תגובה למאמרו של ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי
במאמרו 'מי לה' אלינו: קריאה להקמת מחנה דתי חדש' (ישר, 6/8/23) מציע ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי 'להצהיר ולומר ללא כחל ושרק: אין לנו עוד חלק ונחלה בציונות הדתית.' עליית הימין הרדיקלי הציוני-דתי, היושב כעת בספסלי הקואליציה ובמשרדי הממשלה, מעשי הטרור בחווארה ואום ספא, בעוריף ובתורמוס עייא, וכמובן הרצח של קוסאי מעטאן מבורקא בשבת האחרונה, הנעשים על ידי פורעים חובשי כיפה ועוטי ציצית, ממיטים קלון על כל מי שכיפה סרוגה לראשו. פורום קהלת וסדר יומו הנאו-ליברלי והלאומני מקודם אף הוא על ידי חובשי כיפה שכמה מהם מקדמים במרץ, שלא לומר באמוק, את קריסתו של המבנה הדמוקרטי הישראלי ומביאים, בגסות ובאדנותיות, את מדינת ישראל לסף מלחמת אזרחים. לפיכך, טוען מרינברג-מיליקובסקי כי 'כל אדם דתי הגון צריך לשאול את עצמו ביושר האם מדובר בהתפתחות מקרית, מעין סטיה לא־הכרחית מדרכה המקורית של הציונות הדתית, או שמא בהתפתחות אבולוציונית טבעית שלה; האם מדובר בבאג, או חלילה בפיצ'ר.'
מדרכם של מאמרי תגובה להתחלק לשניים. יש מהם שמצטרפים לקריאה העולה במאמר ומחזקים אותה. לעומתם, יש שחולקים על נקודת המוצא של הכותב, על מסקנותיו ועל המתודולוגיה בה בחר להשתמש. בשורות הקרובות אבקש לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד, אבקש להשתתף בתחושות אותן מעלה מרינברג-מיליקובסקי ובקריאה/קריעה הפוליטית אליה הוא מכוון. מאידך, אבקש להעיר מספר הערות על הדמיון הפוליטי העולה מבין שורות המאמר ועל הדרישות אותן המהלך המוצע דורש מאלו המבקשים לקדמו.
שיבה לעבר מדומיין
מלחמת ששת הימים ועלייתו של גוש אמונים וחוג הרב קוק מנוסחים במחקר האקדמי, כמו גם בשיח הציבורי, כתפנית בתפיסתה העצמית של הציונות הדתית ביחס לחברה הישראלית. בפרפרזה על ההתבטאות המיוחסת לעמוס עוז, בעקבות המלחמה עברה הציונות הדתית מתפקיד משגיח הכשרות בקרון המסעדה לכסאו של נהג הקטר. לפי תפיסה זו, מראשיתה בייסוד סיעת המזרחי ב-1902 הסכינו אנשי הציונות הדתית עם המעמד המשני שניתן להם במסגרת התנועה הציונית החילונית. גם אם במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים תוכננו תוכניות לגבי 'מדינת התורה' העתידה לקום, הרי שעם הקמתה של המדינה ה'חילונית' בשנת 1948 כמו נסתם הגולל על החזון התיאוקרטי הציוני-דתי והציונות הדתית עברה מחזון כולל של מדינת הלכה לפרגמטיזם פוליטי בתוך המדינה ה'חילונית'. לעומת שנות החמישים והששים, מסומנת התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים כרגע היסטורי של עליית התיאולוגיה מבית המדרש של חוג הרב קוק והפיכתו להגמוני, יחד עם תנועת ההתיישבות בשטחים ועליית גוש אמונים, שנהנה ממעמד יוקרתי בקרב החברה הציונית-דתית, תמורה אותה אפשר לראות כמסמלת מעבר מאתוס של שותפות עם המדינה ה'חילונית' לאתוס של רתימת המדינה לאתוס הדתי. בינאריות זו, שגם אם קנתה לה שבת במחקר הציונות הדתית המקובל, זכתה לביקורת מרובה מצד חוקרים שונים העוסקים בציונות הדתית שלפני 1967 ולאחריה בדיסציפלינות מגוונות. מתוך ביקורות אלה אציין את זו הנוגעת לענייננו, זו של הסוציולוג שלמה פישר (תיאוריה וביקורת, 2007), המצביע על כך שבטענה כי גוש אמונים (או לצורך העניין נוער הגבעות) מסמן פונדמנטליזם ומשיחיות לעומת הפרגמטיזם הדתי שקדם לו יוצר הנגדה בין הציונות, המסמנת עצמה כמודרנית ורציונלית, לבין 'האחר', הפונדמנטליסט שמעבר לקו הירוק, ובתוך כך הבחנה בין המפעל הציוני 'הלגיטימי' לבין זה שבשטחים.
