[מאמר זה פורסם לראשונה בהולנדית בשבועון הבלגי Knack, כאן. הנוסח העברי זהה למקור, למעט שינויים קלים בלבד]
בתור סטודנט ביליתי פעם סוף שבוע במתחם ספורט בעיירה דה פינטה שבבלגיה. למען האמת, זה נראה לי כמעט המקום האחרון שהשאלה הישראלית-פלסטינית יכולה לצוץ בו. העובדה שעיריית דה פינטה אסרה לפני כמה שבועות על קיומו של משחק פריזבי בהשתתפות נבחרת נוער ישראלית לאחר שאלמונים השחיתו מבנים במתחם, וזאת לאחר שקיום המשחק בוטל כבר בעיר גנט, מלמדת כמה רחוק - תרתי-משמע - הגיעה הסוגיה הישראלית-פלסטינית.
עם זאת, ניתן להפיק לקחים גם מאירוע כזה, כל עוד הצדדים המעורבים בו מוכנים לשמור על הבנה הדדית מינימלית. בכל משבר טמונה הזדמנות, וטורניר פריזבי בינלאומי לנוער יכול ללמד אותנו על ההתמודדות עם המצב במזרח התיכון יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.
הגיאופוליטיקה אף פעם לא נעלמת כאשר נבחרות לאומיות מתחרות. עובדה פשוטה זו נכונה למשחקים האולימפיים והפראלימפיים, וגם לאליפות פריזבי לנוער. ביטול משחק של נבחרת נוער ישראלית בבלגיה יכול ללמד אותנו כמה דברים על המצב.
התקרית בה הודחו שחקני פריזבי ישראלים מטורניר בהשתתפות 22 קבוצות מ-11 מדינות, עלתה מיד לכותרות בבלגיה ובישראל. בתאגיד השידור הציבורי 'כאן' ציינו "אנטישמיות" כסיבה להחלטה, וראיון עם קפטנית ועוזר המאמן הנבחרת הסתיים באזהרה מהאולפן: "אל תקנו שוקולד בלגי אחד שמה!".
לא קל למארגנים ולרשויות ברחבי העולם לקבל החלטות לגבי אירועי ספורט המעוררים סוגיות גיאופוליטיות. אף על פי שהחלטות כאלה צריכות להתקבל באופן עקרוני רק בהתבסס על שיקולים ארגוניים או כאלה הנוגעים לשמירה על הסדר הציבורי, לא תמיד ניתן להפריד בינם לבין שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים.
הגיאופוליטיקה אף פעם לא נעלמת כאשר נבחרות לאומיות מתחרות. עובדה פשוטה זו נכונה למשחקים האולימפיים והפראלימפיים, וגם לאליפות פריזבי לנוער. בהיעדר מנגנון הכרעה על-מדינתי מוסכם שעל שיפוטו ניתן לבסס החלטות ארגוניות, נאלצות רשויות רבות לקבל החלטות הקשורות לנושאים בינלאומיים הרחוקים מחייהם. החלטות אלו משפיעות על הדיון החברתי, ולרוב גם על מדיניות עתידה, אך לרוב אין לגופים המארגנים סמכות ומומחיות לנקוט עמדה כלשהי.
במקרה של המשחקים האולימפיים והפראלימפיים זה אמור לכאורה להיות פשוט, שכן הוועדות המארגנות הן ארגונים בינלאומיים עם אמנה ותקנון משלהם. אולם במשחקים האחרונים בפריז היה גם מי ששאל: מדוע אסור לספורטאים רוסים ובלארוסים להתחרות תחת הדגל שלהם, בעוד שלישראלים מותר? כידוע, העולם אינו נקי מסכסוכים בינלאומיים ומאוכלוסיות מדוכאות. וכאמור, אין הרבה כללים שאפשר להחיל כדי להחליט היכן עובר הגבול בין חרם לגיטימי וחרם שאיננו לגיטימי: כל צד חושב שהצדק לצדו, ולגבי רוב מוחץ מהסוגיות אין הסכמה עולמית. עובדה זו מבהירה מדוע מסוכן למדי להכניס שיקולים פוליטיים בארגון אירועי ספורט ותרבות בינלאומיים. אפשר כמובן לחשוב על החרם נגד דרום אפריקה משנות ה-60 עד ה-90 של המאה הקודמת; ואכן, הדרת דרום אפריקה מהשתתפות באירועי ספורט ותרבות בינלאומיים היתה בעלת ערך סמלי. אלא שהבידוד הפוליטי והחרם הכלכלי היו יעילים יותר.
