לנוכח השינוי הדרסטי שחל באזור כולו. ציר לא פחות חשוב שנלווה לאירוע הוא ציר השמאל העמוק מול מדינת ישראל, וביתר דיוק, השמאל העמוק מול המערב.
רמת התיעוד של הטבח הנורא ב- 7 באוקטובר, יחד עם הברוטליות וחד המשמעיות שלו, הכריחה קבוצות פוליטיות ששמרו על עמימות לומר את דבריהן במפורש. אחרות, שמראש אמרו את דברן אך ללא קשב ציבורי, הגיעו לפתע לידיעת העולם ולמרכז הקשב התקשורתי.
הלם הוא תגובה טבעית להבעות סימפטיה לחמאס, לצמצום מכוון של תיאורי ההרס בעוטף עזה, ולהתעלמות ממעשי אונס וביזה בשם "התנגדות לדיכוי", התעלמות המגיעה לעתים עד כדי הצדקה. תגובה נוספת, טבעית לא פחות, היא התחושה כי "הם ירדו מהפסים", תחושה המניחה מראש פסים שמהם ניתן לרדת, מעין סטייה מחשבתית ואקטיבית מדרך מתונה בהרבה.
אנסה לטעון להלן שתי טענות עיקריות. הראשונה: תופעות אלה אינן "ירידה מהפסים" אלא פועל יוצא של מסילה מחשבתית מסוימת שהופיעה קודם לכן בכתבים אנטי קולוניאליסטים בשנות השישים. השניה: החובה להוציא את הקבוצות הללו מחוץ לגבולות המחנה מוטלת כעת על כתפי השמאל העולמי. זו הזדמנות משמעותית להגדרה עצמית מחודשת של השמאל, לניתוקו משורשים מורעלים אלה ומפירותיהם, ולסלילת דרך חדשה במחשבה ובמעשה.
תגובת השמאל העמוק בארצות הברית לאירועי 7 באוקטובר איננה "ירידה מהפסים" אלא פועל יוצא של מסילה מחשבתית מסוימת שהיתה שם קודם; והחובה להוציא את הדוגלים בה מחוץ לגבולות המחנה, מוטלת כעת על כתפי השמאל העולמי. זו הזדמנות משמעותית להגדרה עצמית מחודשת של השמאל, לניתוקו משורשים מורעלים אלה ומפירותיהם, ולסלילת דרך חדשה במחשבה ובמעשה.
לשם כך עלינו לנתח את הבסיס ההיסטורי וההגותי המפעפע, במודע או שלא במודע, בשורשי האקטיביזם הפרוגרסיבי-קיצוני כיום; עלינו להבין כיצד הגות זו פוגשת את את ההתרחשות החברתית-תרבותית בימים אלה; ועלינו לחשוב, לאור זאת, כיצד ראוי להגיב להתפתחויות העכשוויות.
[ב]
במהלך עבודתי כשליח של הסוכנות היהודית בקמפוס של אוניברסיטת וויסקונסין, ולקראת סוף שנת עבודתי הראשונה ב- 2021, החלו להופיע כתובות בשבח האינתיפאדה וקריאות להפיכתה לתופעה עולמית. כתובות אלה צברו פופולריות ונראו יותר ויותר. שנתיים לאחר מכן, מיד לאחר טבח ה- 7 באוקטובר ותחילת הלחימה ברצועת עזה, התפרסמו ברחבי הקמפוס כרוזים חד משמעיים בתוכנם; "אינתיפאדה עד הניצחון" כתוב באחד, "למען התקוממות רחבה כנגד הכיבוש משני צידי הקו הירוק".
