...הוּא עָשָׂה לְעַצְמוֹ קְלַסְתֵּרוֹן מִפְּנֵי
הָאֱ-לֹהִים וּפְנֵי הַסְּנֵה הַבּוֹעֵר וּפְנֵי
בַּת פַּרְעֹה שֶׁנִּרְכְּנָה מֵעָלָיו כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק בַּתֵּיבָה,
וְהֵפִיץ אֶת הַתְּמוּנָה בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
וּבְכָל הַמִּדְבָּר...
(יהודה עמיחי, "משה רבנו ראה רק פעם אחת", פתוח סגור פתוח)
יהודה עמיחי מתאר בשירו את החיפוש של משה אחר פני האל, ואת געגועיו למפגש איתו. אבל דווקא הזיכרון הקדום של פני בת פרעה הופך לחוויה הדתית הקיומית הראשונה של ההתגלות, העוזרת למשה הבוגר לעצב את המפגש האישי שלו עם אל שדי. פני האל שנגלו אליו לראשונה מבעד למבטה של בת פרעה הם פנים של חמלה ואמפתיה, של שותפות גורל, של יכולת לראות את האחר, הזר והמאיים כ"נער בוכה".
בסביבתה של בת פרעה לא אהבו את הגרים הזרים היושבים בתוכם. היה זה מיעוט בעל נוכחות ונראוּת חריגות, שהלך וגדל מספרית ועורר פחדים קמאיים מפני השתלטות. הפחדים מהדהדים בפסוקים מנקודת המבט המצרית – הם מתרבים כמו שרצים, הנשים שלהם יולדות כמו חיות, הם מסוכנים, פראיים, הם הטבע המאיים להציף את הציוויליזציה. בסביבתה של בת פרעה הייתה דה-הומניזציה לזרים החייתיים הללו, ובעיקר לזכרים שבהם.
בסביבתה של בת פרעה לא אהבו את הגרים הזרים היושבים בתוכם. היה זה מיעוט בעל נוכחות ונראוּת חריגות, שהלך וגדל מספרית ועורר פחדים קמאיים מפני השתלטות. הפחדים מהדהדים בפסוקים מנקודת המבט המצרית – הם מתרבים כמו שרצים, הנשים שלהם יולדות כמו חיות, הם מסוכנים, פראיים, הם הטבע המאיים להציף את הציוויליזציה. והנה מלב ארמון החרדה יורדת הנסיכה לרחוץ מעליה את הפחדים והשנאה.
והנה מלב ארמון החרדה יורדת הנסיכה לרחוץ מעליה את הפחדים והשנאה. לפי חלק מהפרשנויות (למשל רש"י על סוטה יב ע"ב) זו היא טבילה של גיור, בחירה מפתיעה של האליטה השלטונית להצטרף לגורלה של הקבוצה החלשה והנרדפת. אני מעדיפה לקרוא את הפשט, על פיו בת פרעה היא חסידת אומות העולם – דמות אנושית ורגישה, המצליחה להבחין ולהיטיב לאחר, גם בתוך אווירה של עוינות ואדישות.
לשונות של גאולה נשית
על פי הפסוקים היא נוקטת בארבע לשונות של גאולה, או אולי בחמש: "וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו" (ניתן להתחיל את הפסוק ב"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ", ולראות פעולה זו באופן סמלי, בתור הרצון להתנקות ולהתנער מ"גילולי אביה" – תרבות השעבוד והזלזול בחיי אדם). בת פרעה מצליחה להבחין ביחיד שנמצא במצוקה, היא צועדת לקראתו ומקטינה את המרחק התודעתי ביניהם, היא פותחת את הלב והיא חומלת עליו. ארבע פעולותיה אלה משנות את כיוון העלילה ומסמנות אופק של שינוי והצלה מלמטה. בת פרעה מורדת בנרטיב האכזרי והמפצל שמפיץ אביה ועל כך היא זוכה לברכה.
מדרש ויקרא רבה (א, ג), במהלך דרשני מרתק על פסוק מדברי הימים, מזהה את 'בתיה' המופיעה בפסוק עם הגיבורה שלנו (שמתהפכת מלהיות בת פרעה להיות בת-יה) ומשדך לה את כלב בן יפונה. המשותף לשני בני הזוג, שהיו "מרדנים", כלומר בעלי חשיבה עצמאית וישרה, בניגוד לסביבתם - "זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה, יבוא מורד ויקח את המורדת".
לפי חלק מהמדרשים בתיה בת פרעה התגיירה - בחירה מפתיעה של אליטה שלטונית להצטרף לגורלה של הקבוצה החלשה והנרדפת. אני מעדיפה להיצמד לפשט, על פיו בת פרעה היא חסידת אומות העולם: דמות אנושית ורגישה המצליחה להיטיב עם האחר גם בתוך אווירה של עוינות ואדישות.
