פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית עם מותו של יעקב במצרים, המביא לקיצו את סיפור שלושת אבות האומה. על פי בקשתו, מעלים בניו של יעקב את גופתו לארץ כנען וקוברים אותה "בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם". בכך מפגיש הסיפור לראשונה בין אברהם לבין נכדו יעקב, לאחר מותם. אלא שהמפגש הזה אינו רק סגירת מעגל בין דורי אלא גם קורא לבחינת הגישות השונות של שני האבות ביחס לשכניהם, יושבי ארץ כנען.
ישנו מעבר הדרגתי לאורך שושלת האבות, מן השכנות הטובה והמעורבות שמגלה אברהם ביחס ליושבי הארץ, אל ההתבדלות של יעקב. הגישה האכפתית והאוניברסלית של אברהם באה לידי ביטוי לא רק בשמו – אב המון גויים, אלא גם בדאגתו המסורה לשלומם של אנשי סדום ועמורה ובברית הקרובה שלו עם ענר, אשכול וממרא, שותפיו למערכה הצבאית כנגד ארבעת המלכים אשר תקפו את יושבי הארץ. יצחק, לעומת זאת, אינו מגלה עניין רב בפלשתים יושבי הארץ, אולם הוא נכון ליישב עימם את הסכסוך על חפירת הבארות בדרכי שלום, על-ידי כריתת ברית צוננת השומרת על האינטרסים של שני הצדדים. בניגוד לאבותיו, יעקב, אשר חייו זרועים לכל אורכם במאבקים בלתי פוסקים ואשר משפחתו הענפה מספקת לו שפע עימותים פנימיים, אינו כורת ברית עם שכניו ואינו מעורב בענייניהם. העסק היחיד שיש לו עימם הוא העימות עם אנשי שכם, המתחיל באונס בתו דינה ומסתיים בשחיטת אנשי שכם על ידי בני יעקב כנקמה על אונס דינה ובהרתעה שמעשה זה מייצר כלפי תושבי הערים השכנות – "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". הניגוד הזה בין אברהם ליעקב מובלט בכך שברית המילה הנכרתת בין אלהים לבין אברהם, ואשר אותה הוא פורש לא רק על עצמו ועל בניו אלא גם על כל "יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר", הופכת בידי בני יעקב למעשה רמיה ולתחבולה צבאית כנגד אנשי שכם. גם מוסר המלחמה של אברהם נראה שונה לחלוטין מזה של יעקב ובניו: בעוד אברהם משיב לאנשי סדום את רכושם במלואו ואף אומר למלכם – "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ", על בני יעקב בשכם נאמר – "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם".
במהלך המשא ומתן מדגיש אברהם שוב ושוב באזני בני חת את רצונו לרכוש אחוזת קבר כדי להשתלב בתוכם, ולא כמהלך שתכליתו להוציא מידיהם חלקת קרקע זו או אחרת ולמחוק ממנו את זכרם. למשל, הוא אומר להם – "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי", או בפסוק אחר – "בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר". אכן, בסיומו של המהלך אברהם רוכש את שדה המכפלה, אולם השם של בעל השדה המקורי עפרון ושל בני חת נותר עליו.
הבדלי הגישה הבולטים שבין אברהם ליעקב מתממשים במעשה אחד ששניהם עושים עם שכניהם ואשר תוצאותיו שונות לחלוטין בין שני האבות – קניין קרקע בארץ כנען. נתחיל דווקא ביעקב, עליו אומר הכתוב בפרשת וישלח – "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". כפי שכבר אמרנו, מעשה זה הסתיים בטרגדיה ויעקב נאלץ לברוח מאזור שכם, לאחר שבניו הרגו את אנשיה ובזזו את רכושם. בהתאם, כאשר יעקב מוריש ליוסף את שכם לפני מותו בפרשת ויחי, הוא אומר לו – "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". כלומר, יעקב מודע לאלימות ולרצחנות אשר בעזרתן הגיעה שכם לידיו ואף לוקח עליהן אחריות, למרות הביקורת שהוא מותח מאוחר יותר על שמעון ולוי. בפועל, איננו יודעים מה אירע לחלקת השדה אשר קנה יעקב ונראה שהיא נותרה שוממה. לעומת זאת, בפרשת חיי שרה מנהל אברהם משא ומתן מנומס וידידותי עם בני חת, ובסופו הוא רוכש מהם כציבור, ובאופן ספציפי מעפרון בן צחר החתי, את שדה המכפלה ואת המערה אשר בו. במהלך המשא ומתן מדגיש אברהם שוב ושוב באזני בני חת את רצונו לרכוש אחוזת קבר כדי להשתלב בתוכם, ולא כמהלך שתכליתו להוציא מידיהם חלקת קרקע זו או אחרת ולמחוק ממנו את זכרם. למשל, הוא אומר להם – "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי", או בפסוק אחר – "בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר". אכן, בסיומו של המהלך אברהם רוכש את שדה המכפלה, אולם השם של בעל השדה המקורי עפרון ושל בני חת נותר עליו. גם לאחר שנים רבות, בפרשת ויחי, כאשר יעקב מבקש מבניו לקבור אותו במערת שדה המכפלה, אומר הכתוב – "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי... מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת". יוצא אם כן, שפרשת ויחי מעמתת בתוכה את שתי קניות השדה של האבות: זו של יעקב בשכם וזו של אברהם בקרית ארבע היא חברון.
