השאלה כיצד אפשר לחולל שינוי מעסיקה את האדם ככלל, ואת כל מי שעוסק בחינוך ובהוראה בפרט. כמורה לאזרחות מזה למעלה מחמש עשרה שנה, האמונה שהתהליך החינוכי יכול לחולל שינוי עמוק וגדול מעניקה לי כוח רב.
בחמש עשרה השנים האחרונות לימדתי אזרחות בישיבת מקור חיים בגוש עציון. בשנה זו אני מתחיל דרך חדשה במסלול חיי המקצועי, ומנקודת תפנית זו מתבונן לאחור במכלול עבודתי עד כה. אני מאמין שמבט על תקופת הוראה לא קצרה יכול לספק תובנות שאינן נוגעות רק לי בלבד, אלא לעצם האפשרות ללימוד, שינוי וגדילה במציאות המורכבת במדינת ישראל כיום.
בחמש עשרה השנים האחרונות לימדתי אזרחות בישיבת 'מקור חיים' בגוש עציון. היה עלי להתמודד עם אתגר מתמיד שנבע מהפער בין השקפת העולם שלי - כפעיל מחאה וכמצביע יש עתיד - ושל תלמידיי, המגיעים רובם מבתים של מצביעי ימין. האתגר הזה העלה שאלות חינוכיות ומוסריות שכדאי לחשוב עליהן.
האתגר המרכזי שלי בהוראת האזרחות בישיבת מקור חיים היה הפער שבין השקפת העולם שלי ושל תלמידיי: רוב מכריע בקרב תלמידי מקור חיים מגיע מבתים של מצביעי ימין. אני, לעומת זאת, כבר ירושלמי ותיק, מצביע ופעיל במפלגת יש עתיד, ופעיל במחאה ובהפגנות. התחלתי במחאה נגד ממשלות נתניהו כבר בימי מגפת הקורונה ("מחאת בלפור"), המשכתי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, וכיום אני מעורב במאבק למען הקדמת הבחירות ושחרור החטופים. דעותיי האישיות, שהיו שונות מהדעות שתלמידיי שמעו בבתיהם ובישוביהם, והיו יוצאות דופן במקור חיים, העלו שאלות חינוכיות ומוסריות.
מצד אחד רציתי לאתגר את התלמידים ולעודד חשיבה ביקורתית המבקשת לחתור אל האמת, אך מצד שני לא חשבתי שיהיה זה ראוי לחנכם במעין אינדוקטרינציה חלילה, כזו שתפעל באופן לא הגון כנגד בית הגידול של תלמידיי. היה לי ברור גם שאם 'אתנגש' יותר מדי עם תלמידי, ובאופן לא עדין, יצא שכרי בהפסדי - שכן במצב זה התלמידים ננעלים, המורה סובל, הדינמיקה הופכת לרעילה, ואינה מאפשרת שיחה וצמיחה. כיצד אפסע במסלול עדין שבו אשאר נאמן הן לעצמי והן לתלמידי? לאורך השנים סיגלתי שיטות שונות.
אני זוכר את החודשים הראשונים של ההפיכה המשטרית. אחרי שיריב לוין הציג את תוכניתו במוצאי עשרה בטבת - הארץ רעשה. מקור חיים היא פנימייה, ולא מעט מורים אוכלים ארוחות צהרים ביחד בחדר האוכל. עם עמיתי המורים וחברי הנהלה היה בלתי אפשרי לדבר. הייתי מזועזע ומוטרד מהתוכנית של הממשלה, ומורים אחרים לא הבינו מדוע אני נזעק. אחרי כמה וויכוחים לא נעימים הייתה אפילו תקופה שמצאתי לעצמי סידור אחר לארוחות הצהרים ונמנעתי מלאכול בחדר האוכל.
אני זוכר את החודשים הראשונים של ההפיכה המשטרית. הארץ רעשה. עם עמיתי המורים וחברי ההנהלה היה בלתי אפשרי לדבר. לאחר כמה ויכוחים לא נעימים נמנעתי זמן מה מלאכול איתם בחדר האוכל. עם התלמידים, לעומת זאת, זה היה שונה. הצלחנו לייצר שיח והקשבה, למרות הפערים.
