נסיעה על כביש שישים, החוצה את הגדה המערבית מדרום לצפון, היא כמו מעבר בקפסולה מוגנת בין קהילות שונות המציגות עצמן בשלטים לצד הכביש. בשנים האחרונות מלמדים השלטים הללו על שתי מגמות הפוכות לכאורה בחיי הקהילות שלאורכו. מצד אחד, פרסומות לדיור איכותי בעפרה ובעלי, מקומות פנויים באופן-ספייס בשילה, סיורי יקבים באיתמר ובאלון מורה. מצד שני, ובניגוד לשלטי הפרסומת הממותגים, פשקווילים מודבקים על בטונדות בחווארה בהם מפציר מאן דהוא בשר הביטחון להתפכח, וגרפיטי חפוז על קיר הטרמפיאדה בתפוח המספר לנו מה צריך לעשות עם הערבים. בין כל אלה, וכאילו בזמן ובמרחב אחר, שלטים בערבית. פרסומת לחברת טלפונים סלולריים, פיצה, חברת בנייה, מזון מהיר, תחנת רדיו.
מלחמה ושיח אזרחי
אחד החששות הגדולים שעלו בתוכי בדקות הראשונות שבהן הבנתי שפרצה מלחמה, עוד לפני שקלטתי מה מתחולל קילומטרים ספורים מביתי בנתיבות, הוא שהדיון הציבורי החשוב כל כך שצף וסער פה בשנה שלפני השביעי באוקטובר ישקע, ושהמומנטום שלו יתפוגג (כפי שקרה למחאת הפנתרים השחורים בעקבות מלחמת יום כיפור). שהרי דיון על יסודות החברה איננו מותרות. הוא איננו דיון שמקיימים בשעות הפנאי שבין המלחמות; הוא מגדיר את גבולותיה של החברה, המוצאת את עצמה כעת שותפה ומגויסת, וממילא מגדיר גם את המטרות שלשמן אותה חברה מגויסת. להלן אבקש לטעון כי לא רק שהדיון הציבורי לא גווע, הוא אף התעצם וקיבל פנים חדשות המדגישות מחד את חשיבותו, ומאידך מבליטות את נקודות העיוורון שלו.
דיון על יסודות החברה איננו מותרות. הוא איננו דיון שמקיימים בשעות הפנאי שבין המלחמות; הוא מגדיר את גבולותיה של החברה, המוצאת את עצמה כעת שותפה ומגויסת, וממילא מגדיר גם את המטרות שלשמן אותה חברה מגויסת. ואכן, הדיון החשוב שהתקייים פה בשנה האחרונה לא התפוגג, אלא התחדד.
'נורמלי', 'משיחי', וטשטושו של הקו הירוק
אם נחלק את השלטים על כביש שישים לקטגוריות, נוכל לומר כי השלטים בעפרה ובשילה, ובמידה מסוימת גם אלו הכתובים ערבית, שייכים לסדר האזרחי, קרי לרצון לחיות חיים נורמליים, טובים ונוחים. לעומתם, הפשקווילים והגרפיטי שייכים לסדר הלאומני, הנשלל כ'משיחי', פונדמנטליסטי ולא-רציונלי, המתעלם מהבורגנות הנינוחה הנודפת משלטי הפרסומת הממותגים, ואף מתנגד לה.
לפני כמה חודשים, במוסף נדל"ן של מקור ראשון שהוקדש ליהודה ושומרון, הצטחק אחד מראשוני גוש אמונים כאשר סיפר כי כשישב בגשם בסבסטיה עם דובון ועוזי, הוא לא חלם כי שנים מאוחר יותר הוא יעסוק בבניית ווילות ביהודה ושומרון עם חימום תת-רצפתי ובריכה בחצר. בכלל, נראה כי ימיהם של סובארו המתנחלים ושל המסות הגדולות של אנשי החינוך בהתנחלויות חלפו עברו מן העולם, כי המתנחלים עצמם, בצורה כוללת כמובן, עברו תהליך משמעותי של התברגנות, וכי כיום הציונות הדתית היא מסמן של מעמד כלכלי בינוני-גבוה, כפי שהראה חיים כצמן שנרצח בקיבוץ חולית בשביעי באוקטובר הארור, במאמרו בכתב העת 'מפתח'. בנוסף, נציגי הציונות הדתית מקדמים את הסדר הניאו-ליברלי במסגרות שונות. אלו לא תופעות חדשות. הילה דיין, שטור זה מתבסס רבות על מאמרה 'הניאו ציונות: דיוקן סוציולוגי' בכתב העת 'תיאוריה וביקורת', ניתחה את התהליכים הללו לפני כשלוש שנים והצביעה על מעבר משיווק נדל"ני בהתנחלויות בטענות אידיאולוגיות חלוציות, לשיווק המתמקד בערכים כלכליים ניאו-ליברליים.
