בכתב העת "השילוח" התפרסם לאחרונה מאמר מקיף בשבח המהפכה החוקתית המתרגשת עלינו (יחיאל אורן-הרוש, 'הרפורמה במערכת המשפט: כתב הגנה', השילוח 33). לכאורה, בשוך מעט אבק ההפגנות והחקיקה, מוטב להתרומם רגע מעל הפוליטיקה היומיומית ולדון בדברים באופן מעמיק יותר. ואכן, המאמר הזה כה מוצלח שנדמה שאפשר להמריא איתו גבוה עד לחלל ממש, שכן הדיון הארוך והמפורט מתכחש באופן כה-מוחלט וכה-נורא למציאות הישראלית הממשית, והוא כתוב כולו כמו היה דיון אינטלקטואלי בחדר התה של מהפכנים אמריקאים בשלהי המאה ה-18. המחבר עובר סעיף סעיף בתכנית ומחפש הצדקות ותימוכין לכל אחד ואחד, מצביע על כשלים שונים של בג"ץ, בעודו נמנע כמעט לחלוטין מלהתייחס בהגינות למציאות הממשית, מציאות שבה אם הרפורמה תעבור כמכלול לא תהיה כל הגנה, ולו הזעירה ביותר, מפני כל החלטה שלטונית.
הדיון הארוך והמפורט במאמר ב'השילוח' מתכחש באופן כה-מוחלט וכה-נורא למציאות הישראלית הממשית, והוא כתוב כולו כמו היה דיון אינטלקטואלי בחדר התה של מהפכנים אמריקאים בשלהי המאה ה-18. המחבר עובר סעיף סעיף בתכנית ומחפש הצדקות ותימוכין לכל אחד ואחד, מצביע על כשלים שונים של בג"ץ, בעודו נמנע כמעט לחלוטין מלהתייחס בהגינות למציאות הממשית.
יש כל כך הרבה כשלים שחשוב להצביע עליהם במאמר הזה, אבל כעת אסתפק בציטוט אחד, שרמת הניתוק וההכחשה שבו מלמדת על המאמר בכללותו. כך כותב המחבר, יחיאל אורן-הרוש, ביחס לחשש מפני פגיעת הרפורמה בחברה הערבית:
"אומנם, המפלגות הערביות מצויות לרוב באופוזיציה, אבל קשה לטעון שהדבר מביא לכך שקולם של האזרחים הערבים אינו נשמע. חברי כנסת ערבים משתלבים גם במפלגות 'יהודיות', משתתפים באופן פעיל בוועדות הכנסת ובפעילות פרלמנטרית, ועוד. גם בקרב חברי הכנסת היהודים, מימין ומשמאל, ישנם רבים המעוניינים להיטיב עם החברה הערבית. אין בכוונתי לטעון שהחברה הערבית (או החרדית) זוכה ליחס הראוי לה בקבלת ההחלטות בישראל; עם זאת, אינני סבור כי ההיסטוריה מלמדת על ניסיון שיטתי מצד חברי הכנסת היהודים לפגוע במיעוט הערבי, או על אדישות לזכויותיו".
כאשר קוראים את הדברים הללו, כמעט מתחילים להתגעגע לבן גביר. האחרון, לפחות, אינו פושט את טלפיו ומראה כמה הוא טהור. אפשר לחשוב כל מיני דברים על המצב בין יהודים וערבים (מי אחראי, מי אשם, מה יהיה), אבל רטוריקה פסאודו-אובייקטיבית שכזו, שבה הערבים הם אזרחים שווי זכויות ושווי ייצוג במדינת ישראל היא כה מכוערת ושקרית, והיא מלמדת שוב עד כמה שיח הדמוקרטיה והמשילות של הימין האינטלקטואלי הוא במקרה הטוב טמינה מסוכנת של הראש בחול, ובמקרה הרע אחיזת עיניים ורעות רוח.
