ההפטרה של מנחה בתענית ציבור מורכבת מנבואות שונות של ישעיה. נבואות אלה קרובות זו לזו בתכנים ובמוטיבים הספרותיים, גם אם אינן זהות לגמרי; ויותר מכל הן חולקות מתח דומה בין תחושת הַקִּרְבָה אל הבורא אל מול תודעת המרחק ממנו במרחב ובזמן - מתח שבירורו חיוני לעצם היכולת לעמוד בתפילה לפני ה'. על פי רוב תוארה קרבת השם שבפסוקים כהבטחה וכעובדה מובנת מאליה; אך נדמה לי שצירוף שתי הנבואות יחד מעלה גם אפשרות אחרת, תובענית ומנחמת במידה שווה.
בכל תענית ציבור אני שב ומרגיש במשמעות הקשר המיוחד בין נבואות אלה, ואף דרשתי על כך ברבים; קיוויתי למצוא לדבריי אח ורע בין חכמי הדורות, ואכן מצאתי כמה סימני דרך. אך את הרעיון השלם לא מצאתי.
על פי רוב תוארה קרבת השם שבפסוקי נבואות ישעיהו הנקראות במנחה של תענית ציבור כהבטחה וכעובדה מובנת מאליה; אך נדמה לי שצירוף שתי הנבואות יחד מעלה גם אפשרות אחרת, תובענית ומנחמת במידה שווה.
למעשה, הקושי הפרשני אינו מתחיל במעשה העריכה של מסדר ההפטרות, כי אם בסידור המקורי של ספרי הנביאים האחרונים, שלהם אופי של אסופה. הספרים שבידינו כוללים נבואות שונות שקובצו וסודרו בסדר כרונולוגי, תוכני או ספרותי, אך הואיל והן באות זו אחר זו ברצף, קשה לעתים לזהות היכן מסתיימת נבואה אחת ומתחלפת באחרת; אלא שכך נוצרו מבנים בעלי משמעות העומדת בפני עצמה. תשתית זו עמדה לפני מסדר ההפטרות שנאלץ להחליט היכן לפתוח את ההפטרה והיכן לסיימה, ושיקוליו בדרך כלל מובנים. אך המקרה שלפנינו מורכב מעט יותר, וחשיבותו לימינו רבה.
פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב
הפסוקים הפותחים את ההפטרה מלאי חן, וסגנונם הוא של שירה נבואית. הם מנסחים רעיון מרכזי אחד במילים שונות וקוראים לנצל זמנים של קרבת ה' לבקשת אלוה:
דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ
קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב
יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ
וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו
וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ
וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.
(ישעיהו נה, ו).
המילים "בהיותו קרוב" רומזות לכאורה לרגעים של קירבת ה' שטמונה בהם הזדמנות מיוחדת. אבל כיצד אפשר ליישב בין ההבטחה הגלומה ברגעים כאלה, לבין רגעים אחרים שבהם הקדוש ברוך הוא נראה אולי רחוק ובלתי מושג?
שאלה זו העסיקה את המדרש. כך דרשו חכמינו בספרי במדבר (פרשת נשא, מב):
כתוב אחד אומר 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיה נה, ו)
וכתוב אחד אומר 'חי אני אם אדרש לכם' (יחזקאל כ ג).
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
עד שלא נחתם גזר דין - 'דרשו ה' בהמצאו';
משנחתם גזר דין - 'חי אני אם אדרש לכם'.
כדי ליישב את המתח בין קרבה וריחוק הספרי משלב אותם בדימוי המשפטי של גזר הדין האלהי. גזר הדין, כפשוטו, הוא רגע מכריע שממנו אין חזרה; יש להקדימו בתשובה, אך אין לבשר ודם דרך לדעת מתי יגיע. עליו להיות אפוא מתוח ודרוך תמיד לתקן את מעשיו כדי לפנות לבוראו.
על פי המדרש, אין לצפות לתועלת מתפילה ללא תיקון המעשים. אם יש זמן המסוגל להקשבת הבורא הרי זה זמן תיקון המידות; רק לחברה השוקדת על כך יש זכות להתפלל.
גרסה כנה ובוטה יותר של רעיון זה מופיעה בפסיקתא דרב כהנא ('דרשו'. מהדורת אלבוים, נספחים, ז). הדרשן מציין בפשטות שהקב"ה אינו קשוב תמיד:
ללמדך שהקב"ה יתברך שמו פעמים נראה ופעמים אינו נראה;
פעמים שומע ופעמים אינו שומע;
פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש;
פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי;
פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב.