כרוז שני תלוי כבר שבועות בקמפוס, ומכריז: "הפתרון היחיד, מהפיכת אינתיפדה". לא ארחיב את הדיבור על השימוש במונח "פתרון" בהקשר היהודי; גם לא אתעכב על ההכרזה כי יש להפסיק את הכיבוש "משני צידי הקו הירוק". רבים יוצאים כנגד קריאות אלה בצורה סבלנית ועקיבה יותר משלי. ברצוני להתמקד בשתי נקודות משמעותיות יותר החושפות את התהליכים החברתיים של התופעה לעומקה.
הראשונה, שיוכם של שני הכרוזים לקבוצות סוציאליסטיות בקמפוס (תוך קריאה אל הסוציאליסטים-קומוניסטים באשר הם). באופן עקבי, עבודתם האקטיביסטית מנסה לייצר קישור מחשבתי בין המונח "מהפיכה" במובן הקומוניסטי שלו, והמונח "אינתיפדה" במובן האקטואלי-פלסטיני ממנו צמח. ההיבט השני, והמשמעותי, הוא התמיכה החד משמעית באלימות כנגד הישות הציונית. ישראלים רבים תופסים את גינוי ה"אלימות הישראלית" ואת התמיכה באלימות פלסטינית כצביעות גרידא, אלא שאין בהקשר האינטלקטואלי הזה שום קונטקסט מוחבא שיש לחשוף. תמיכתן של קבוצות אלו באלימות פלסטינית איננה מהלך אפולוגטי, אלא במידה רבה שורש התאולוגיה הפוליטית שלהן, הצורה הבסיסית בה הן מארגנות את יחסי החטא ועונשו ביקום המחשבתי שלהן (כפי שכתבה גם חן מנדל-אדרעי).
ישראלים רבים תופסים את גינוי ה"אלימות הישראלית" ואת התמיכה באלימות פלסטינית כצביעות גרידא, אלא שאין בהקשר האינטלקטואלי הזה שום קונטקסט מוחבא שיש לחשוף. תמיכתן של קבוצות אלו באלימות פלסטינית איננה מהלך אפולוגטי, אלא במידה רבה שורש התאולוגיה הפוליטית שלהן, הצורה הבסיסית בה הן מארגנות את יחסי החטא ועונשו ביקום המחשבתי שלהן.
ניתן לומר את הדברים בצורה פשוטה יותר. בתודעה המרקסיסטית המסוימת של קבוצות אלה, חטאה של הבורגנות אינו נעוצה בפעולה פסולה כלשהי שנעשתה על ידה, אלא בעצם קיומה. לגבי דידן, אי אפשר להפריד את ההליכה לעבודה, קניית הדירה ולקיחת המשכנתא מפעולות דיכוי מובהקות כלפי הפרולטריון; ובדיוק משום כך, לשיטתם, הבורגנות חייבת ליפול. המדכא חוטא לא רק בהפעלת אלימות כלפי המדוכא, אלא בעצם חייו וקיומו כמדכא החי על אדמה לא לו. במובן הזה, השגשוג עצמו הוא החטא, ולכן עליו לגרור עונש. זהו הקישור המחשבתי הראשון בין אסלאם קיצוני לשמאל העמוק בארה"ב. המערב השואף לשגשוג הוא לא רק שורש כל רע; צמיחתו היא המשך ישיר לאלימות שכוננה אותו בראשיתו. על כך ראוי להענישו.
השאלה הבאה היא שאלת היכולת. השמאל העמוק בארה"ב מאורגן בקהילות לא מילטנטיות והיפר-רגישות, אך מפנטז על מהפיכה. השאפתנות החברתית רק מדגישה מה שנראה לעתים כאימפוטנטיות קהילתית ואישית, ומחדדת את חוסר האקטיביות העמוק של הקבוצה הזו. המתח הנובע מהפער בין תשוקה ומעשה מגביר את הדגש על השפה ועל שיטור חברתי פנימי, דווקא משום שאין לו כמעט השפעה בחוגים חיצוניים; אך הוא גם מוליך לרומנטיזציה של אנשים המוכנים לנקוט בפעולה אקטיבית ונתפסים לפיכך כבני ברית, אפילו אם אין להם דבר וחצי דבר עם היבטים אחרים של סדר היום הפרוגרסיבי. לעתים נדמה כי רגש האשמה האישי של רבים מחברי הקהילות הללו הופך אותם ליצורים פסיביים המעריצים את רגש הנקמה האקטיבי של המדוכאים.