אפשר לחשוב כל מיני דברים על המצב בין יהודים וערבים (מי אחראי, מי אשם, מה יהיה), אבל רטוריקה פסאודו-אובייקטיבית שלפיה הערבים הם אזרחים שווי זכויות ושווי ייצוג במדינת ישראל היא כה מכוערת ושקרית, והיא מלמדת שוב עד כמה שיח הדמוקרטיה והמשילות של הימין האינטלקטואלי הוא במקרה הטוב טמינה מסוכנת של הראש בחול, ובמקרה הרע אחיזת עיניים ורעות רוח.
שוב ושוב החבל נאחז משני קצותיו: מקריאת המאמר עולה שבישראל אין אפליה – לא כנגד ערבים ולא כנגד מזרחים - וגם אין בה פגיעה בזכויות יסוד חברתיות של אוכלוסיות מוחלשות. אבל גם אם יש בה, אז בג"ץ הוכיח שהוא לא המוסד שידאג לזכויות הללו, וכאן המחבר מצטט ביקורות חשובות, ונכונות מאוד, של מחברים מהשמאל החברתי. אלא שזו כמובן דמגוגיה זולה ותו לא: הרי הביקורת הזו משמאל לא נאמרה בחלל ריק, והיו כלולות בה תביעות ממשיות ומעשיות, כאלו שהמחבר, השילוח, וקהל מנויו של כתב העת לעולם לא יקדמו – הרחבה של זכויות סוציאליות, קידום מדיניות רווחה, הגדלת הייצוג של אוכלוסיות מוחלשות וקידום שוויון. יש לומר ביושר: בג"ץ לא הגן מספיק על מיעוטים או על זכויות אדם, בעיקר כי הוא מעולם לא קיבל שיניים להתערב בעניינים סוציאליים-כלכליים (עניין שבא לידי ביטוי בטרפוד העקבי של חוק יסוד זכויות חברתיות), אבל גם בגלל השתייכותו הברורה לחתך סוציו-אקונומי ותרבותי מסוים מאוד (עניין שכמובן לא הופחת כלל במינויי הימין מהעשור האחרון, בדיוק להפך, ולא בכדי), ובמאבק הזה עמדו לגמרי לבד מיעוט זניח מאוד של פעילים ואינטלקטואלים משמאל.
יש לומר ביושר: בג"ץ לא הגן מספיק על מיעוטים או על זכויות אדם, בעיקר כי הוא מעולם לא קיבל שיניים להתערב בעניינים סוציאליים-כלכליים, אבל גם בגלל השתייכותו הברורה לחתך סוציו-אקונומי ותרבותי מסוים מאוד (עניין שכמובן לא הופחת כלל במינויי הימין מהעשור האחרון, בדיוק להפך, ולא בכדי), ובמאבק הזה עמדו לגמרי לבד מיעוט זניח מאוד של פעילים ואינטלקטואלים משמאל.
***
[זו נקודה שחשוב להתעכב עליה הרבה יותר, ונראה שבצבת הנוכחי שבין הימין הקיצוני לימין הממלכתי אין לה מרחב אמיתי להישמע, ואף על פי כן יש להשמיעה: הימין צודק לחלוטין בכך שבית המשפט נעדר גיוון, אלא שהאשמה לכך איננה בשמאל אלא בשיתוף הפעולה המלא בין כמעט כל מוקדי הכוח השלטוניים והכלכליים בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל, בטרפוד כל מינוי של אנשים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית-חברתית למערכת המשפט. במובן הזה, אסור לשכוח בשם מאבק-החירום על הדמוקרטיה הישראלית כי אכן נדרשת רפורמה משפטית-חברתית עמוקה.
המאבק למען הדמוקרטיה לא יכול להסתכם ב"עצמאות מערכת המשפט", והוא חייב לכלול מאבק לצדק. הדא הוא דכתיב: "צדק ומשפט מכון כסאך".
