"אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]". יש בכוחה של תפילה לתת מילים גם לאלם, לשתיקה, לסערת "וידום אהרן" הרוגשת עלינו. מילות פיוט 'אלה אזכרה', פיוט עשרת הרוגי מלכות שאנו אומרים ביום הכיפורים, נמצאו לי לפתע כמילים המאפשרות למלל את מצבי האישי, ואולי גם את המצב האנושי הכללי שאנו נתונים בו. המילים התגלגלו בראשי עת קראתי את מאמרו של לואי חאג', ערבי עכואי, "סטודנטים יקרים, אני ערבי 48 ואני לא צריך שתשחררו אותי", (הארץ 23.11.2023). במאמרו פונה חאג' אל הסטודנטים המפגינים ברחבי הקמפוסים בעולם וקוראים לשחרור פלסטין מים ועד נהר, ומסביר להם שהמשמעות של קריאתם היא השמדת מדינת ישראל. הוא מספק את הרקע ההיסטורי המבחין את המציאות המורכבת בין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים החיים כאן, מנרטיב קולוניאליסטי שטחי שבו יש כובש מרושע ונכבש תמים. אך אין הוא מאמץ נרטיב ישראלי-יהודי חד צדדי הרואה רק התקפות ערביות והגנה ישראלית, ואין הוא עיוור לפגיעה בפלסטינים:
"אינני מתעלם כהוא זה מהאסון, מהנכבה של עמי, חורבן שהביא באמתחתו הרג, רצח וגירוש בני משפחתי. אך גם לא מהפוגרומים והזוועות שבני עמי ביצעו ביהודים לפני ועם קום המדינה. איני שוכח לרגע את העובדה שהחלום הלאומי היהודי-ציוני שלהם הוקם על חורבות החלום הלאומי הערבי-פלסטיני שלי. וכי הגשמת חלום האחד ושברו של האחר, הביאו את שני העמים לסיוט אלים מתמשך שיש לסיימו בפתרון שלום ולא בטרנספר של עם זה או אחר".
היכולת שלו לראות את שני הצדדים של הסכסוך, את הכאב והפגיעה בכל אחד מהם, וחשוב מכך, הקריאה המובהקת והברורה שלו לפתרון של שלום, מילאו אותי תקווה:
"אין לתקן עוול גדול בעוול של השמדה כפי שהנכם מציעים. יש להניח בצד למען העתיד של ילדי שני העמים, את כל המטענים הכבדים מנשוא, את כל ההיסטוריה הקשה והמדממת בינינו. זה לא פשוט ולא קל בלשון ההמעטה אך אסור לאבד תקווה. יש למתוח ידינו מעל התהום שבינינו, לחתור ללא לאות למציאת פתרון שלום, או לכל הפחות להתניע את התהליך ולא לחדול לרגע".
דבריו מילאו אותי תקווה, ובראשי התהדהד והתנגן לפתע הפיוט: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]". איני מוכן עוד לשמוע קול אחר. רגש זה עלה כלפי רבים מן הפלסטינים ומשמיעי קולות התמיכה בהם, המתמקדים אך ורק בביקורת על הצד הישראלי, מסרבים לקחת אחריות על בחירת פלסטינים רבים באלימות, ויותר מכל, מסתפקים רק בהצגת הסבל הפלסטינית והביקורת על ישראל מבלי לומר בקול רם, ברור וחד משמעי כי פניהם לשלום, כי כמוני גם הם אנשי שלום, גם הם רוצים לראות כאן חיים משותפים של ממש בין יהודים לערבים, או למצער חיי שכנות טובה מתוך הפרדה ברורה.
כאיש שלום זועק ליבי: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו...". ההכרה בסבל פלסטיני והביקורת על מדיניות ישראלית הן חשובות. ואני שותף לביקורת הרבה על דרכה של ישראל. אך איני מוכן עוד לשמוע את קולות הביקורת ללא האמירה הברורה והחד משמעית המחויבת לחזון של שלום ושותפות ושיוויון.