השמאל העמוק בארה"ב מאורגן בקהילות לא מילטנטיות והיפר-רגישות, אך מפנטז על מהפיכה. המתח הנובע בתוכן מהפער בין תשוקה ומעשה מגביר את הדגש על השפה ועל שיטור חברתי פנימי, דווקא משום שאין לו כמעט השפעה בחוגים חיצוניים; אך הוא גם מוליך לרומנטיזציה של אנשים המוכנים לנקוט בפעולה אקטיבית ונתפסים לפיכך כבני ברית, אפילו אם אין להם דבר וחצי דבר עם היבטים אחרים של סדר היום הפרוגרסיבי.
[ג]
כדי לחדד את שורשיה ההיסטוריים של הנקודה הזו, מוטב לשוב אל ההקדמה של סארטר (המופנית כלפי קוראיו המערביים) לספרו החשוב של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות", ובייחוד אל ההערצה הלא-מוסתרת שלו לא רק כלפי רצון המדוכאים להשתחרר מעול הדיכוי, אלא גם כלפי האלימות המגולמת בפועל כלפי המדכאים.
"...אם אתם מלהגים בצחקוק נבוך: "איך שהוא מכניס לנו!", טבעה האמיתי של השערורייה חומק מעיניכם: שכן פאנון אינו "מכניס" לכם דבר; ספרו – כה בוער עבור אחרים – נותר קפוא מבחינתכם; הוא מדבר עליכם, לעולם לא אליכם.. אנחנו רק האובייקטים של השיח.
למתיישב אין כל מוצא אחר: הפעלת כוח, אם נותר לו; ליליד אין כל ברירה אחרת: שעבוד או ריבונות. מה זה כבר משנה לו, לפאנון, אם תקראו את הספר שלו או לא; למען אחיו הוא מוקיע את הזדוניות הנושנה שלנו, בטוח שאין בידנו מענה. להם הוא אומר: אירופה הניחה ידה על יבשותינו, צריך להכות בה עד שתוסר היד..
אירופים, פִתחו את הספר, בואו בשעריו. אחרי כמה צעדים בחשכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה, התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב המגוננים עליהם. הם יבחינו בכם אולי, אך ימשיכו לשוחח בינם לבין עצמם, מבלי להנמיך את קולם אפילו..
אם כך, אתם אומרים, הבה נשליך ספר זה מן החלון. מדוע לקרוא בו אם אינו מיועד לנו? ובכן, משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שפאנון מסביר אתכם לאחיו ומפרק את מנגנוני הניכור שלנו: נצלו את ההזדמנות לגלות לעצמכם את עצמכם, את האמת שלכם כאובייקט..
היו אמיצים דייכם לקרוא בו: מהסיבה.. שהוא יגרום לכם לחוש בושה, וכמו שאמר מרקס, הבושה היא רגש מהפכני…".
הבה ונפסע בעקבות קריאתו של סארטר אל אחיו האירופאים, וננסה לשמוע מה ברצונו להגיד. טקסט זה איננו הקיצוני ביותר שלו. באמתחתו של הפילוסוף הצרפתי קריאות מפורשות עוד יותר לאלימות. אבל הטקסט הזה מכיל קריאה אל, ושל, התרבות האירופאית. עובדה זו משמעותית עבורנו כעת משום שדמותו של סארטר משתקפת בשמאל האמריקאי העמוק. סארטר מתחיל במיקום הנפשות הפועלות. המדכא, או האירופאי לשיטתו, הוא האובייקט העומד מול הסובייקט המדוכא. יתר על כן, המדוכא מדבר מעל ראשם של האירופאים, אל אחיו המדוכאים בלבד. דיבור זה על פי סארטר הוא דיבור של אלימות, הוא הקריאה להכות באירופה עד השחרור המיוחל.