עם התלמידים, לעומת זאת, זה היה שונה. התלבטתי איך להעלות את נושא ההפיכה המשפטית בשיעורי האזרחות. אי התייחסות לנושא לא באה בחשבון; גם אילו רציתי להתחמק, ולא רציתי - התלמידים היו מודעים לדעותיי ומיד היו מעלים את השאלה.
כוחה של שקיפות
הפתרון הראשון שהיה לי חשוב תמיד, הרבה לפני ההפיכה המשטרית, הוא לשתף את התלמידים במיקומי במפה הפוליטית - כסוג של 'גילוי נאות'. בתחילת השנה סיפרתי להם למי אני מצביע, ובאיזו מפלגה אני פעיל. אמרתי להם שאנסה להציג את הדברים באופן ההגון ביותר, גם דעות שאינני מסכים איתן, והפצרתי בהם שיזכרו במה אני תומך על מנת שיהיו מודעים לכך שאני עלול להטות את הדיון באופן לא מכוון, כהשפעה מעמדתי הבסיסית. אני מאמין שהתלמידים הכירו טובה על הגילוי הפתוח הזה.
בזמן מחאת בלפור בתקופת הקורונה הנחיתי 'קבלת שבת' באחת מההפגנות. המארגנים הזמינו אותי לנאום קצר - שעלה ליוטיוב. באופן לא מפתיע הסרטון הגיע לתלמידים שלי, ששמחו שמחה גדולה. כיוון שידעו את דעותי, הם לא הופתעו; ויכולנו לשוחח על הדברים באופן מכבד ולא תוקפני. הסרטון הגיע גם להורים, ואחד מהם פנה למנהל והתלונן על השתתפותי הפעילה בהפגנה נגד הממשלה. המנהל גיבה אותי לגמרי, מעשה שאמור אמנם להיות מובן מאליו, אך לצערנו הוא לגמרי לא כזה.
תמיד היה לי חשוב לשתף את התלמידים במיקומי במפה הפוליטית כבר בתחילת השנה, כסוג של 'גילוי נאות'. אמרתי להם שאנסה להציג את הדברים באופן ההגון ביותר, גם דעות שאינני מסכים איתן. אני מאמין שהתלמידים הכירו טובה על הגילוי הפתוח הזה.
כשמשבר ההפיכה המשטרית פרץ הדילמות הישנות התגברו. לאחר מחשבה החלטתי להתמקד בעובדות ולעסוק במושגים: דנו בקצרה, למשל, על הכינוי המתאים לתוכנית של הממשלה. אני בחרתי בשם הנייטרלי "התוכנית המשפטית של יריב לוין" - מושג שנותר 'נקי' ולא דחף לשום כיוון (אפשר כמובן לטעון נגדי שהבחירה בשם נייטראלי מנרמלת תוכנית שאין לנרמל; אך לפדגוגיה יש דינמיקה משלה, ויש להכיר בכך שכל בחירה אחרת היתה חוסמת את עצם הדיון בשלב מוקדם מדי). אחר כך הצגתי את ארבעת הסעיפים המרכזיים של התוכנית, ודנו במושג הפרדת הרשויות.
אני זוכר שהייתי מאוד מופתע מהאווירה בכיתה. בהשוואה לחוסר היכולת לנהל שיח עם עמיתי המבוגרים, עם הצעירים - ומדובר היה בכיתה י"א - הייתה אפשרות לשיחה. התלמידים הקשיבו לדבריי, ואני הקשבתי לדבריהם. הם נתנו אמון בכך שאני מציג להם מידע מהימן, ויכולנו לדבר. היו כמה תלמידים שהיו מזועזעים מהבוטות של התוכנית, היו שניסו לפרש אותה באופן מקל יותר, והיו שפשוט הקשיבו; כך או כך, הכיתה היתה באותה התקופה מקום יוצא דופן שבו יכולתי לדבר באופן ענייני עם אנשים שלא מסכימים איתי.
הוראה במוסד שבו אינך שותף לדעה השלטת היא חוויה מורכבת, ונראה לי שהאתגר הזה ניצב בפני מורי אזרחות רבים בכלל, ומורים ליברלים המלמדים בחינוך הממלכתי-דתי בפרט. אבל בחוויה המורכבת הזו היו גם צדדים טובים וחיוניים.