במשחקים האחרונים בפריז היה גם מי ששאל: מדוע אסור לספורטאים רוסים ובלארוסים להתחרות תחת הדגל שלהם, בעוד שלישראלים מותר? קשה להחליט היכן עובר הגבול בין חרם לגיטימי וחרם שאיננו לגיטימי. הדרת דרום אפריקה מהשתתפות באירועי ספורט ותרבות בינלאומיים היתה בעלת ערך סמלי. אלא שהבידוד הפוליטי והחרם הכלכלי היו יעילים יותר.
במקרה של גנט ודה פינטה, היה על הרשויות המקומיות לקבל החלטה עצמאית על סמך שיקולי בטחון, תוך התייעצות עם המארגנים. למרבה הצער אין להכחיש שנוכחותם של ישראלים בטורניר בחו''ל – גם אם מדובר בילדים ונוער – עלולה, בתקופה הנוכחית, להוביל להפרעות. השאלה היא, כמובן, האם אין בידי הרשויות למנוע זאת, במקום לבטל (חלקית) את האירוע.
שהרי ביטול אירועים על סמך שיקולי בטחון משמעותו, במידה רבה, הסכמה עם מי שמאיים באלימות. לשם השוואה, מצעדי גאווה מלווים לרוב בנוכחות משטרתית, ובמקרים מסוימים התהלוכה מוגנת בכבדות; אבל במדינות שבהן אנשים מדוכאים בגלל נטייתם המינית, הרשויות נוטות באופן ציני לגלות רגישות מיוחדת ל"בטחונם" של המשתתפים על מנת לאסור מצעדים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי השלטון.
השאלה הנשאלת, אם כן, היא האם באמת לא יכלה המשטרה הבלגית לאבטח כמה משחקי פריזבי ללא קהל, במתחם מרוחק - הסדר חלופי שהנבחרת הישראלית אישרה.
חשוב להבהיר כי בהחלטה כזו, כל עוד רק שיקולי בטחון ממלאים תפקיד, עדיין אין כדי להביע עמדה חד-משמעית ביחס לנושא הישראלי-פלסטיני. אילו החליטו הרשויות בבלגיה לקיים את המשחקים בהסדר חלופי כלשהו, לא היה בכך כדי לגרוע מן הביקורת שלהן על היחס הישראלי לפלסטינים בכלל, ומאז תחילת המלחמה בפרט. לא היה בכך גם כדי להשפיע על עמדתן ביחס למשטרים בעייתיים נוספים במקומות אחרים בעולם. עובדה זו מבהירה לאיזה מדרון חלקלק אפשר להגיע כאשר שיקולים פוליטיים ממלאים תפקיד בעולם הספורט או התרבות, במישרין, או – כמו שקרה כאן – בעקיפין.
אילו החליטו הרשויות בבלגיה לקיים את המשחקים בהסדר חלופי כלשהו, לא היה בכך כדי לגרוע מן הביקורת שלהן על היחס הישראלי לפלסטינים בכלל, ומאז תחילת המלחמה בפרט. ספק אם לביטול המשחק היתה תרומה כלשהי למצב; ספק אם פלסטיני אחד הרוויח משהו מכך.
מותר גם לתהות עד כמה העיריות בגנט ובדה פינטה שקלו את השפעת החלטותיהן. אינני חושב שאפילו פלסטיני אחד הרוויח משהו מהן. בה בעת, היעדר הוודאות המתמשך בקרב הנבחרת הישראלית, וההחלטה הסופית של העיריות, גרמו לאכזבה רבה. האם אכזבתם של קבוצת ילדים ישראלים היא פתרון לסבל הפלסטיני? האם מישהו ציפה שאותם ילדים יהפכו בעקבות זאת למתנגדים למדיניות ישראל? קשה להעלות זאת על הדעת. איך מסבירים לילדים בני 11 שאחרי הכנה ארוכה וטיול לחו"ל אסור להם להשתתף בספורט בגלל שייכות לאומית שלא בחרו בה, אלא נולדו לתוכה? עד כמה שהדבר מצער, קרוב יותר להניח שהתסכול, אם יחזור על עצמו שוב ושוב ולא יטופל, יתורגם בסופו של דבר להצבעה למפלגה קיצונית.