משם עובר סארטר בחזרה אל האירופאים, האובייקטים, אך הפעם בקריאה לפעולה. עליהם לצאת מן השערים הבטוחים על מנת להבחין באלימות העומדת להתפרץ עליהם. אלא ששמיעה זו של תכניות האלימות לא מובילה להכנה והתגוננות; להפך: סארטר מתענג כאן על אי האכפתיות של המדוכאים כלפי מושאי האלימות העתידיים שלהם, אך דורש מאותם מושאים להקשיב בלבד. מדוע? משום שלשיטתו של סארטר זו האמת. האמת על היות האירופאים אובייקטים קפואים בלבד ביחס אל הקיום הילידי המדוכא. שמיעת אמת זו אמורה לעורר את הרגש האמיתי, הלוא הוא רגש הבושה. סיבת חשיבותו האמיתית של רגש זה, מלבד נכונותו, נעוצה בעתיד היחיד המאחד את הילידים ואת האירופאים הסוציאליסטים - האמונה והחתירה למהפכה המיוחלת.
קריאה זו של סארטר איננה רק עמידה לצד המדוכאים באשר הם, אלא יצירת תהליך גאולי עבור האדם המערבי הכורע תחת רגשות האשמה שלו, דרכו היחידה להפוך מאובייקט מנוול, לאדם מתוקן. ברובד הפשוט, מוטל על החוטא האירופאי להקשיב לדברי שונאיו ולהצדיקם, מבלי לעשות מעשה אקטיבי כלשהו. ברובד נוסף, אי אפשר להתעלם מההערצה המופנית דווקא כלפי אותם המדוכאים, המתכננים את צעדי האלימות העתידיים שלהם. החוטאים פורקים את התסכול הפאסיבי שלהם בהערצת האקטיביות האלימה של הטרוריסטים לעתיד, וגואלים את נשמתם מוכת האשמה. בתיאולוגיה זו שמציע סארטר ניצבת המהפיכה כביאת המשיח; המדוכאים המתקוממים כמי שמענישים את החוטאים ומקרבים את הגאולה; והמערביים בעלי רגשות האשמה כמי שמפנימים את עומק החטא, ובכך מקרבים את הקץ המיוחל. רק דבר אחד נותר לא ברור: מה תפקידם של המערביים שאינם סובלים מרגשות האשמה?
בתיאולוגיה שמציע סארטר ניצבת המהפיכה כביאת המשיח; המדוכאים המתקוממים כמי שמענישים את החוטאים ומקרבים את הגאולה; והמערביים בעלי רגשות האשמה כמי שמפנימים את עומק החטא, ובכך מקרבים את הקץ המיוחל. רק דבר אחד נותר לא ברור: מה תפקידם של המערביים שאינם סובלים מרגשות האשמה?
במלוא הזהירות, ניתן לשער כי מה שסארטר אינו אומר, מושלם הלכה למעשה בשיח הפוליטי העכשווי בשמאל העמוק; שיח שלדידו המערביים הנעדרים רגשות אשמה הם דוחי הבשורה, קשי העורף והכופרים. תפקידם כאובייקטים לא-נגאלים הוא ליפול שדודים לרגלי הסובייקטים האמיתיים הפורקים את כבלי שעבודם. אם תרצו, בשפה פשוטה יותר, תפקידם הוא למות.