חזרה לציונות-דתית מתונה, זו של משה אונא והקיבוץ הדתי, אינה אלא שיבה לעבר מדומיין, או לכל היותר רומנטי וחלקי.
לפיכך, הצדק עם מרינברג-מיליקובסקי, הטוען כי אנו נמצאים ב'רגע היסטורי שבו מתברר שהמצב הנוכחי אכן אינו באג, אלא פיצ'ר, ושדבר במקום שאליו הגענו אינו מקרי'. חזרה לציונות-דתית מתונה, זו של משה אונא והקיבוץ הדתי, אינה אלא שיבה לעבר מדומיין, או לכל היותר רומנטי וחלקי. דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובפובליציסטיקה הציונית-דתית אחזו בדעות שאינן רחוקות מסדר היום של מפלגת הציונות הדתית של ימינו – הן בנוגע לדת ומדינה והן בנוגע ליחס לפלסטינים ולשימוש בכוח. מנהיג המזרחי הרב יהודה לייב פישמן-מימון היה בעל עמדות ניציות מובהקות ותמך, בדומה לרב מאיר בר-אילן ואחרים, בפעולות התגמול של האצ"ל בתקופת המרד הערבי הגדול בשנות השלושים. אותו פישמן-מימון, ביושבו כשר הדתות, הצהיר כי מטרתו היא 'שהמדינה תשא עליה את חותם היהדות המסורתית' באמצעות כפיית השמירה על השבת והכשרות במרחב הציבורי, ועוד הבהיר כי מטרת משרדו היא 'להחדיר רוח ישראלית מקורית בלבבות כל', הצהרה המפגינה את שאיפתו לקחת חלק 'דתי' בתכנון המרחב הציבורי הישראלי. מה שאולי היום היינו קוראים לו 'הדתה'. מייסד תנועת בני-עקיבא יחיאל אליאש מתאר בספרו כיצד אחד מהאירועים המכוננים לדידו בהקמת התנועה היה פיצוץ משחק הכדורגל של 'מכבי' שהתקיים בשבת. אחת הדמויות המרכזיות בפעילות התנועה, הרב משה צבי נריה, התנגד להכנסת לימודים כלליים לישיבתו בכפר-הרא"ה במשך שנים ארוכות. הרב חיים דרוקמן, שבצדק כותב עליו מרינברג-מיליקובסקי שדמותו מסמלת את 'קריסתה המוסרית והדתית של החברה הדתית-לאומית', היה פעיל מרכזי בבני עקיבא משנות החמישים ועד מותו. עורך 'הצפה' במשך שלושים ושתיים שנה (1980-1948), שבתי דון-יחיא (ש. דניאל), הביע במאמריו השונים בעיתון עמדות העולות בקנה אחד עם אלו שזוהו מאוחר יותר עם חוג הרב קוק וגוש אמונים. הרב שלמה גורן אמנם הגיע לנקודת המימוש של חזונו התאולוגי שלו ב-67, כפי שמצביע חיים וייס, אך בוודאי קידם את אותו חזון בהקשרים מוקדמים יותר.