כאיש שלום זועק ליבי: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו...". ההכרה בסבל פלסטיני והביקורת על מדיניות ישראלית הן חשובות. אני שותף לביקורת הרבה על דרכה של ישראל, לא רק מאז הריגתו של הסכם אוסלו, לא רק מאז מלחמת ששת הימים והבחירה המתמשכת להחזיק בכיבוש יהודה ושומרון והגולן, אלא אפילו מאז 48. אך איני מוכן עוד לשמוע את קולות הביקורת הללו, כאשר הם מושמעים ללא האמירה הברורה והחד משמעית המחויבת לחזון של שלום ושותפות ושיוויון. למצער, חובה עלי להעמיד כנגדם את האמירה הברורה הזו. הרבה מן השיח הפלסטיני אינו מבחין בין ביקורת בונה לבין התקרבנות מחריבה. ביקורת הופכת בקלות להאשמה, האשמה הופכת בקלות להצדקת אלימות. כך אני מוצא את עצמי, כמו רבים בשמאל, במצב קשה: כאשר אני שותף לביקורת על בחירותיה של ישראל, אני נעשה בעל כרחי שותף גם למי שמשמיע את הקול הזה מתוך התקרבנות פלסטינית שיש בה השתחררות מוחלטת מאחריות, ולעיתים מתוך חזון לביטולה המוחלט של מדינת ישראל ושל הקיום היהודי במרחב שלנו. "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]".
לצערי הייתי שותף אפילו בשבועות האחרונים למפגשי שיח בזום שבהם חלק מן הדוברים הפלסטינים הצליחו להשמיע רק את קול הבקשה החנוקה להפסקת אש, רק את תיאור כל הזוועות העוברות על קרוביהם בעזה, מבלי לומר דבר שיאפשר לי שלא לפחד מן המדרון החלקלק הגולש בקלות מן הביקורת על ישראל אל ההתקרבנות המוחלטת, אל הבריחה מאחריות - אם לא על ידם, כי אז על ידי אחרים; המדרון החלקלק הגולש אל ההאשמה המלאה ואל הצדקת האלימות חסרת הגבולות שפגשנו בשביעי באוקטובר, ביום-אין-שמחה-בו של שמחת תורה.
* * *
משפגשתי בקרבי את החוויה הקשה הזו של "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]", נקל היה בידי לראות כי הכל סביבי שרויים גם הם בחוויה הזו בדיוק, גם הם לא יכולים לשמוע קול אחר. לפני כשבוע, לאחר אלם ארוך של אי ידיעה באיזו עמדה של מעשה אפשר להחזיק נוכח ההתרחשויות האחרונות, כתבתי לראשונה פוסט בפייסבוק ובו הבעתי עמדה מעשית. בזהירות רבה, קראתי למאמץ למזעור הפגיעה באזרחים פלסטינים וללקיחת אחריות הומניטרית על המתרחש בעזה, תוך שהבהרתי את הזדהותי עם ההחלטה הישראלית להשמיד את חמאס כארגון טרור וכגורם השליט בעזה. חברה ישראלית הגיבה בסערת נפש: "משה היקר, מנסה בכל הכוח להתאפק, אז אגיב בשלוש מילים: הגיע הזמן שתתעורר". חברתי שמעה קול אחר, ואצרה בנפשה כל מאמץ - וכמה אני מברך אותה על כך - שלא להפוך את העולם, את הקשר בינינו - למים. ברגעים אלו של לחימה בחמאס, כשאישה ובניה בלוחמים, היא לא יכולה הייתה לשמוע קול אחר מלבד מגוייסות מוחלטת למלחמה, אפילו לא קול עדין וזהיר כמו זה שניסיתי להשמיע.
משפגשתי בקרבי את החוויה הקשה הזו של "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]", נקל היה בידי לראות כי הכל סביבי שרויים גם הם בחוויה הזו בדיוק, גם הם לא יכולים לשמוע קול אחר.
גם חברה פלסטינית הגיבה בסערת נפש, ולצערי בתגובה שיש בה מהפיכת העולם למים. בדברי הזדהיתי עם פינוי זמני של האוכלוסייה האזרחית כדי להילחם בחמאס, וכתבתי שעל ישראל לדאוג מראש למחנות פליטים לאזרחים שימלטו מהלחימה הצפויה בדרום הרצועה, ולספק להם מזון וצרכים הומניטריים. על כך היא כתבה: "איזה רעיון מבריק. במקום מחנה הריכוז הגדול של כל רצועת עזה, נשים את 2.2 מיליון העזתים במחנה ריכוז על חצי מהשטח". גם חברתי הפלסטינית נמצאת במצב של "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]". היא לא יכולה הייתה לשמוע את קריאתי לדאגה לפלסטינים, לא את קריאתי לזמניות הפליטות, לא את הצד ההומינטרי בדבריי, לא את ההקשר של השיח הפנים-ישראלי של דבריי - אלא רק את הזדהותי עם הפגיעה החלקית ההכרחית-לדעתי בבני עמה. משפחתה איבדה את ביתה בצפת ב-48, בקרב בו לחם סבי. כנערה היא נשארה ללמוד במזרח ירושלים ב-65, כשמשפחתה עשתה רילוקיישן זמני לכוויית. הצלב האדום העביר אותה ב- 67 בשיירה עם כל שאר הנערות במוסדות המזרח ירושלמיים שהייתה להם משפחה במפרץ הפרסי. מאז היא לא יכולה לחזור לארץ שלנו. שלנו, שלי ושלה.