לעומת זאת, השיח הלאומי או הלאומני ה'משיחי' המופיע בחווארה וביצהר, המסתייג משיקולים אזרחיים פשוטים, כאילו חלחל בשנים האחרונות במהלך דיפוזי אל תוך הקו הירוק. אני משתמש בכוונה במילה 'כאילו', משום שהוא היה שם כבר קודם: הוא עמד במידה רבה בבסיס התפיסה הציונית – צריך גלגל אני גלגל ובמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו ואנו צריכים להקים דור שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. משפטים אלו אינם לקוחים מבית המדרש הציוני-דתי; היה זה טרומפלדור שאמר אותם. החברה האזרחית הישראלית 'הנורמלית' עצמה עומדת אפוא על כרעי תרנגולת: מצד אחד היא שואפת לבורגנות או ל'נורמליות', ומצד שני היא טעונה מראשיתה באידיאולוגיה התיישבותית. ובכל זאת, לטשטוש הנוכחי של הקו הירוק אפקט מהדהד בכל הנוגע לחברה הישראלית החיה בתוך גבולותיו: צמיחתם של גרעינים תורניים בערים מעורבות ומוחלשות, חלק מגרעיני הסטודנטים, פריחת תנועת השומר החדש ותנועות דומות אחרות - כל אלה, גם אם יש בהן אלמנט כלכלי ונדל"ני ברור, מעלות על נס את השיח הלאומי או הלאומני, וכאילו בזות לאינטרסים פרטיים 'צרים'. בה בעת, כאמור, ה'נורמליות' הנאו-ליברלית עברה למעוזי הדובון והעוזי שמעבר לקו הירוק.
המתנחלים עצמם עברו במשך השנים תהליך משמעותי של התברגנות, וכיום הציונות הדתית היא מסמן של מעמד כלכלי בינוני-גבוה. בה בעת, השיח הלאומי או הלאומני ה'משיחי' המופיע בחווארה וביצהר, המסתייג משיקולים אזרחיים פשוטים, כאילו חלחל בשנים האחרונות במהלך דיפוזי אל תוך הקו הירוק.
כפי שהראתה דיין, שני הסדרים הללו כרוכים בהדי-הדדי. הסדר הלאומי 'המשיחי' והסדר הניאו-ליברלי 'הנורמלי' יוצרים את ה'קומון סנס' הישראלי ומגדירים יחד את גבולותיו הממשיים (באמצעות וועדות קבלה המונעות ממי שמחוץ לו מגורים בישובים מסוימים) והסימבוליים (באמצעות הגדרת גבולות השיח הלגיטימי). לעתים אף נראה כאילו השיח הלאומי מהווה שפה אידיאולוגית המעניקה לגיטימציה לרצון ה'נורמלי' בחיים פשוטים ונינוחים במישור המיידי, ובמובן הרחב יותר לאינטרסים הכלכליים הניאו-ליברליים בהתנחלויות ובתוך ישראל (וכן לסימון שלילי של מי שאינו חלק מהשיח הלאומי או שמודר ממנו, כפי שהראתה ריבי גיליס). מצד שני, הסדר ה'נורמלי' זקוק לסדר הלאומי המשיחי כ"אחר התרבותי מעורר הסלידה", אם להעזר בדבריה של סוזן הרדינג. במחקרה, מציעה הרדינג לבחון את הפרדיגמה הפונדמנטליסטית, קרי את ייצוגה המודגש של המחשבה הפונדמנטליסטית כאוריינטליסטית וכשונה מן המחשבה המערבית, הרציונלית והאמפירית ששורשיה בתקופת הנאורות. אליבא דהרדינג, עצם הייצוג של הפונדמנטליזם כ'אחר', מאפשר למעשה את כינונו של הסובייקט המודרני, הרציונלי והנאור. שלמה פישר, שנשען על הרדינג, טוען כי במקרה של הציונות הדתית, האוריינטליזציה של המתנחלים, המציגה אותם כאי רציונליים, נוקשים, לא-מוסריים, ועוד, מטרתה לחזק את מאמציהם של אנשי הזרם המרכזי החילוני (ואני מוסיף, הזרם הציוני-דתי הליברלי) לסמן מרחק ברור בינם לבין המתנחלים. במילים אחרות, ואם להשתמש במושגים שהנחו אותי עד כה, הסדר ה'נורמלי' זקוק לסדר ה'משיחי' על מנת לסמן עצמו כ'נורמלי'.