[ד]
טענה שכיחה היא שהתנועה הפרוגרסיבית הפכה למעין דת. אלא שעל פי רוב טענה זו אינה מתפרטת מעבר לכך. היא אינה אומרת דבר על מהותה של האמונה הזו, ואינה מלמדת אותנו היכן אפשר למצוא עדויות לשאיפות הדתיות שלה. דבריו של סארטר אמנם ברורים דיים, אך אני מבקש לטעון שהם מביעים במידה רבה את התיאולוגיה הדתית הזו. כעת עלי להוכיח זאת.
לו נאלצתי להסביר את טענתי בשישה באוקטובר השנה, הייתי משתדל לדקדק בקריאות של אקטיביסטים פרוגרסיבים בקמפוסים ברחבי העולם, לעקוב אחרי מגמות מחשבתיות במדיה החברתית ולנסות ולקשר בין הסימפטיה לאלימות פלסטינית ובין תאוריות "ביקורתיות" במחוזות אלה. לצערי, בעקבות הטבח שהתחולל בשביעי באוקטובר, ובעקבות תגובת השמאל העמוק שהגיעה בעקבותיו, מלאכתי קלה בהרבה.
לו נאלצתי להסביר את טענתי בשישה באוקטובר השנה, הייתי משתדל לדקדק בקריאות של אקטיביסטים פרוגרסיבים בקמפוסים ברחבי העולם, לעקוב אחרי מגמות מחשבתיות במדיה החברתית ולנסות ולקשר בין הסימפטיה לאלימות פלסטינית ובין תאוריות "ביקורתיות" במחוזות אלה. לצערי, בעקבות הטבח שהתחולל בשביעי באוקטובר, ובעקבות תגובת השמאל העמוק שהגיעה בעקבותיו, מלאכתי קלה בהרבה.
מיד לאחר הטבח, ושבועות לפני תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, פרסם הארגון הסטודנטיאלי "סטודנטים למען צדק בפלסטין" (הפועל בארה"ב) הודעת תמיכה בפעילות חמאס, שתוארה כ"ניצחון היסטורי לתנועת ההתנגדות". הודעת התמיכה קבעה כי צריך לקדם "לא רק סיסמאות וצעדות אלא גם מאבק מזוין", וקראה ליציאה ל"יום התנגדות" על מנת לגבות את לוחמי החופש. במסמך שהופץ בכל רחבי ארה"ב מפורטות אסטרטגיות פרסום ושכנוע לצד קווים אידאולוגיים ברורים. הקריאה המשמעותית ביותר בו היא "נרמלו את ההתנגדות", תוך אזכור לכך שה "התנגדות מגיעה בכל מיני דרכים, חמושה, כלכלית וחברתית, כולן לגיטימיות!".
אכן, יצאנו מהשערים והלכנו להאזין, אלא שהפעם ההרג וההרס כבר התרחשו, ולנו נותר להמשיך ולהאזין לתכנון הרצח הנוסף של אותם אנשים התופסים עצמם כמדוכאים. בהמשך המסמך, תחת הכותרת "מסגור והפצה", פורטים מובילי התנועה את תפיסת עולמם:
"במשך למעלה מ-75 שנה, העם הפלסטיני שלנו, באמצעות התנגדות איתנה, ניהל מלחמה ממושכת לשחרור וחזרה למולדתו. הפעולה הצבאית כעת היא שלב מוגבר של המאבק הפלסטיני להוריד את התשתית הקולוניאלית ולשחרר את ארצנו מערים מבלתי חוקיות, התנחלויות ומחסומים צבאיים, אנשינו מממשים מהפכה. פלסטין תשוחרר מהנהר לים, וההתנגדות שלנו, כתנועת הסטודנטים בתפוצות המחויבים לשחרור פלסטין, היא להיאבק לצד האנשים שלנו בבית. עלינו לרסק את הנרטיבים ההגמוניים של "מלחמה" ו"תוקפנות ללא סיבה", ובמקום זאת לבסס את הנרטיב שמרכז את הלגיטימיות של ההתנגדות וההכרח בשחרור מוחלט".