* * *
ההבנה שכולנו נתונים במצב של "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו [...]", נחוצה כדי לשרוד את הימים הקשים הללו. גם בדברים שאכתוב להלן יש יסוד קשה, יסוד שעשוי לגרום לכמה מן הקוראים והקוראות לחוות את דברי כקול אחר המבקש להפוך את העולם למים. ובכל זאת אשמיע אותם.
זעקת "אם אשמע קול אחר" מופיעה בפיוט "אלה אזכרה" לאחר התיאורים המוקצנים והמזעזעים של רדיפת חכמי ישראל על ידי הרומאים. בת הקיסר חשקה ביפי תוארו של רבי ישמעאל כהן גדול, ולפיכך הופשט עורו מעליו בעודו בחיים, "וכשהגיע למקום תפילין צרח בקול מר ליוצר נשמתו". אולי אין זה מקרה שבתיאור הזה יש גם יסוד של אלימות מינית, יסוד פורנוגרפי. גם תיאורים אחרים בפיוט זה ובסוגה הנרחבת של מדרשי עשרת הרוגי מלכות מדגימים פורנוגרפיה של מוות. כך גם תיאורו של טיטוס שאמנע אפילו מלהקליד באצבעותי, ורק אעתיק ואדביק: "טיטוס הרשע נכנס לבית קדש הקדשים וחרבו שלופה בידו וגדר את הפרכת, ונטל שתי זונות והציע ספר תורה תחתיהן ובעלן על גבי המזבח, ויצאה חרבו מלאה דם" (ויקרא רבה כב:ג). זוועות החורבן נזכרו בתודעה היהודית בין היתר גם בתיאורים כאלו. מתוך רגע השפל הנוראי של החורבן, הזוועה ושנאת האדם, אפילו התורה פוגשת את היסוד הפורנוגרפי בנפש האדם, את היסוד המפעיל את הרגשות הקמאיים ביותר, החייתיים, הנחותים.
ובקוראי היום את התיאור הזה, איני יכול שלא לשמוע גם את הקול האחר של תיאורי הזוועות העולים מאירועי השבעה באוקטובר. לכך כיוון חמאס. חמאס ביקש לייצר מציאות של פורנוגרפיה הפונה אל הנחות שבאנושי ומפעילה את הנחות שבאנושי. הוא ביקש להביא אותנו למצב שבו איננו יכולים לבחור בדבר מלבד אלם או אלימות.
חמאס ביקש לייצר מציאות של פורנוגרפיה הפונה אל הנחות שבאנושי ומפעילה את הנחות שבאנושי. הוא ביקש להביא אותנו למצב שבו איננו יכולים לבחור בדבר מלבד אלם או אלימות. אך דרכו של אהרן מאפשרת לנו גם שתיקה אחרת, זהירה, שתיקה של התבוננות, אהבת שלום ורדיפת שלום.
על אהרן הרואה את בניו המתים נאמר "וידם אהרן". איננו יודעים מה חשב, מה רצה לומר, מה יכול היה לומר. מה נמנע מלומר. והנה גם אנחנו אילמים, ובאלם יש גם סכנה. יש בו צד המזמין את קולות האלימות להתפרץ. ואף על פי כן, דרכו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה - מחייבת גם את האלם, את שתיקת הזהירות וההתבוננות, שתיקה שיש בה עצמה אהבת שלום ורדיפת שלום. אין דרך לאהבת הבריות ולקירובן לתורה - הוא הקירוב לחיים של שותפות ושלום - מבלי לנסות להיכנס לעורן, בזהירות, ולהבין שגם הן, כמוני, נתונות כרגע בסערת "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו" [...].
ד"ר משה לביא הוא מרצה לתלמוד ומדרש וראש מעבדת אליהו ליישומי מדעי הרוח הדיגטליים בתחומי היהדות. ספר שיריו 'עודי בן שיניך' יצא לאור בהוצא פרדס בשנת 2020.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.