יתרה מזאת, אם נחזור לרגע לכביש שישים ולגדה המערבית, שלטי הפרסומות בערבית המיועדים לאוכלוסייה הפלסטינית כמו פוסחים בעל כרחם על שני הסעיפים. מחד, הסדר הכלכלי הפלסטיני מתוחם כך שייוותר תלוי בכלכלה הישראלית ולא יוכל להוות בסיס לתודעה עצמית ולסדר לאומי פלסטיני. מאידך, המבט הישראלי, המשלב כאמור את שני הסדרים, ממסגר לעתים מזומנות פעילות כלכלית-אזרחית פלסטינית כפעילות פוליטית ואף חבלנית, או, במילים אחרות, רואה את הפלסטיני קודם כל כגורם פוליטי מאיים ורק לאחר מכן, אם בכלל, כאדם 'נורמלי'. הדברים אינם מוגבלים לגדה המערבית בלבד, אלא ששם הדוגמאות הן עכשוויות, מובהקות ומכאיבות במיוחד. כך למשל העיסוק ב'בנייה בלתי חוקית' בגדה מסמן את ההתרחבות העירונית והכפרית הפלסטינית כמאבק לא מוצדק ולא חוקי על שטח, ולא כצורך של חברה באותה התפתחות (בנוסף למענה אחר לאותה התפתחות, בהקמת חוות ומאחזים החונקים את היישובים הפלסטיניים). כך חלוקת הנשק בעקבות המלחמה, שהגבירה את ההתנכלות לקהילות רועים ולחקלאים פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן. כך סגירת החנויות הגורפת בחווארה לאחר מעשי הטרור שאירעו בהן בחודשים האחרונים וההגבלות השונות המוטלות כיום על מוסקי הזיתים הפלסטינים בגדה, שמנועים על ידי הצבא מלהגיע ולמסוק את זיתיהם מחשש שפעולה זו מהווה הסוואה לפעילות איסוף מודיעין וטרור; וכל זאת בזמן שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה עומדת בפני שוקת שבורה בשל עצירת כספי המסים הישראלים (בהחלטת הרשות), ובשל סגירת השערים לפועלים בישראל המהווים כוח כלכלי קריטי. גם בתוך ישראל, בה קיימת אפליה ברורה בשירותים האזרחיים ברשויות הערביות, מיד לאחר פרוץ המלחמה הזהירו והבהילו אנשי עצמה יהודית מפני 'שומר חומות 2' וחילקו נשק לאזרחים ללא ביקורת, זאת בעוד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ספרה גם היא את מתיה והתגייסה ברובה למאמץ האזרחי באופן מרשים. במילים אחרות, החברה האזרחית הישראלית, המבוססת במידה רבה על הדואליות של דיון והשלמה בין הממד הלאומי 'המשיחי' והממד הניאו-ליברלי 'הנורמלי', מתאמצת תדיר לשלול את האפשרות של מבט 'נורמלי' על החברה האזרחית הפלסטינית ולבחון אותה כפוטנציאל לאיום פונדמנטליסטי ובלתי רציונלי תמידי, בעיתות שגרה ובעיתות משבר כאחד.
המבט הישראלי ממסגר לעתים מזומנות פעילות כלכלית-אזרחית פלסטינית כפעילות פוליטית ואף חבלנית, או, במילים אחרות, רואה את הפלסטיני קודם כל כגורם פוליטי מאיים, ורק לאחר מכן, אם בכלל, כאדם 'נורמלי'.