הצבת אלטרנטיבה להגות ציונית-דתית
סקירה זו מעלה, גם אם על קצה המזלג בלבד, כי אכן אין מדובר ב'תאונה היסטורית' או בבאג כזה או אחר. ניצנים של מה שאנו מזהים כיום כפונדמנטליזם ורדיקליות דתית וימנית הנצו עוד בימיה 'הפרגמטיים' ו'המתונים' של הציונות הדתית. אלא שבנקודה זו עלי לשאול מספר שאלות. ודאי צודק מרינברג-מיליקובסקי באומרו כי 'קשה עד בלתי אפשרי למצוא קולות רדיקליים יותר, התוהים על מחיריה היסודיים של תפיסת העולם הציונית־דתית.' אלא שנדמה כי המרחב אליו פונה המאמר ואתו הוא מתפלמס הוא המרחב הציוני-דתי עצמו. זה 'המתון' אמנם, אך בוודאי הציוני-דתי. הרב עמיטל, בית-הלל וצוהר. האם הצהרה כי 'אין לנו עוד חלק ונחלה בציונות הדתית', הצהרה שאני כאמור מסכים איתה, יכולה לבוא רק מתוך שיח פנימי ציוני-דתי? הרי מרינברג-מיליקובסקי עצמו טוען כי הוא אינו דוגל בניסוח מתון של תיקון נקודתי אלא בבנייה מחדש, מהמסד עד הטפחות של המחנה החדש, שיהיה עליו להיבדל בכל מזה הישן - בכינוי, בסממני הזיהוי החיצוניים ובמוסדות. אם כך, ואם קורא המאמר 'להתייצב בגאון ולהציב אלטרנטיבה תקיפה וברורה לישן [... ו] להציע חיים דתיים מלאים – ואחרים', הרי שעל השיח, הפולמוס והדיון להיות רחב יותר ולצאת מבית המדרש הציוני-דתי דהאידנא. הגות תיאולוגית-פוליטית המבקרת את מדינת הלאום האתנוקרטית והריבונית כמו אלו שהציבו (כל אחד ומגבלותיו שלו) הוגים מתוך הציונות הדתית, דוגמת יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין), הרב משה אביגדור עמיאל או הרב עוזיאל וכן הוגים אולטרה-אורתודוקסים כמו הרב אלחנן וסרמן, יצחק ברויאר ואחרים, יש בה על מנת לאתגר ולהציב מודל אלטרנטיבי לזה הריבוני הציוני. הגות זו יש בכוחה לפרוץ את הדמיון התיאולוגי והפוליטי המוגבל הציוני-דתי, המזהה את המדינה הריבונית כאפיק גאולה וכאפשרות קיום קולקטיבית יחידה בארץ ישראל ולהוות בסיס איתן לתיאולוגיה פוליטית אלטרנטיבית.
אלטרנטיבה תקיפה וברורה והצעה של חיים דתיים מלאים אחרים חייבת לעבור דרך שידוד מערכות החורג מזה הדתי ובקשה לבחון מחדש את הקולקטיביות היהודית בארץ ישראל בכלל ואת הנחות היסוד שלה.
יתרה מכך, איש מדעי המדינה נעם חדד (הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה, 2020) הציע כי את ההגות הציונית-דתית יש לקרוא לא כהגות 'דתית' אלא כהגות לאומית ומודרנית במהותה, המנוסחת בשפה תיאולוגית ולפיכך נתפסת כ'דתית'. בהמשך להצעתו של חדד (המתבסס בעצמו על כתיבתו של וויליאם קאונו) אבקש לטעון כי שידוד המערכות אותו מציע מרינברג-מיליקובסקי אל לו להיעצר ביצירת מסגרת ציונית שאינה ציונית-דתית. הרגע ההיסטורי בו אנו נמצאים קורא לבחינה מחדש של ערכי היסוד של הלאומית עצמה, ולא רק של זו הדתית. ריבונות, קידוש השם, עלייה, קדושה, קיבוץ גלויות, גוים, גלות וגאולה אינם אלא מושגים תיאולוגיים מחולנים, אם להשתמש במושגיו של קרל שמיט, או אם להמשיך את הקו של חדד ואת זה שהנחנו עד כה, מושגים לאומיים שאין ביכולתנו כעת לנסח תיאולוגיה המשוחררת מהם. כבני דור שני, שלישי או רביעי לציונות-הדתית קשה לחלקנו לאמץ תפיסה שאינה ריבונית של מושגים לאומיים אלו. לפיכך, אלטרנטיבה תקיפה וברורה והצעה של חיים דתיים מלאים אחרים חייבת לעבור דרך שידוד מערכות החורג מזה הדתי ובקשה לבחון מחדש את הקולקטיביות היהודית בארץ ישראל בכלל ואת הנחות היסוד שלה.