בהמשך המסמך, מפורט כיצד למסגר את האלימות באופן שיעורר תמיכה כללית:
"פירוט של מסגרת ומסרים חשובים שעוזרים להקשר, למסגר, ומעל לכל לנרמל ולתמוך בהתנגדות חסרת הפחד שלנו:
כאשר אנשים כבושים, ההתנגדות מוצדקת - עלינו לנרמל את ההתנגדות.
לעם הפלסטיני יש את הזכות להתנגד לקולוניזציה ולדיכוי. לעם הפלסטיני יש את הזכות לחזור למולדתו וזה מצריך התנגדות. זה גם צודק מבחינה מוסרית וגם הכרחי מבחינה פוליטית. אירועים אלו הם התגובה הטבעית והמוצדקת לעשרות שנים של דיכוי ודה-הומניזציה.
בעיני המערב, אין דרך "נכונה" עבור הפלסטינים להילחם למענם חוֹפֶשׁ. כל טקטיקה נתקלת בהדחקה.
הכיבוש, היום-יום וקיומה של ישראל אינם שלווים; אין 'שמירה על השלום' עם מדינת מתנחלים אלימה.
מתנחלים אינם "אזרחים" במובן של החוק הבינלאומי, כי הם נכסים צבאיים המשמשים להבטחת שליטה מתמשכת על אדמות פלסטיניות גנובות".
וכך, כמעט בהתאמה מושלמת, התיאלוגיה הרדיקלית של סארטר מהדהדת בעולמם של ארגונים המפוזרים בכל רחבי בארה"ב. במידה מסוימת, הם כותבים מחדש את דבריו ביתר בהירות ובאופן חסר מורא אף יותר. כל המדינה היהודית היא שטח כבוש, כל אזרח הוא מתנחל, כל מתנחל הוא חייל וכל חייל הוא בר מוות. האינתיפדה היא "תהליך השחרור הבלתי נמנע", וההיסטוריה הוכיחה כי "כל מדינה קולוניאליסטית סופה לקרוס". האלימות איננה בת גינוי; היא מוצדקת מעצם היותה כלי לשחרור הפלסטינים והעולם כולו, כל מי שעומד בדרכה הוא אויב ההיסטוריה.
התיאלוגיה הרדיקלית של סארטר מהדהדת בעולמם של ארגונים המפוזרים בכל רחבי בארה"ב. הם כותבים מחדש את דבריו ביתר בהירות ובאופן חסר מורא אף יותר. לדידם, האינתיפדה היא "תהליך השחרור הבלתי נמנע", וההיסטוריה הוכיחה כי "כל מדינה קולוניאליסטית סופה לקרוס". האלימות איננה בת גינוי; היא מוצדקת מעצם היותה כלי לשחרור הפלסטינים והעולם כולו, כל מי שעומד בדרכה הוא אויב ההיסטוריה.
כל זה טוב ויפה עבור פלסטינים המזדהים לחלוטין עם חמאס, אך הדבר מעורר הפתעה כאשר מגלים כי רבים מחברי הארגון הזה הם צעירים אמריקאים לחלוטין, וחלק לא קטן מהם הוא מממוצא יהודי. אלא שלאחר קריאת ההקדמה של סארטר, הרי שהדבר ברור בהרבה. חובתם כמערביים אשמים היא להקשיב לביקורתו של המדוכא ולאשר אותה. ממילא, תמיכתם באלימות היא הדרך היחידה לגאולה מן החטא הקדמון של השגשוג (כלומר הנישול), ובחירה בדרכה של המהפיכה שלעולם לא תכשל ותגאל את נפשם מהסבל המוחלט - השתייכות לצד הלא נכון של ההיסטוריה.