לפיכך אני מבקש לטעון כי מדובר בשני ממדים שהם שלושה. ממד כלכלי ניאו-ליברלי יהודי 'נורמלי', הנשען ומתחזק ממד לאומי-יהודי 'משיחי', בעוד שניהם שוללים האחד את השני; וזאת בנוסף לממד הכלכלי הפלסטיני, בתוך גבולות הקו הירוק ומחוצה להם, הממוסגר כך שלא יוכל להוות בסיס לקולקטיביות לאומית ונחשד לעתים מזומנות ובעיקר בעתות משבר ככיסוי לטרור. הדיון הציבורי בישראל, שלכאורה נגדע בבוקר המזוויע של השביעי באוקטובר, נע במידה רבה בין שלושת הממדים הללו. דיון פנים יהודי כמעט באופן אבסולוטי, שבו - באופן מוזר - אלו המבקשים לקדם ערכים ליברליים ודמוקרטיים, ומבקשים להציג את החברה הישראלית כחברה 'נורמלית', עושים ריקליימינג מרשים לסממנים לאומיים, ומתהדרים בהיותם 'אחים לנשק' ו'טייסים למען דמוקרטיה', קרי - מבקשים שדעתם תישמע ביתר שאת על בסיס היותם חלק מהסדר 'הלאומי'. לעומתם, מקדמי הרפורמה, בחלקם הגדול מהימין המתנחלי הציוני-דתי, משלבים מטפיזיקה לאומנית מיליטנטית מבית המדרש של ישיבות מרכז הרב, גזענות לאומנית מבית מדרשו של כהנא, ואידיאולוגיה כלכלית ניאו ליברלית קיצונית מבית מדרשו של פורום קהלת, יחד עם היותם חלק מאותו מעמד בינוני-גבוה 'נורמלי', בהתנחלויות ובתוך הקו הירוק. דיון זה, הנסוב למעשה על היותה של ישראל מדינה 'דמוקרטית' ו'נורמלית', התנהל עד כה, כאמור, בין יהודים – (בעיקר) חילונים מצד זה ו(בעיקר) ציונים-דתיים מצד זה, זאת בעוד המיעוט הפלסטיני בישראל, ובמידה רבה גם המעמדות הנמוכים בחברה היהודית, מודר מהדיון על מידת הדמוקרטיה של המדינה.
מטמורפוזה של הדיון הציבורי
השיח הציבורי החשוב הזה נגדע רק לכאורה בשבעה באוקטובר. אך למען האמת, אני מבקש לטעון כי הוא עבר מטמורפוזה ואף הקצנה ובירור עמדות המלמד דווקא על הקרבה ביניהן. לאחרונה פרסמה טפת הכהן-ביק טור ('לעולם לא עוד, אך גם לא טרנספר') בו התאוננה בצדק על יציאתן של תקוות הטרנספר והג'נוסייד מגבולות בית המדרש של כהנא אל השיח הציבורי הנורמטיבי לכאורה, בציונות הדתית כמובן אך גם בציונות הכללית (למשל בדבריו של גיורא איילנד). אני מזדהה עמוקות עם האימה שעולה מדבריה של הכהן-ביק ועם חובת המחאה שהיא מטילה עלינו, גם אם הדברים אינם קלים ופשוטים. מעבר לאסון הגדול והמצמית שהביאו עלינו המרצחים השפלים מעזה בבוקר שמחת תורה, הרי שהמאורעות הביאו גם למבוכה אדירה, גם אם זמנית, לכל מי שרואה עצמו כאיש שמאל, ודאי כאיש שמאל דתי, התומך בפתרון של שלום וחיים משותפים בצורה זו או אחרת בין הירדן לים (וכדאי כאן לחזור לדברים החשובים שכתבו שרגא ביק בטורו 'מבעד ל"קונספציות הנשברות" צריכה לצמוח אלטרנטיבה מדינית', וחן מנדל-אדרעי בטורה 'שאריות האמונה באחריות הרוח: על ניכור הקמפוס', שניהם בכתב עת זה).
המאורעות הביאו גם למבוכה אדירה, גם אם זמנית, לכל מי שרואה עצמו כאיש שמאל, ודאי כאיש שמאל דתי, התומך בפתרון של שלום וחיים משותפים בצורה זו או אחרת בין הירדן לים.
מאז תחילת המלחמה פורסמו ארבע חוברות שונות מבית המדרש של ישיבות הר-המור ובהן 'דברי חיזוק' המבליטים את הממד הלאומני ומבקשים להימנע משיקולים 'נורמליים' ו'יומיומיים'. כפי שהראתה הכהן-ביק, ולאחריה גם אריאל שוורץ ('אין אורות במלחמה'), היה זה הרב יגאל לוינשטיין שכתב כי "עבור האדם הפרטי המלחמה היא דבר קשה. לעומת זאת ברמת האומה – מלחמות ישראל מזמנות רגעים גדולים, שבהם העם הגדול והקדוש הזה חושף מתוכו את מדרגות חייו האדירות, את שם ה' שנקרא עליו. 'אבינו מלכנו, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו'" בחוברת אחרת כתב הרב דוד ג'יאמי כי "עלינו לזכור ולהזכיר לשם מה אנו נלחמים. אנו נדרשים להפסיק לדבר על החזרת השקט ועל הרצון לחזור לחיים שאננים. מה שעומד על כף המאזניים זה מערכות אלהים חיים שיקומו על עומדם [...] מלבד הצער האישי של קרובי הנופלים יש צער גדול לעין שיעור, והוא צער השכינה, צער הקב"ה שרוצה לשוב לכל חלקי אדמתו".