מעת לעת עולים במחאה קולות מטרידים מאוד, כמו אלו המבקשים למצוא פתרון למצב הנוכחי בחלוקה של ישראל לקנטונים, או בהענקת כוח רב יותר לרשויות המקומיות על פני השלטון המרכזי. פתרונות כאלו, הגם שהם מושמעים מפי מתנגדי המהפכה המשפטית, יכולים היו לבוא באותה קלות מאנשי פורום קהלת, והם לקוחים מחלום הבלהות האמריקאי, שבו הפערים הנוכחיים בין אור עקיבא לקיסריה או בין ירוחם למועצה האזורית רמת נגב מתגמדים לחלוטין לנוכח הסגרגציה ופערי המעמדות – והשבר החברתי שנלווה להם. המאבק למען הדמוקרטיה לא יכול להסתכם ב"עצמאות מערכת המשפט", והוא חייב לכלול מאבק לצדק (הדא הוא דכתיב: "צדק ומשפט מכון כסאך")].
***
אבל עבור המחבר, הרפורמה כולה מתרחשת במרחב סטרילי: אין במרחב הזה חוק חסינות שנועד לפטור את חיילי צה"ל מכל אחריות משפטית (ומוסרית) לשימוש בכוח; אין בו שחיתות שלטונית חמורה (מימין ומשמאל); אין בו נשים שנרצחות בזמן שחוקים שנועדו להגן עליהם נדחים באופן שרירותי; אין בו כוונה להקים "משמר לאומי" מופרד מהמשטרה, שכל תכליתו להעניק לרשות המבצעת את האפשרות להפעיל כוח בהתאם לרצונה הישיר, על אזרחים מסוימים מאוד (כלומר, הבה נדבר גלויות – על ערבים).
המאמר גם מלא בסילופים הרגילים. כך למשל, את העובדה שבעשור האחרון נבחרו שופטים שמרנים רבים לבית המשפט הוא מבקש לעמעם על ידי אזכור שופטים "אקטיביסטיים", אף על פי שרובם מונו עוד בשנים 2007-2009 וחלקם הגדול פרש, וכאשר כלל לא ברור מה מגדיר אותם כאקטיביסטיים. למשל: האם השופט אורי שהם הוא אקטיביסט? לפי איזה קנה מידה? ומה הפך את ניל הנדל, שופט שהימין דחף למינויו, לשופט שמאלני, למעט העובדה שהיה שופט ישר? האמת הפשוטה והמעצבנת היא שכבר עתה בית המשפט העליון הוא בית משפט מעשה הימין: 12 מתוך 15 שופטיו, אם איני טועה, מונו בידי ממשלות נתניהו, לאחר שינוי שיטת בחירת השופטים בידי גדעון סער. זו עובדה מעצבנת נורא, כי היא מלמדת שהבעיה עם בג"ץ איננה שהוא שמאלני אלא שהוא – בית משפט; כלומר, שהוא נאמן, במידה זו או אחרת, לזכויות אדם ולמנהל תקין. ועל כן ברור למובילי הרפורמה שמינוי של שופט שמרן נוסף לא יעזור – כפי שפסק הדין בעניין דרעי הראה באופן חד משמעי.
האמת הפשוטה והמעצבנת, מזווית מבטו של 'השילוח', היא שכבר עתה בית המשפט העליון הוא בית משפט מעשה הימין: 12 מתוך 15 שופטיו, אם איני טועה, מונו בידי ממשלות נתניהו, לאחר שינוי שיטת בחירת השופטים בידי גדעון סער. זו עובדה מעצבנת נורא, כי היא מלמדת שהבעיה עם בג"ץ איננה שהוא שמאלני אלא שהוא – בית משפט; כלומר, שהוא נאמן, במידה זו או אחרת, לזכויות אדם ולמנהל תקין. המסקנה היא שלא ניתן להסתפק בגיוון בית המשפט אלא יש לסרסו כליל, כי הבעיה האמיתית איננה עם השופטים אלא עם המשפט.
למעשה, כל גיבורי הימין השמרן מאכזבים אותו ברגע האמת – כך מינץ, סולברג ושטיין, כך גביזון בשעתו, וכעת פרופ' גידי ספיר – כל מי שיש בו יושרה והגינות מסוימת, ושאיננו אך ורק שופר של השלטון. המסקנה היא שלא ניתן להסתפק בגיוון בית המשפט אלא יש לסרסו כליל, כי הבעיה האמיתית איננה עם השופטים אלא עם המשפט.