אכן, קרבת האל לקוראיו הפכפכה; אך הדרשן ממשיך וקובע שאין היא באמת כזו. היא תלויה בתשובה שלמה, בכנות ובנקיון כפים:
אימתי [ = הוא קרוב]? אם תעשו תשובה.
ואם לאו מה כתיב? 'כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עונך לפני' (שם).
לכך אמר ישעיהו 'דרשו ה' בהמצאו'.
קרבת האל אינה תלויה בעונת השנה או בתקופה היסטורית כלשהי, אלא אך ורק במעשיהם של בני אנוש - בעשיית טוב. לענייננו, אין זה משנה כלל אם מדובר, מבחינה פילוסופית, בתפיסה אונטולוגית של האל, שכן מטרתו העיקרית של הדרשן היא חינוכית, והמסר שלה ברור: אין לצפות לתועלת מתפילה ללא תיקון המעשים. אם יש זמן המסוגל להקשבת הבורא הרי זה זמן תיקון המידות; רק לחברה השוקדת על כך יש זכות להתפלל.
תשובה בלוח השנה
התגבשות ימי הסליחה והרחמים במועד מוגדר בלוח השנה גרמה לכך שדרשות אלה בספרי ובפסיקתא נדחקו לשוליים, ולא תפסו את מקומן הראוי. וכך, דרשות אחרות (המופיעות למשל בהמשך אותה פסיקתא), הקושרות את אפשרות התשובה לעונה בשנה, ואף קובעות תאריך מוגדר לגמר הדין, זכו כמדומה להשפעה רבה יותר. הנה אחת מהן:
משל למה הדבר דומה, למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מתוכו כמו י' מילין ועמד לו, וראהו אדם אחד. אמר [ = אותו אדם] לבני העיר: דעו שהמלך עליכם בכעס, והוא מבקש לשלוח לגיונות על העיר להחריבה; צאו ופייסוהו עד שלא ירחק מכם. פקח אחד היה שם, אמר להם: שוטים, עד שהיה אצלכם לא בקשתם אותו! עכשיו קודם שיתרחק צאו אצלו, אולי יקבל אתכם.
לכך נאמר 'דרשו ה' בהמצאו' - בהללו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי בתוכם.
עמדה אחרונה זו של הפסיקתא קרובה לעמדת התלמוד הבבלי (ראש השנה, יח ע"א), אך לא זהה לה. הדיון בבבלי פותח בעמדה מרגיעה, ואפילו מפתיעה - "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם?". אך היכן זה שמענו שגזר דין אינו נחתם? כך בדיוק שואלת הסוגיה: "אינו נחתם?! והכתיב 'נכתם עונך לפני' (ירמיהו ב, כב)!" - הרי נבואת הזעם של ירמיהו ("כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עונך לפני"), שצוטטה קודם גם בפסיקתא, מתארת מצב בלתי הפיך! והנה, מסתבר שיש בכל זאת תקווה; מה שנראה בלתי הפיך יכול להשתנות: "אף על גב שנחתם - נקרע, שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו".
אלא שהדיון אינו מסתיים כאן. מול 'בכל קראנו אליו', פסוק ממנו עולה לכאורה שהקריאה לה' אפשרית תמיד, מציבה הגמרא את דברי ישעיהו שבהם פתחנו - "והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו'!" - ומסיקה ממנו שיש גם זמנים שבהם הוא אינו מצוי לנו. תירוצה הסופי של הגמרא לשאלה זו מציע הבחנה חדשה, מפתיעה גם היא: "התם ביחיד, הכא בצבור". הציבור יכול לקרוע את גזר הדין תמיד; חיתומו, בנסיבות מסוימות, לעולם אינו סופי. היחיד, לעומת זאת, תלוי בעונה מובהקת של קרבת המקום, עונה המתאימה במיוחד לתשובה ולתפילה: "אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".
התגבשות ימי הסליחה והרחמים במועד מוגדר בלוח השנה גרמה לכך שדרשות מסוימות נדחקו לשוליים, בעוד אחרות, הקושרות את התשובה לעונה בשנה, ואף קובעות תאריך מוגדר לגמר הדין, זכו להשפעה רבה יותר.
[ומעניין לציין שהירושלמי מדגיש דווקא לא את ייחודו של זמן התפילה, כי אם את מקומה: "'דרשו את ה' בהמצאו' - איכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות" (ברכות ה, א)].
"אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם…"
הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ו) אימץ סוגיה בבלית זו על כל מרכיביה, אך הפך אותה על פניה. הוא עשה זאת - באופן אלגנטי ומעורר השתאות - באמצעות הוספת משפט פתיחה קצר המסייג את כל מה שהסוגיה בנתה:
אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם,
בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו'. במה דברים אמורים, ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר 'כה' אלהינו בכל קראנו אליו'.
הרמב"ם פותח את דבריו בהצהרה לפיה אין עונה שאיננה מתאימה לתשובה ולתפילה; אלא שיש תקופה קצרה אחת בשנה שבה המקום קרוב יותר, ובה התשובה והצעקה מתקבלות מיד. בתום תקופה זו המרחק בינינו לבין הקב"ה חוזר וגדל, ושוב איננו זוכים לעניה מידית; אבל לעולם לא נסתם הגולל על אפשרות התיקון (יש להודות כי תפיסה של זמנים בעלי סגולה נראית מעט מוזרה בעולמו של הרמב"ם, אך לא כאן המקום להאריך).
ניסוחו של הרמב"ם מבטא נקודה נוספת הראויה להדגשה, וחוזרת גם לדברי המדרש לעיל: אין תפילה ללא תשובה. לכאורה הדבר פשוט, אלא שהאפשרות ההפוכה נמצאת במקצת פיוטי סליחות; והיא רווחת מאד בקרב מי שקוראים למקום בעת צערם, או בעת צרת רבים, אך עושים זאת לאו דווקא מתוך מאמץ לתקן את השחיתות, הוולגריות, הזלזול באומללים, ושלל הבעיות האחרות ההולכות ופושות בנו.
ניסוחו של הרמב"ם מבטא נקודה נוספת הראויה להדגשה: אין תפילה ללא תשובה. לכאורה הדבר פשוט, אלא שהאפשרות ההפוכה נמצאת במקצת פיוטי סליחות; והיא רווחת מאד בקרב מי שקוראים למקום בעת צערם, או בעת צרת רבים, אך עושים זאת לאו דווקא מתוך מאמץ לתקן את השחיתות, הוולגריות, הזלזול באומללים, ושלל הבעיות האחרות ההולכות ופושות בנו.
לאמונה בשינוי מהפכני המגיע 'מלמעלה' יש גם גירסה מעודנת יותר: אמנם היא אינה מבטלת את הצורך בתשובה - להיפך - אך היא מניחה שברגעים מסוימים הפוטנציאל לשינוי רדיקלי של סדרי עולם גדול במיוחד, ואפילו אם רבו חטאינו עד למאוד. עבורה אין מדובר רק בפרק זמן מסוים בלוח השנה, כי אם בתקופות מיוחדות בהיסטוריה: ואכן היא באה לידי ביטוי כל אימת שמתעוררת תחושה ציבורית לפיה הישועה האחרונה קרובה לבוא, וגוררת אחריה גל של חזרה בתשובה. כך היה כאשר פשתה השמועה של פעמי הגאולה בתקופת שבתי צבי, כך גם בחוגים מסוימים של חב"ד, וכך גם בחוגים של נוצרים אוונגליסטים. כך דרש גם האדמו"ר מביאלה:
ובודאי שייך תשובה על כל הפגמים, ובפרט בעת עקבתא דמשיחא שהוא עת תשובה לכל החטאים, ואפילו לפשעים הגרועים ביותר. כי זמן עקבתא דמשיחא הוא עת וזמן להצלחה בתשובה, כי העתים הללו הם זמני הצלחה, ואזי הכל משתנה לטובה, ואפילו את מזלו אפשר לשנות.
(רבי בן ציון רבינוביץ, מבשר טוב, קדושת ישראל, פרק ראשון)
האדמו"ר מביאלה תובע תשובה ומאמץ אנושי; הוא רק מדגיש שיש זמנים שבהם המאמץ הזה מצליח יותר. אך יש גם הוגים שאצלם האמונה בכך שיש תקופה שבה "הכל משתנה לטובה" מביאה לשיא את הרעיון לפיו קרבת השם אינה תלויה בנו כלל. לרעיון הזה, כפי שנראה מיד, יש חלופה בעלת חשיבות עקרונית, והיא רמוזה כבר בדברי ישעיהו עצמו.
שמרו משפט ועשו צדקה
לכל השיטות שתוארו לעיל, מדברי חז"ל במדרש ועד חכמי הדורות האחרונים, משותפת ההנחה לפיה יש זמנים הראויים במיוחד לתפילה ולתשובה. אך יש גם אפשרות אחרת. כבר הרד"ק בפירושו לישעיהו (נה, ו) חלק על ההבנה המקובלת והציע שהמילים 'בהיותו קרוב' אינן מתייחסות למקומו של הקב"ה ביחס אלינו, כי אם לטיב ולאופי קריאתנו אליו: "בענין שיהיה קרוב, וזו היא דרישה בכל לב כמו שכתוב 'קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'".