הדברים הגיעו לידי שיא (עד כה) בדברים הקשים שהטיחו חברי הכנסת אלמוג כהן ולימור סון הר מלך בבני משפחותיהם של החטופים, ולאחר מכן בישיבת הממשלה בה אושרה עסקת השבויים. מפלגות עצמה יהודית והציונות הדתית, המבטאות כאמור את הממד הלאומני ה'משיחי' ואת שלילתו המובהקת של הממד ה'נורמלי', התנגדו לעסקה זו מתוך שיקולים 'לאומיים', המאיינים ואף שוללים את הרצון ה'נורמלי' בשקט, בשיבה הביתה, וב'חיים שאננים' (גם אם האחרונה לבסוף הצביעה בעד, גם כן משיקולים אלו). לעומת זאת, ומצדו השני של המתרס (שלצערי קשה מאוד למצוא בו כיפות סרוגות), ניצבת דרישה בלתי מסויגת לעשות כל שניתן לטובת מפוני העוטף ולמען שחרור החטופים בעזה, דרישה שחלק מהאוחזים בה מתעלמים מההשלכות הרחבות יותר של עסקה שתממש אותה.
לאן הולכים מכאן
חשוב להבהיר כי אין אני מבקש להציג שתי אפשרויות מקבילות השקולות זו לזו. להיפך: אני מבקש לדבר בשבח הנורמליות. בעת הזו, שבה יש מי שחוגג את המוות והמלחמה, יש לחזק עוד ועוד כוחות התאווים שגשוג וחיים. אלא שאל לה לנורמליות הישראלית להמשיך להיות עיוורת לזיקתה העמוקה ל'לאומנות' ול'משיחיות' הישראלית, ולכך שהיא נהנית בפועל, בעקיפין ובמישרין, מהפירות של מה שהיא עצמה מגנה. אל לה לשכוח שלעתים היא כרוכה בסדר המשיחי לבלי הפרד: תקוות לטרנספר וטרנספר ממשי של פלסטינים, אחרי הכל, יצאו תחת ידם של דוד בן-גוריון ומשה דיין ולא תחת ידיהם של חנן פורת או הרב לוינגר, והן ממשיכות לקבל לגיטימציה היום תחת ידיו של עמיחי אליהו אך גם תחת ידיו של גיורא איילנד.
אני מבקש לדבר בשבח הנורמליות. בעת הזו, שבה יש מי שחוגג את המוות והמלחמה, יש לחזק עוד ועוד כוחות התאווים שגשוג וחיים. אלא שאל לה לנורמליות הישראלית להמשיך להיות עיוורת לזיקתה העמוקה ל'לאומנות' ול'משיחיות' הישראלית. הדיון אינו עוד מה יקרה ביום פקודה; יום הפקודה הגיע, והשאלה היא ממשית: מי מנווט את הספינה ולאן.
רק ניתוקו של הקשר הגורדי הזה יש בכוחו להביא לבשורה עבור החברה בישראל – היהודית והפלסטינית כאחד. רק עירנות לאופן שבו שני הסדרים הללו כרוכים זה בזה תוכל לאפשר תנועה לקראת 'נורמליות' אמיתית, מבורכת, מוסרית, והוגנת. המלחמה, אפוא, רק הבליטה את הדיון הממושך המתקיים כאן, חשפה את מגבלותיו, והעבירה את השאלה לפסים קונקרטיים ברורים. הדיון אינו עוד מה יקרה ביום פקודה; יום הפקודה הגיע, והשאלה היא ממשית: מי מנווט את הספינה ולאן. לשם מה התגייסה החברה בישראל בצהרי השביעי באוקטובר? האם לשם מטרה תאופוליטית מעומעמת שתכליתה ג'נוסייד וטרנספר, כמו שמקוות אותן חוברות 'חיזוק'? או, לחלופין, וכמו שאני מקווה, למען האפשרות לחיות חיים שלווים ו'נורמליים', למען שמירה על צלם האדם, למען שיקום החוזה שבין האזרח לבין המדינה האמונה על בטחונו, חוזה שכורסם במהלך השנים האחרונות וקרס בבת אחת בבוקר שמחת תורה? שאלות אלה מחייבות מענה כבר זמן רב; המלחמה מזכירה לנו שאי אפשר להמשיך להתעלם מהן.
ד"ר דוד בורבק הוא עמית מחקר בחממת חיפה למדעי הדתות באוניברסיטת חיפה, ומרצה במכללה האקדמית חמדת. מלמד במכינות קדם-צבאיות ובמדרשות.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל -כאן.