***
דווקא כיהודים שומרי מצוות, מדהים לראות באיזו קלות הפכה המילה 'חוק' למילה גסה בימין הדתי, ביטוי לכבלים מעיקים ומעצבנים המונעים מאיתנו לממש באופן מלא את הריבונות שלנו, קרי, את התשוקות והמאווים הקולקטיביים שלנו (ואני כמעט מתפתה לחשוב על ההתפרצות האנטי-נומיסטית הנוכחית כהעברה של מאוויים מודחקים, המבקשים בדחף הישרדותי לכלות את החוק ה"חילוני" בשביל להציל מעָרָך נורמטיבי דתי שיצא משליטה, אבל שלא ניתן להתקומם כנגדו במסגרת החברתית שנוצרה. במילים פשוטות: הדיקטטורה המשפטית איננה של "האדמו"ר אהרון ברק" אלא של הרב טאו, "מועצת חכמי התורה", סוכני "דעת התורה", שגרמו לכך שכל המרחב החברתי יהפוך למרחב שבו הכל שפיט, הכל הלכה, ובעיקר הכל הוא מרחב שבו לא נותר עוד מקום ל"ריבונות" הפשוטה של האדם לחיות כסובייקט. אבל אני לא אחשוב זאת).
דווקא כיהודים שומרי מצוות, מדהים לראות באיזו קלות הפכה המילה 'חוק' למילה גסה בימין הדתי, ביטוי לכבלים מעיקים ומעצבנים המונעים מאיתנו לממש באופן מלא את הריבונות שלנו, קרי, את התשוקות והמאווים הקולקטיביים שלנו.
חכמים, לעומת זאת, ביקשו להדגיש כי בניגוד לקבוצות דתיות שראו את החוק ופרטיו ככבלים ממיתים, הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ואמנם, נראה שחכמים חששו מהיום שבו עם ישראל יקרע במתח שבין משילות ומשפט, ולכן הם ביקשו ללמוד מהכרעתו של הקדוש ברוך הוא עצמו, שבהתלבטות הזו העדיף את המשפט. בתוך רצף של דרשות ארוכות בשבח המשפט במדרש שמות רבה על פרשת משפטים, מופיע המדרש הבא:
"אמר להם הקב"ה אם משנה אני מדת הדין שלי בברק אחד אני מכלה אותן, שנאמר 'אם שנותי ברק חרבי' (דברים לב, מא). ומה אני עושה? 'ותאחז במשפט ידי' (שם). וכן הוא אומר 'או יחזק במעוזי' (ישעיה שם, ה), ואין מעוזי אלא דין, שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב' (תהלים צט, ד). אמר להם הקב"ה לישראל, כשם שאני יכול לעבור את הדין על עובדי כוכבים ואני איני מעביר אלא תופס אני בדין, כך אתם לא תצאו חוץ לדין, שנאמר 'ואלה המשפטים' (שמות כא, א)".
על פי המדרש, בכוחו של הקב"ה לכלות את אויביו במכה, אולם לשם כך עליו לסטות ממידת הדין שלו. חרף הפיתוי והמגבלה המוטלת עליו, במקום לאחוז בחרב הוא בוחר לאחוז במשפט.
בכוחו, יכול הקב"ה לכלות את אויביו במכה, אולם לשם כך עליו לסטות ממידת הדין שלו. חרף הפיתוי והמגבלה המוטלת עליו, במקום לאחוז בחרב הוא בוחר לאחוז במשפט. חשוב לזכור כי אין מדובר במגבלה אגבית, אלא במגבלה שבגללה הוא איננו נפרע מאויביהם של ישראל, המענים אותם ומצרים להם. המשך המדרש מעצים זאת אף יותר: "ועוז מלך משפט אהב" – כוחו של המלך, עוזו, טמון באהבת המשפט שלו.
ד"ר שרגא ביק, עו"ד, פוסט-דוקטורנט בתכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל, עוסק בתפיסות של חוק בשלהי העת העתיקה.