במקביל, מסופר על עוד שתי גיבורות המורדות באווירת הייאוש והאיבה. שפרה ופועה, על פי פשט הסיפור, הן שתי מצריות שתפקידן ליילד את הנשים העבריות. נחמה ליבוביץ' (עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 33-32), מראה כי הביטוי "יראת א-להים" בתורה מאפיין נכרים הגונים ברואים בצלם, "חסידי אומות העולם", וכי אבן הבוחן ליראת האל היא ההגנה על המיעוט החלש נטול החסות. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים".
שלוש נשים מצריות פותחות את סיפור יציאת מצרים. שלושתן באות מלב החברה השלטת ושלושתן בוחרות בראייה, בחמלה, בחסד, ביראת האל ולא ביראת אדם. התורה בוחרת לשבור את המשוואה המתבקשת של שני עברי המתרס - עבריים נגד מצריים. אם נרצה, נוכל לומר שהיא משרטטת חלוקה מגדרית ולא לאומית, ומדרשי חז"ל מעצימים זאת - כאשר הגברים מדכאים או מיואשים ואילו הנשים, עבריות ומצריות גם יחד - רגישות ובוחרות בחיים. (מעניין שבערבית השורש ח.מ.ל מובנו הריון, והשורש ר.ח.מ בשפות השמיות קשור לרחם המגדלת את העובר).
משה שגדל אצל נשים רואות – עבריות ומצריות גם יחד – מתחנך לתת את עיניו ואת לבו לסבלותיהם של החלשים וצומח להיות זה המושה אותם מקרב מצרים להתחלה חדשה: לפתוח את העיניים ואת הלב לניסיונות שזימן לנו האל המתגלה בחמלה, לראות את "הנער הבוכה" שמונח על האבניים ולבחור להחיות אותו עמנו.
מדרשים חדשים בהשראת בת פרעה, שפרה ופועה
וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה (שמות א)
שהיו הבנות שבאותו דור כחיות המביאות חיים, ואין הפרש אם עבריות או מצריות, שעוררו וחיבלו וילדו תחת התפוח. באו שפרה ופועה והחיו, באה יוכבד והצפינה, באה מרים וניצבה, וירדה בת פרעה וראתה ושלחה ופתחה וחמלה.
וזוהי חסידה שבאומות, ועליה הכתוב אומר: נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ, בזכות שבאות מלמטה – מאירות נתיבים מלמעלה.
בזכות 'וַתֵּרֶד' זכו ל'וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם'
בזכות 'וַתֵּרֶא' זכו ל'רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם'
בזכות 'וַתִּשְׁלַח' זכו ל'וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה'
בזכות 'וַתִּפְתַּח' – זכו ל'וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח'
בזכות 'וַתַּחְמֹל' זכו ל'בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם'.
***
וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם, הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם, אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא (משלי יא)
בית פרעה לקחנים היו מעודם וראשית לקיחה – ראייה.כשראו המצרים את שרה והללו אותה אל פרעה – לקחה לו אל ביתו, שנאמר: וַיִּרְאוּ - וַתֻּקַּח, וכן בת בנו כשראתה את התיבה בסוף – שלחה את אמתה ולקחתה, שנאמר: וַתֵּרֶא - וַתִּקָּחֶהָ.אלא שיש לקיחת רשע לעצמו להרבות נשים וזהב, ויש לקיחת צדיק להחיות נפש זולתו.ושניהם שולמו – זה לעומת זה, שנאמר: וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ, ולא משו הנגעים מביתו עד שלקחה בת בנו את התיבה ונרפאה.
***
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? (במדבר יא)
כשראה משה את העם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו נתעורר בו קול בכיו הקדמון - וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, ורצה לשוב לחיק אומנתו ולהיות נישא ולא נושא, משוי ולא משה. אמר: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק? אמר לו הקב"ה: משה, מה בת פרעה לא הרתה אותך ולא ילדתך ואף על פי כן אספה אותך לשאתך בחיקה כאומנת, כך אתה שא את העם הזה. ומה היא שלא היה לה חלב להניק, הוליכה אותך אצל אמך, כך אתה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
***
הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים (שמות ט)
מה היו בתים אלו? בתי יראת א-להים שהקימו שפרה ופועה חוץ לתחומה של עיר, שנאמר: וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. והיו מגדלות בהם אסופים גרים וזרים, לשמרם ולחיותם וללמדם מצוות שנתן נח לבני חם, כוש ומצרים: כי שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ובליל מכת בכורות נושעו שוכני בתים אלו, שנאמר - וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים, שמירה על שפיכות דם היא שהיתה להם אוֹת לְטוֹבָה.
תמר ביטון היא ראש מדרשת באר - מדרשה קהילתית לבנות בירוחם ובאשדוד.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.