כשאני מנסה לנתח את המקורות ליכולת ההקשבה שנוצרה באותה עת מתוחה בכיתה, אני מוצא כמה סיבות: הקפדה לאורך השנים על לימוד של פרטים תוך הבנת המכלול; הקפדה על כבוד הדדי בין התלמידים לביני, שאיפשרה לבסס את השיח על אמון; וגם העבודה החינוכית של גורמים אחרים בישיבת מקור חיים שהצליחו להנחיל תרבות של שיחה והקשבה.
בית מדרש לאזרחות
דרך נוספת שבה ניסיתי לאפשר שיח על המציאות הייתה בעזרת לימוד פילוסופיה פוליטית. התלמידים במקור חיים מבלים את שעות הבוקר בלימוד בית מדרשי קלאסי, ומורגלים בלימוד גמרא ופרשנות. כלומר, הם יודעים מהי למידה של טקסט קשה. על רקע זה בניתי תוכנית בכיתה י"א שנקראה "בית מדרש לאזרחות". לאורך השנים, למדנו יחדיו קטעים מתוך טקסטים קלאסיים של המחשבה המדינית: עסקנו ב'הנסיך' של מקיאוולי, 'לוויתן' של הובס, ה'פוליטאה' של אפלטון, ה'פוליטיקה' של אריסטו, הדיאלוג "קריטון" של סוקרטס, ועוד. לעיסוק בטקסטים פילוסופים קלאסיים יש שני יתרונות מרכזיים: ראשית מדובר בטקסטים עמוקים ומרתקים המציגים טענות מורכבות על אודות טבע האדם והחברה, טענות שממשיכות ומתגלגלות לאורך ההיסטוריה. כך יכולנו לגעת לעומק בנושאים של ריבונות, צורות משטר, חוקים, חוקות, כוחנות פוליטית ועוד, ולעשות זאת מתוך פרספקטיבה רחבה ויסודית. שנית, מדובר בטקסטים מרוחקים מאיתנו בזמן ובמקום. אמנם הקפדתי תמיד לקשר את העיסוק הפילוסופי לסוגיות אקטואליות ורלוונטיות בחברה ובפוליטיקה הישראלית, אך ה"מיסגור" של הדיון היה בטקסט מתקופה אחרת ומאזור גיאוגרפי שונה לגמרי, והדבר איפשר להרחיק את האירוע האקטואלי - וכך מיתן מעורבות רגשית שיכולה לפגוע באיכות הדיון.
התלמידים במקור חיים מבלים את שעות הבוקר בלימוד בית מדרשי קלאסי, ומורגלים בלימוד גמרא ופרשנות. הם יודעים מהי למידה של טקסט קשה. על רקע זה בניתי תוכנית בכיתה י"א שנקראה "בית מדרש לאזרחות". למדנו יחדיו קטעים מתוך טקסטים קלאסיים של המחשבה המדינית. התועלת החינוכית של המהלך היתה גדולה: נקודת המבט נעשתה יסודית יותר, והדיון בכאן ובעכשיו נעשה פחות טעון רגשית.
כאשר הדיון בסוגיות אקטואליות הגיע אחרי העיסוק במחשבה המדינית, הוא היה פורה במיוחד: שוב לא היה מדובר עוד ב"בִּיצה" הפוליטית של הכאן ועכשיו, אלא בסוגיות אוניברסליות כלליות. כך, מטבע הדברים, הדיון נעשה מעמיק הרבה יותר, ואפשר היה להבחין כראוי במורכבות ובצדדים השונים של הסוגיה. למשל, כאשר למדנו את ה'פוליטאה' של אפלטון הגענו לסוגיה של "שקר נאצל". אפלטון טוען שלעיתים מנהיג צריך לשקר לטובת העם. באותה תקופה נפתלי בנט היה ראש הממשלה, והציבור עליו נמנו תלמידי ביקר אותו קשות על כך שלפני הבחירות הכריז שלא ישב בממשלה בהרכב מסוים, ובסופו של דבר הרכיב בעצמו ממשלה כזו בדיוק. אחרי שקראנו את הדברים של סוקרטס ב'פוליטאה' וצפינו בראיון של בנט, הדיון נעשה יסודי יותר: במקום הטחת האשמות, התחלנו להעלות יחד יותר סימני שאלה.