העימות בין שתי הערים ממשיך לאורך סיפורי התנ"ך, בין השאר מכיוון שחברון הופכת לבירתו של שבט יהודה, בעוד שכם תהיה בירתו של שבט אפרים, יריבו המר. אבל מעבר לכך, שכם נקשרה לאחד מהסיפורים היותר מכוערים בספר שופטים – הסיפור על אבימלך ובעלי שכם, אשר לאחר שהרגו את שבעים בניו של גדעון, הוא ירובעל, "שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת", הסתכסכו עד כדי כך שאבימלך הרס את שכם ושרף את אנשיה חיים בתוכה. חברון, לעומת זאת, היא המקום אליו הגיעו נציגים מכל שבטי ישראל כדי להמליך עליהם את דוד ולהקים את ממלכת ישראל המאוחדת - "וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
את המתח הזה שבין שכם לחברון ראו גם חז"ל, שהשיאו אותו אל הבגידה של בני ישראל ביוסף בפרשת וישב, שם רמוז המתח בין שתי הערים בדברי הכתוב – "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה". על הפסוק הזה אומר מדרש תנחומא (וישב, ב, ג) – "אָמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְגוֹ' וַיָּבֹא שְׁכֶמָה, מָקוֹם מְזֻמָּן לַפֻּרְעָנוּת: בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם".
פרשת ויחי מציעה בפנינו שתי אפשרויות לחיים בארץ: האחת, מאבק חסר פשרות, אלים ונצחי בסגנון יעקב ובניו, אשר בסופו של דבר מצאו את מותם בגלות מצרים. השנייה היא דרכו של אברהם, אב המון גויים, עליו אומרים בני חת - "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ".
אם כן, פרשת ויחי מציעה בפנינו שתי אפשרויות לחיים בארץ: האחת, מאבק חסר פשרות, אלים ונצחי בסגנון יעקב ובניו, אשר בסופו של דבר מצאו את מותם בגלות מצרים. הדרך הזו הותירה בידי בני ישראל את שכם, עיר הפילוג וההרס – "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ואת חלקת השדה שקנה יעקב, שנותרה שוממה. השנייה היא דרכו של אברהם, אב המון גויים, עליו אומרים בני חת - "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". הדרך הזו הובילה לרכישת מערת שדה המכפלה, מקום קבורתם של האבות. מקובל לקרוא למערה "מערת המכפלה", שם אותו דורשים חז"ל בדרכים שונות, למשל "מאי מכפלה? שכפולה בזוגות" (עירובין נ"ג ע"א). עם זאת, ברוב האזכורים שלה מוסב הכינוי "מכפלה" על השדה ולא על המערה וניתן להבין אותו בתור השדה שיש בו שייכות לשני עמים – "מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת".
גם בימים קשים וטרופים אלו, כאשר נדמה לנו כי רק דרכו של יעקב פתוחה לעינינו וכי עתידנו בארץ טומן אך מלחמות, הרס ושפיכות דמים, אל לנו לשכוח את דרכו של אברהם. חלילה לנו מלהתייאש מן האפשרות לשכנות טובה ושיתוף פעולה, אותן ציווה לנו אברהם אגב רכישת שדה עפרן החתי – "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
פרופ' שלמה וגנר הוא חוקר מוח העוסק במנגנונים עצביים של התנהגות חברתית ומכהן כראש המחלקה לנוירוביולוגיה של אוניברסיטת חיפה. הוא בוגר ישיבת הר עציון וממייסדי בית המדרש אלול, חבר בקהילה השוויונית "קולות" בזכרון יעקב.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
Comments