בניית הביטוס מחודש
נקודה זו מובילה אותי לשאלה נוספת, החורגת מעט מאלו שלעיל. אם חיינו התיאולוגיים והפוליטיים נטועים בתוך אותה 'הוויה אימננטית' ציונית-דתית, אם להשתמש במושגיו של וויליאם טיילור, הרי שהקריאה 'אין לנו עוד חלק ונחלה בציונות הדתית' דורשת התבוננות רחבה יותר מזו התיאורטית ואף מזו הפוליטית. בספרו 'הדרך לרציף ויגן' הרהר הסופר האנגלי הנודע ג'ורג' אורוול בנוגע להבדלי המעמדות בבריטניה של שנות השלושים וכתב כי לא די ברצון לבטל את הבדלי המעמדות. 'לרצון שלך אין שום השפעה אלא אם כן אתה תופס מה כלול בו. העובדה שבפניה צריך לעמוד היא שביטול הבדלי המעמדות פירושו ביטול חלק מעצמך'. עוד כותב אורוול כי 'אני, חבר טיפוסי במעמד הבינוני. קל לי לומר שאני מעוניין להיפטר מהבדלי מעמדות. כל המושגים שלי – מושגים על טוב ורע, על נעים ולא נעים, על מצחיק ורציני, על מכוער ויפה – הם במהותם מושגים של המעמד הבינוני; הטעם שלי בספרים ובאוכל ובבגדים, חוש ההומור שלי, נימוסי השולחן שלי, אופני הדיבור שלי, המבטא שלי, אפילו התנועות האופייניות של גופי, הם תוצריו של סוג מיוחד של חינוך [...]' לפיכך, מזהיר אורוול כי על מנת לקרוא באמת לביטול המעמדות 'אני צריך לשנות את עצמי לחלוטין עד כדי כך שבסוף בקושי ניתן יהיה לזהות אותי כאותו אדם. מה שכלול כאן הוא לא רק הטבת התנאים של מעמד הפועלים, וגם לא הימנעות מהסוגים היותר מטופשים של סנוביות, אלא זניחה מוחלטת של הגישה לחיים של המעמד הגבוה והמעמד הבינוני. ואם אני אומר "כן" או "לא" תלוי כנראה במידה שבה אני תופס מה נדרש ממני' (ג' אורוול, מתחת לאף שלך: מבחר מאמרים, תרגום: י' וינטר-שגב, עמ' 168-167 [ההדגשה במקור]).
קריאה לשידוד מערכות שכזה, שאחזור ואדגיש כי אני מזדהה אתו הזדהות עמוקה, דורש גם שינוי בהביטוס של אלו המבקשים לכונן עצמם כמחנה חדש
בהשאלה מאורוול, אין די בקריאה לסיום תפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית. הזהות הציונית-דתית אינה אידיאולוגיה גרידא. היא טומנת בחובה אתניות, מעמד ושלל מוסכמות, רשתות ופריבילגיות הנגזרות ממנה. קריאה לשידוד מערכות שכזה, שאחזור ואדגיש כי אני מזדהה אתו הזדהות עמוקה, דורש גם שינוי בהביטוס של אלו המבקשים לכונן עצמם כמחנה חדש, זאת תוך בחינה נדרשת של אותו הביטוס והאופן בו הוא מכונן אותנו כמגדר, כמעמד, כעדה וכאתנוס, כמו גם של הפריבילגיות מהן אנחנו נהנים כחלק ממנו. בחינה מחדש זו הכרחית משום שעל אותו מחנה חדש לכונן עצמו דרך היום-יום, דרך היחסים הבין אישיים והבין קהילתיים, ולא דרך האידיאולוגיות הגדולות. לפיכך, בניית הביטוס מחודש ורפלקטיבי, ויתור על הפריבילגיות הציוניות-דתיות, היכולת לדמיין ולנסח תיאולוגיה פוליטית החורגת מגבולותיה של הציונות הדתית ואומץ לרקום בריתות וליצור קהילות החורגות מהמעמד, מהעדה ומהאתניות הציונית-דתית הנוכחית, יש בהם על מנת להעניק משמעות לקריאתו הנכונה והצודקת של מרינברג-מיליקובסקי 'מי לה' אלינו: קריאה להקמת מחנה דתי חדש'.
דוד בורבק הוא תלמיד דוקטורט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מרצה במכינות קדם-צבאיות ובמדרשות.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן. להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.