אך לא הכל היה טוב. "בית המדרש לאזרחות" היה תוכנית מיוחדת שבניתי בעצמי, ולכן היה עלי לקבל אישור מהפיקוח על הוראת האזרחות במשרד החינוך - שאכן ניתן. לאחר כמה שנים הפיקוח דרש אישור חוזר, ובאופן משונה לא אישר הפעם את התוכנית. מדברי הדחייה לא הצלחתי להבין מה הבעיה בלימוד פילוסופיה פוליטית, וכיוון שיכולתי להמשיך ללמד את התוכנית עוד שנה בלי אישור, המשכתי הלאה; אך פסילת התוכנית עדיין מטרידה אותי.
עניין נוסף ששילבתי בהוראת האזרחות היה לימוד בעל פה. לאורך המבחנים במשך השנה דרשתי מהתלמידים ללמוד בעל פה חלקים ממגילת העצמאות, ובסוף התהליך הם אכן זכרו היטב לא מעט ממנה. לימוד בעל פה, עבורי, לא היה רק עניין טכני; הוא העניק לתלמידיי בסיס יציב יותר להיכרות עם הטקסט, ופתיחות לערכים העולים ממנו. פעם אחת תרם הידע הזה, באופן מקרי, לאירוע משעשע: כחלק מתוכנית אחרת במקור חיים התלמידים נפגשו עם מו"ל הארץ, עמוס שוקן. לצערי לא השתתפתי במפגש, אך שמעתי אחר כך מה אירע בו. במהלך השיחה ביקש שוקן - נציג טבעי של השמאל הליברלי - לצטט מתוך מגילת העצמאות; והואיל ואיש לא דרש ממנו ללמוד אותה בעל פה בילדותו, הוא התבלבל ונתקע מעט בציטוט. והנה, לתדהמתו, המתנחלים הצעירים, כאיש אחד, ציטטו במדוייק ובהרחבה מתוך המגילה.
כאשר למדנו את ה'פוליטאה' של אפלטון הגענו לסוגיה של "שקר נאצל". אפלטון טוען שלעיתים מנהיג צריך לשקר לטובת העם. באותה תקופה נפתלי בנט היה ראש הממשלה, והציבור עליו נמנו תלמידי טען שהקמת ממשלתו נגועה בשקר. אחרי שקראנו את הדברים של סוקרטס ב'פוליטאה' וצפינו בראיון של בנט, הדיון נעשה יסודי יותר: במקום הטחת האשמות, התחלנו להעלות יחד יותר סימני שאלה.
***
בשנת הלימודים הנוכחית אני עובר ללמד בתיכון הרטמן בירושלים. אם במקור חיים אפשר לומר שהייתי ב"אופוזיציה", הרי שבהרטמן אני מצטרף ל"קואליציה". הוראה במוסד שבו אינך שותף לדעה השלטת היא חוויה מורכבת, ונראה לי שהאתגר הזה ניצב בפני מורי אזרחות רבים בכלל, ומורים ליברלים המלמדים בחינוך הממלכתי-דתי בפרט. אבל בחוויה המורכבת הזו היו גם צדדים טובים וחיוניים. רכישת שליטה בפרטים ובמכלול החומר הנלמד, הבעת כבוד, יצירת אמון, הקשבה, העמקה - ולפעמים, כאמור, גם תנועה מהכאן והעכשיו אל סוגיות רחוקות-לכאורה - כל אלה, כך מצאתי, יכולים לבסס אווירה אחרת; הם יכולים לאפשר גם ל"אופוזיציה" - אם נמשיך במשל הפוליטי מתחילת פסקה זו - להשפיע לא מעט, וליצור שיח חיובי ובונה סביב סוגיות אזרחיות אקטואליות ובוערות.
חיים שוורץ הוא מחנך בתיכון הרטמן ודוקטורנט לפילוסופיה יהודית. המאמר מוקדש באהבה רבה לתלמידי במקור חיים לאורך השנים.
מאמר זה מופץ ברשתות החברתיות בצירוף תמונה. קרדיט: עמוס בן גרשום / לשכת העיתונות הממשלתית.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
コメント