מובן מאליו שגם הצד הישראלי נושא באחריות רבה, אפילו באירוע הזה, גם אם לנבחרות ולאירגוני ספורט ישראלים הנפגעים מיחס לא הוגן אין תמיד הרבה אלטרנטיבות. במקרה הנוכחי, הנבחרת הישראלית הפגינה אמנם גמישות רבה, בשעה שערעור על ההחלטה בבית משפט מנהלי בלגי יימשך זמן רב מדי. אבל אין זה מוצדק להשתמש במילה "אנטישמיות" בכל פעם שגורם בינלאומי משמיע ביקורת על ישראל או פועל נגדה, וגם אין בכך תועלת. אמנם ביקורת על ישראל יכולה בהחלט להיות קשורה לאנטישמיות, אבל כדי להתמודד ביעילות עם אנטישמיות אמיתית, חשוב להתייחס ברצינות לביקורת עניינית, מבוססת ולגיטימית על מדיניותה של ישראל. אולי זה לא קל במציאות הנוכחית, כאשר החטופים עדיין בעזה, כאשר האיומים הצבאיים הולכים וגוברים, וכאשר החברה הישראלית כולה נתונה בטראומה לאומית מאז ה- 7 באוקטובר 2023; אבל אחרי כמעט אחד עשר חודשי מלחמה גם בחברה הישראלית גוברת המודעות לכך שהנושא הישראלי-פלסטיני לא הולך לשום מקום, שצריך פיתרון נרחב ומעמיק, ושאולי כדאי גם לישראל לעשות חשבון נפש כלשהו.
אין זה מוצדק להשתמש במילה "אנטישמיות" בכל פעם שגורם בינלאומי משמיע ביקורת על ישראל או פועל נגדה, וגם אין בכך תועלת. אמנם ביקורת על ישראל יכולה בהחלט להיות קשורה לאנטישמיות, אבל כדי להתמודד ביעילות עם אנטישמיות אמיתית, חשוב להתייחס ברצינות לביקורת עניינית, מבוססת ולגיטימית על מדיניותה של ישראל.
להשתתפות או הרחקה של ספורטאים מטורנירים בינלאומיים לא צפויה השפעה רבה על השאלה הישראלית-פלסטינית. בדיוק בגלל זה חשוב, למרות המצב המתוח, לתת לספורט להיות ספורט עד כמה שניתן. רשויות במדינות שלישיות חייבות להיות מוכנות לעשות מאמצים סבירים למען ביטחון הציבור, בלי להיות מושפעות מעמדות פוליטיות בעניינים בינלאומיים - שאותן אפשר ואף כדאי לבטא ממילא בדרכים מגוונות אחרות. גם הפעילים הפרו-פלסטינים ירוויחו מפיתוח ביקורתי ומחושב יותר של אסטרטגיית המאבק שלהם, בגבולות החוק.
ישראל ותומכיה צריכים להתאמץ להביא בחשבון ביקורת לגיטימית, ולא להכתיר אותה באופן אוטומטי כ"אנטישמיות". הדרך לעתיד טוב יותר לפלסטינים ולישראלים עוד ארוכה, וכדאי לכולנו להימנע מלהאריך אותה מעבר לכך.
ד''ר אלכסנדר לונגרוב הוא עמית בכיר במכון למשפט בינלאומי באוניברסיטת לוון שבבלגיה. בעבר ניהל מיזם אירופאי לחילופי סטודנטים וסגל אקדמי עם שותפים ישראלים, פלסטינים ומצרים. הוא שימש כפרשן לשאלות הנוגעות בנושא הישראלי-פלסטיני עבור מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, ארגון “Israel Policy Forum" ואתרי החדשות "The National Interest" ו- "The Brussels Times". עבד גם בוועדה החברתית והכלכלית של האיחוד האירופי. דעותיו מחייבות אותו בלבד, ולא כל גוף של האיחוד האירופי.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.