[ה]
קשה לקרוא את המילים הללו, בעיקר לאחר הזוועה שנחשפה בשביעי לאוקטובר. יתר על כן, הקיצוניות של קבוצות אלה, וחופש הפעולה היחסי שלהן, מובילות לתחושות יאוש מסוימות בבחינת "כולם נגדנו תמיד". אלא ששורה נוספת מתוך המסמך המפרטת את נמעניו שופכת אור שונה על ההקשר הפוליטי של אותה הקבוצה; "ביום חמישי, ה-12 באוקטובר, קוראים סטודנטים לאומיים לצדק בפלסטין. זהו יום ההתנגדות הלאומי של תנועת הסטודנטים לשחרור פלסטין בקמפוסים בכל רחבי אי הצבים הכבוש (המכונה ארה"ב וקנדה)".
קריאה זו חושפת את מה שנדמה מובן מאליו, אך כמעט אינו מדובר. הפקרת הדם של תושבי ישראל באשר הם מערביים איננה רק אנטישמיות; היא גם, ואולי בעיקר, הפקרת דמו של כל אדם מערבי ברחבי העולם. כמו כל תיאולוגיה חובקת עולם, גם היא אינה נעצרת בקבוצה מסוימת. קריאות לאיחוד מאבקים כנגד ישראל, אמריקה וקנדה כבר נשמעות.
קריאה זו חושפת את מה שנדמה מובן מאליו, אך כמעט אינו מדובר. הפקרת הדם של תושבי ישראל באשר הם מערביים איננה רק אנטישמיות; היא גם, ואולי בעיקר, הפקרת דמו של כל אדם מערבי ברחבי העולם. כמו כל תיאולוגיה חובקת עולם, גם היא אינה נעצרת בקבוצה מסוימת. קריאות לאיחוד מאבקים כנגד ישראל, אמריקה וקנדה כבר נשמעות.
הבנה זו דורשת מישראל לשנות כיוון. זו איננה מלחמה אבודה מראש כנגד עולם ששונא אותנו, אלא נבואה מדממת למה שעלול להתרחש בכל רחבי העולם המערבי לו יכלו המחבלים לפעול באין מפריע בעולם כולו, בגיבויין של קבוצות אידיאולוגיות כמו אלו שתוארו לעיל. הצדקת האלימות כלפי אנשים מערביים התחילה כבר בימי סארטר, והיא איננה מסתירה את פרצופה יותר. כל משפחה נורמטיבית בכל רחבי העולם המערבי יכולה למצוא את עצמה בין הבתים השרופים של בארי, ניר עוז וכפר עזה, ואלו המצדיקים זאת מעולם לא הסתירו את זה. זו הבנה המטלטלת את הנפש יותר מכל תמונה קשה, והיא נאמרת בפה מלא ובאופן גלוי.
על הישראלים, ועל מדינת ישראל, להיות ממגבשי קואליציית הנגד כלפי התופעה הזו. הוקעת הקבוצה הקיצונית המאמינה ברעיונות אלה היא פעולה הכרחית, והפרדת הקבוצות המושפעות ממנה מתוך בורות או בלבול היא צורך פוליטי מהמעלה הראשונה. חשוב לשוב ולהזכיר לעצמנו כי קבוצה זו לא יכולה לנצח כל עוד העולם המערבי קיים ומשגשג, שכן כל מהותה היא הפלתו. הנכס הגדול ביותר שלה, לעומת זאת, הוא העובדה שהתיאולוגיה האנטי-מערבית האלימה ארוזה במעטפת של ערכים החשובים בצדק למחנה הליברלי, עד שנדמה כאילו היא פועלת בשמם.
אכן, אינטרס חיוני של מדינת ישראל הוא להפריד את השמאל העמוק והאנטי-מערבי מזה המתון הכרוך איתו יחד. אם במקום זאת נכריז בהכללה כי "זהו השמאל האמריקאי", אנו נשחק לידי הפרוגרסיבים הרדיקלים; בעשותנו כך, אנו נעניק להם בטעות, ובחינם, את המצודה שאותה הם מנסים לכבוש כעת בהצלחה חלקית. וחמור מכל - אנו נאבד בעלי ברית פוטנציאלים חשובים מתוך השמאל הליברלי המתון (שערכיו, כפי שציין חיים ויצמן, אינם זרים לנו כלל).