ברוח זו דרשתי לפני חודשים אחדים בערבו של צום י"ז בתמוז. השורש ק.ר.ב מופיע בהפטרת תענית ציבור לא רק בתחילת הנבואה הראשונה שבה, אלא גם בשניה: "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (ישעיהו נו, א). מסדר ההפטרות חש בסמיכות זו, והקביל בין הימצאות ה' וקרבתו - לישועתו הקרובה. כך נוצרה אנלוגיה שלמה ומקיפה בין שתי הנבואות, הכורכת יחד את הימצאות האל עם תיקון העולם: בנבואה הראשונה התנאי לקרבה הוא ש"יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ"; בנבואה השניה התנאי לקרבה הוא "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה… אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע". קרבת ה' אינה מתקיימת ברגע מובנה בזמן; היא תלויה - ומתגלה - בעשיית צדק ומשפט, בהימנעות מעשית רוע, ובשמירת שבת. ועל פי ההקשר בהמשך הנבואה המדגיש את דאגת הבורא לסריסים ולזרים, קרוב לודאי שהשבת המוזכרת כאן היא עיקר השבת - דהיינו, השבת של עשרת הדיברות (שמות כ, י; דברים ה, יד), זו שציוותה עלינו להעניק מנוחה ורווחה לגר, לעבד ולאמה.
בקשת ה', מלמדנו הנביא, אינה מעוגנת בלוח השנה או בתקופה היסטורית. היא אפשרית - אך לאמיתו של דבר אינה מובטחת כלל. אפשר לקרוא לה' ולבקשהו רק כאשר הוא קרוב; אלא שקרבתו מתבטאת, באופן פרדוכסלי כלשהו, במאמצינו להביאה באמצעות מעשינו שלנו: בבחירתנו לנהוג כראוי בכל מעגלי חיינו - במרחב הפרטי והציבורי - בצדק ובמשפט; ובמיוחד בגישתנו אל הזר ואל הגלמוד שבתוכנו. גם בנבואת הנחמה יש אפוא תוכחה, והיא נוקבת ונוגעת כעת כביום שבו נחה ההשראה הנבואית על ישעיהו.
בקשת ה' אינה מעוגנת בלוח השנה או בתקופה היסטורית. היא אפשרית - אך לאמיתו של דבר אינה מובטחת כלל. אפשר לקרוא לה' ולבקשהו רק כאשר הוא קרוב; אלא שקרבתו מתבטאת, באופן פרדוכסלי כלשהו, במאמצינו להביאה באמצעות מעשינו שלנו: בבחירתנו לנהוג כראוי בכל מעגלי חיינו - במרחב הפרטי והציבורי - בצדק ובמשפט; ובמיוחד בגישתנו אל הזר ואל הגלמוד שבתוכנו.
כך למעשה הסביר כבר ה'לבושי שרד' (הרב דוד שלמה אייבשיץ שזכה לעלות לארץ ישראל בעליית החסידים): "והטעם כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, רוצה לומר איחור הגאולה לא מקוצר ידי, כי ישועתי דייקא, רוצה לומר מצדי הישועה קרובה לבוא; וצדקתי מוכנת אתי, אינה צריכה רק להגלות, כי הוא בתוככם, רק בסתר [..], ואיננה חסרה רק שתתגלה, והאיחור הוא מצידכם ותלוי בכם. לכן בעשותכם צדקה במהירות תבא הגאולה במהרה" (ערבי נחל, ויקרא, בהר, דרוש ב).
על רקע זה, מעניין לקרוא מחדש את את סופה של נבואת ישעיהו:
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי
וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי
עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי
כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל
עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו
(ישעיהו נו, ז-ח)
אם יש תביעה בדברי הנביא, מה מקום לבטחונו בכך שעולותינו וזבחינו יהיו לרצון על המזבח? על רקע כל האמור לעיל, יש להבין את דברי הסיכום הללו, נדמה לי, כחזון אופטימי ואוטופי, המאמין שתביעתו בת-מימוש: שאכן נצליח לתקן את המעוות, לנהוג ביושר ובתמימות של יראת שמים, ולדאוג דאגה כנה לכל הסובלים. רק אז יתקיים בנו 'בהיותו קרוב'; רק אז תהיה תפילתנו לרצון.
הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
Comentários