עלינו להפריד את השמאל העמוק והאנטי-מערבי מזה המתון הכרוך איתו יחד. אם במקום זאת נכריז בהכללה כי "זהו השמאל האמריקאי", אנו נשחק לידי הפרוגרסיבים הרדיקלים; אנו נעניק להם בטעות, ובחינם, את המצודה שאותה הם מנסים לכבוש כעת בהצלחה חלקית. וחמור מכל - אנו נאבד בעלי ברית פוטנציאלים חשובים מתוך השמאל הליברלי המתון, שערכיו אינם זרים לנו כלל.
עת משבר היא גם עת רצון, וכבר כעת חלק גדול מהמחנה הליברלי במערב הולך ומבין כי עליו להיפרד מהשמאל האנטי-מערבי. עלינו לנצל את ההבנה הזו ולחתור לקונצנזוס רחב של מערב ליברלי חפץ חיים.
[ו]
על מדינת ישראל לנצל הזדמנות פוליטית זו בשעת משבר. אך מי שלפתחו מוטלת משימת ההתחדשות וההזדככות הוא השמאל העולמי. תהליך של הקצנה גרוטסקית בלתי נגמרת הוביל תנועות שמאל ליברליות, שנאבקו למען כבוד האדם לפני עשרות שנים, להתפרק מכל מטען ערכי חיובי ולהמיר אותו במשחקי מילים נבובות. תנועות אלה הולכות ומאבדות מסמכותן ומתפיסת עולמן לטובת קבוצות קיצוניות המדברות בביטחון רב, ונעשות שותפות, במודע או שלא במודע, לפעילות אלימה שכמותה לא ראינו שנים רבות.
צלצול ההשכמה הזה, שהשמאל הישראלי חווה על בשרו, הוא אפשרות הגאולה האמיתית של השמאל המערבי שואף התיקון. לא בגלל שהוא מתווה דרך אחת לפתרון הבעיות האמיתיות של המערב, אלא משום שהוא כופה עליו לפקוח עיניים, ולקחת אחריות. מושג אהוב על הקבוצה הזו, ניכוס מחדש (Reclaiming), צריך להיות מיושם בתוך המחנה הליברלי עצמו. ענפים אלימים וחסרי עכבות צריכים להיות מוקעים, וחשבון נפש כלפי המערביות, חשבון נפש שיש לו צידוק מצד עצמו, צריך להתמזג עם חשבון נפש כלפי האלימות והרדידות. הצעה זו אין מטרתה להפנות אצבע מאשימה, אלא לטעון כי ללא מעשים כאלה השמאל כתנועה פוליטית ורעיונית לא רק יתרסק ויוקע, אלא בעיקר יתרוקן מתוכן.
צלצול ההשכמה הזה, שהשמאל הישראלי חווה על בשרו, הוא אפשרות הגאולה האמיתית של השמאל המערבי שואף התיקון. לא בגלל שהוא מתווה דרך אחת לפתרון הבעיות האמיתיות של המערב, אלא משום שהוא כופה עליו לפקוח עיניים, ולקחת אחריות.
זהו זמן של חשבון נפש ובושה, כפי שאמר סארטר, אבל בכיוון הפוך. זו אכן יכולה להיות תחילתה של גאולה פוליטית ורעיונית, אלא שגם היא צריכה להיות אחרת.
עוז בן-נון הוא סטודנט לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, חבר ב"ברית הישראלית - דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ישראל - ארה"ב על בסיס ערכים ליברלים, ובוגר שנתיים של שליחות קמפוסים באוניברסיטת ויסקונסין.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
לתמיכה ב'ישר' - כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.